תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תנ"ך > בראשית פרק ב' - על גבולות

בראשית פרק ב' - על גבולות

יאיר אופנהיימר ויונית וטנשטיין
הדפסה
מקצוע: תנ"ך
נושא: בראשית

בשיעור זה נחשוב יחד עם התלמידים על המושג 'גבול'. מהם הגבולות בחיינו? למה אנו רוצים לחצות את הגבול? למה ה' ברא את העולם עם גבולות שאסור לחצות אותם ? מדוע יש גבול? מה היתרון שלו ומהו החיסרון שלו?

גבולות בעולם, גבולות שלי

שיעור לבראשית פרק ב'

 

                א.         פתיחה: חשיבות הגבולות –

  • אפיית עוגיות.

נחלק את התלמידים לשתי קבוצות. קבוצה אחת תקבל בצק לעוגיות ותתבקש להכין עוגיות נחמדות מהבצק שקיבלה. קבוצה שנייה תקבל בנוסף לבצק גם צורות לעשיית עוגיות. ניתן להם כרבע שעה להכין עוגיות ונבדוק כיצד כל קבוצה מכינה. האם הקבוצה הראשונה שמה לב שלשנייה יש צורות האם היא תבקש מהם או תסתדר בלעדיהם...

  • אפשרות אחרת- תחרות עם ניפוח בלונים שכלול הנקודה שבלון הוא גבול.

 ב.         נדביק שתי כרטיסיות על הלוח: כל אחד כותב את התשובות במחברת:

1.      איזה דבר אסור היית רוצה לעשות?

2.      האם עשית פעם משהו אסור, ולמה?

 

 ג.          איזה גבולות אנו מכירים?

גבולות בעולם (גדרות גבול וכו'), גבולות בחברה (חוקים ששומרים על הסדר), גבולות בבית הספר (כללי המשמעת) , גבולות שהדת מציבה לנו, גבול היכולות האנושית, גבולות שאני שם לעצמי.

 ד.         הצבת השאלה למה יש גבול? קוראים את פרק ב, ושומעים מהם רעיונות, למה ה' שם בגן עדן משהו שלאדם אסור לאכול ממנו.

 ה.         מה טוב בגבול- הגבול טוב- הוא מגן עלינו, שומר על סדר בעולם, מאפשר לחיים להתנהל כמו שצריך, נותן לנו אפשרות להתפתח בתוכו. כאשר אנחנו מתמודדים, מתגברים ומתאפקים זה מחשל אותנו, מרסן אותנו ומעצב לנו את האישיות.- ללמוד את המקורות של השאלה הזו.

 ו.    לבקש מהם לכתוב במחברת תשובה לשאלה מדוע ה' שם גבול לאדם וחווה.(לעשות סבב לשמוע מה כתבו)

 ז.    למה אנחנו עוברים את הגבול?- להתחיל מהדילמה של חווה בפרק ג'.

ללמוד איתם בדף מקורות את המקורות שמסבירים מדוע אנו נמשכים לחצות את הגבול. (הם מעמידים את עצמם במקום חווה ומסבירים למה נמשכים לחצות את הגבול, 'מים גנובים ימתקו'- משהו בטבע שלנו מעדיף את מה שאין לנו')

  ח.    מתי צריך לחצות את הגבול-לפעמים יש לנו גבול פנימי שמגביל אותנו ומונע מאיתנו להתפתח. לפעמים יש גבולות של חברה שצריך לפרוץ מסיבות כאלו ואחרות (כתיבת המשנה, סירוב פקודה בפקודה בלתי חוקית בעליל, חדירה למדינת אויב כדי לבצע פעולה ביטחונית)

  ט.  משימת כתיבה- לקרוא את הקטע מ'יש ילדים זיגזג' (בנספח) ולבקש מהם שיכתבו סוף לסיפור (לפחות 10 שורות, המילה גבול חייבת להופיע בפנים). שיכתבו את הקטע במחברת ויישלחו לנו במייל אחר-כך.

 

-. לבדוק בכיתה מי כתב סוף שהגיבור עושה את המעשה האסור, ומי כתב שהוא מתגבר.

 

סיכום: לבקש מהם שיסכמו את השיעור- להציג את התמונה שבגדול גבול זה טוב, זה שומר עלינו ועל העולם.  ההתמודדות עם הגבולות מעצבת אותנו ואת האישיות שלנו, אנו צריכים ללמוד לשמור על הגבולות, ולדעת לזהות את הגבולות שאנו צריכים לפרוץ.

 

נספח:

מתוך "יש ילדים זיגזג" / דוד גרוסמן

התיישבתי. לוּ לפחות היה עוד מישהו אתי בתא. מה עכשיו? ארבע שעות נסיעה מכאן עד לחיפה, ובקצה הדרך יחכה לי, קודר ומאשים ומיואש ממני, דוקטור שמואל שִׁילהַב. מורה ומחנך, המחבר של שיבעה ספרי־לימוד בנושא חינוך ואזרחות, ובמיקרה גם הדוד שלי, האח הבכור של אבא.
קמתי. בדקתי פעמיים איך פותחים את החלון, ואיך הוא נסגר. ופתחתי וסגרתי גם את מיכסה פח־האשפה. לא היה עוד מה לפתוח ולסגור בתא. הכל פעל כמו שצריך. באמת, רכבת משוכללת.
אז טיפסתי ועמדתי על המושב, והצלחתי להשחיל את כולי לתא העליון של המיזוודות, וירדתי משם עם הראש למטה עד לריצפת התא, ובדקתי אם מישהו לא איבד במיקרה כסף מתחת לספסלים. והוא לא איבד, הוא מישהו אחראי...
בספסל שלי, בריפוד העור, היה חור קטן. הכנסתי אצבע ועשיתי ממנו חור גדול. לפעמים אפשר למצוא כסף במקומות כאלה. אבל אני מצאתי ספוג וקפיצים. במשך ארבע שעות אוכל לקדוח עם האצבע דרך שלושה קרונות לפחות, לחפור מינהרה אל החופש, להיעלם ולא להגיע אל שמואל שילהב, ונראה אם הם ישלחו אותי עוד פעם.
האצבע נגמרה לי הרבה לפני שנגמרו שלושת הקרונות. נשכבתי על הספסל עם הרגליים למעלה. אני כלוא. אני אסיר נייד. מובל אל השופט. נפל לי כסף מהכיס. מטבעות התגלגלו בכל התא. חלק מצאתי חלק לא....

...פתאום מצאתי את עצמי עומד ליד המנוף הקטן, האדום, שקבוע בקיר ליד חלון הרכבת. זה לא היה מקום טוב בשבילי, במצבי. מנוף כזה מסוגל לעצור רכבת שלמה אם מושכים בו במיקרה. קראתי את האזהרה של הנהלת הרכבת. רק במיקרה־חירום מותר למשוך במנוף. ומי שימשוך ויעצור את הרכבת לשווא צפוי לקנס גדול ולמאסר. התחיל לי גירוד באצבעות. בקצה כל אצבע, וגם בין אצבע לאצבע. קראתי שוב, בקול רם וברור, את האזהרה המפורשת. לא עזר. גם כפות הידיים התחילו להזיע. הכנסתי אותן לכיס. אבל הן תיכף יצאו, ומי שלא מכיר אותן היה יכול לחשוב - סתם גפיים תמימים, רוצים אוויר. התחלתי להזיע כולי. נגעתי בשרשרת שעל הצוואר שלי. קליע של אקדח היה תלוי עליה, כבד וצונן ומרגיע. זה מהגוף שלאבא שלך, אמרתי לעצמי בקול שקט, מהכתף שלו הוציאו, זה שומר עליך מהשטויות, אבל כבר כל הגוף שלי עקץ.
אני מכיר את ההרגשה הזאת, ויודע איך זה נגמר. התחילו אצלי הדיבורים: אולי נהג הקטר לא יֵדע בכלל באיזה תא משכו את המנוף? אבל מה אם יש לו בקטר מכשיר שאומר איפה משכו? טוב, אני יכול למשוך כאן, ולברוח לקרון אחר. אבל מה אם ימצאו טביעת אצבעות שלי על המנוף? אולי כדאי למשוך עם יד עטופה בבד?

 

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים