תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > מעגל השנה > אהבת חינם - על מה חרבה ירושלים?

אהבת חינם - על מה חרבה ירושלים?

חנה גודינגר, צוות לב לדעת.
הדפסה
מקצוע: מעגל השנה
נושא: שלושת השבועות

בעולם המודרני רוחשת תנועה הפועלת לאור הסיסמא: "peace & love". תנועה זו חורטת על דגלה שהדרך להגיע לשלום עולמי עוברת דרך אהבה ללא גבולות, כזו שנמנעת מחיכוך, וויכוח ומלחמה. התפיסה המודרנית הזו מחלחלת לעיתים גם לתוכנו המרגישים שהשלום והגאולה יגיעו לעולם, ככל שנחפש ונמצא את המכנה המשותף בין המגזרים השונים ועל ידי טשטוש השוני המבדיל נצליח להימנע ממחלוקת ומריבה. בלימוד זה נבקש לבחון את משמעותו של המושג "אהבת חינם" ונברר את ההבדל התהומי הקיים בינו לבין מושגי ה peace & love המודרניים.

מפת לימוד:

נפתח את השיעור בסיפור קמצא ובר קמצא ובו נפגוש שתי נקודות מפתיעות: הראשונה היא שהכעס המרכזי של בר קמצא היה דווקא על החכמים שלכאורה ישבו בסעודה ולא עשו דבר ולא על בעל הסעודה שהוא האדם שביישו בפועל, השנייה היא סופו של הסיפור שמצביע על רבי זכריה בן אבקולס כדמות האשמה בחורבן המקדש, דמותו של רבי זכריה נראית דמות נכונה במהלך הסיפור: כזו הדואגת ליושרה של ההלכה ולהצגתה הנכונה בפני הציבור. נבחן את הקשר בין שתי נקודות אלו ונראה שהדמיון נעוץ בכך שבשני חלקי הסיפור האשם נופל על הדמויות שבוחרות לשבת מהצד, לא לנקוט עמדה, אלא לחכות שהמציאות תסתדר מעצמה. נקודה זו יכולה להתחדד ע"י התוספתא במסכת שבת שגם בה רבי זכריה בן אבקולס עומד על הגדר ומחפש דרך להימלט מהכרעה הלכתית. אנחנו רגילים לראות את הבריחה ממחלוקת כדבר מבורך ורגילים לתלות את החורבן של בית המקדש בשנאת חינם שמגיעה מריבוי של מחלוקות ומריבות. המחשבה הרגילה שלנו תופסת את השלום כמגיע ממקום אנמי בו כל השוני והדעתנות לא מקבלות מקום שכן הם מעצם טיבם יוצרות חיכוך ומריבה. המקורות הנוספים של הרב קוק ורבי נחמן מחדדים בדיוק נקודה זו ומצביעים על כך שאמנם יש מקום גם לאהבה פשוטה, אך אהבה עמוקה מגיעה דווקא כאשר ההבדלים לא מיטשטשים וכל עמדה מציגה בעוצמה ובכוח את השיטה והאמונה שלה. 

 

מהלך השיעור:

 

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה ע"א – נו ע"ב:

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים                        על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

דההוא גברא דרחמיה קמצא,                             איש אחד שאוהבו קמצא,

ובעל דבבה בר קמצא,                                      ושונאו בן קמצא,

עבד סעודתא.                                                 עשה סעודה.

אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא                 אמר לנערו: לך הבא לי קמצא.

אזל אייתי ליה בר קמצא.                                  הלך והביא לו בן קמצא.

אתא, אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה:                  בא, מצאו יושב. אמר לו:

מכדי ההוא גברא בעל דבבה דההוא גברא הוא     הואיל ואתה שונאי,

מאי בעית הכא? קום פוק!                                 מה אתה מבקש כאן? קום צא!

אמר ליה: הואיל ואתאי, שיבקן, ויהיבנא לך          אמר לו: הואיל ובאתי, הניחני, ואתן לך

דמי דאכילנא ושתינא.                                      את הדמים עבור מה שאוכל ואשתה.

אמר ליה: לא!                                                 אמר לו: לא!

אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך.          אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך.

אמר ליה: לא!                                                 אמר לו: לא!

אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולא סעודתיך.             אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך.

אמר ליה: לא!                                                 אמר לו: לא!

נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.                          לקחו בידו והעמידו והוציאו החוצה.

אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה,             אמר: הואיל וישבו שם חכמים ולא מחו בו,

שמע מינה קא ניחא להו.                                  למד אתה מכאן שנוח להם בדבר זה.

איזיל, איכול בהו קורצא בי מלכא.                      אלך ואלשין עליהם בבית המלך.

אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי.               הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

אמר ליה: מי יימר?                                         אמר לו: מי יאמר?

אמר ליה: שדר להו קורבנא,                             אמר לו: שלח להם קרבן,

חזית אי מקרבין ליה.                                      תראה אם מקריבים אותו.

אזל שדר בידיה עגלא תלתא.                           הלך, שלח עימו עגל משולש.

בהדי דקאתי, שדי ביה מומא בניב שפתיים         בבואו, הטיל בו מום בניב שפתיים.

ואמרי לה: בדוקין שבעין.                                 ויש אומרים: בדוקין שבעין.

דוכתא דלדידן מומא, ולדידהו לאו מומא.            מקום שלגבינו מום, ולגביהם אינו מום.

סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות.            אמרו החכמים להקריבו משום שלום מלכות.

אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו              אמר להם רבי זכריה בן אסקולס: יאמרו

"בעלי מומין קרבין לגבי מזבח".                        "בעלי מומין קרבין לגבי מזבח".

סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא                      אמרו להורגו שלא ילך ויספר

אמר להו רבי זכריה: יאמרו                              אמר להם רבי זכריה: יאמרו

"מטיל מום בקדשים יהרג".                              "מטיל מום בקדשים יהרג".

אמר רבי יוחנן: ענוונותו של רבי זכריה               אמר רבי יוחנן: ענוונותו של רבי זכריה

בן אבקולס החריבה את ביתנו                          בן אבקולס החריבה את ביתנו      

ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.                 ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

 

 

  • מדוע מתעקש כל כך בעל הסעודה לא לתת לבר קמצא לשבת אצלו?
  • במי מוצא בר קמצא את האשם לחוסר הנעימות שנגרמה לו? מה דעתכם על אצבע מאשימה זו?
  • במה שונה העמדה של חכמים בחלק הראשון של הסיפור (זה המתרחש בסעודה) לבין העמדה של חכמים בחלק השני של הסיפור (זה המתרחש במקדש)?
  • מה הבעיה בעמדתו של רבי זכריה בסיטואציה המתרחשת במקדש?
  • מה דעתכם על האמירה המוזרה שענווה היא המידה שהובילה לחורבן המקדש?

 

תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טז הלכה ז

בית הלל אומ': מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין;

בית שמיי אומ': מסלק את הטבלה כולה ומנערה. 

זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל, אלא נוטל ומשליך לאחר המטה

אמ' ר' יוסה: ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל 

 

[הסבר: התוספתא מביאה שתי עמדות הלכתיות בשאלה כיצד מסלקים מהשולחן לכלוך שמוגדר כמוקצה ולכן באופן עקרוני אסור להזיז אותו. בית הלל פוסקים שמותר לסלק את הלכלוך מהשולחן כדרכו למרות שעקרונית הוא "מוקצה" ובית שמאי פוסקים שמותר לסלק את הלכלוך רק אגב משהו אחר בהזזת המפה או השולחן כולו. רבי זכריה בן אבקולס לא היה פוסק הלכה לא כבית שמאי ולא כבית הלל, אלא פותר את הבעיה ע"י כך שאיננו נכנס לספק: כשהיה אוכל בשבת, היה זורק את הלכלוך ישירות על הרצפה ולא משאירו על השולחן]/

 

  • כיצד נוהג רבי זכריה במחלקות של בית שמאי ובית הלל בעניין מוקצה בשבת?
  • מה דעתכם על פתרון יצירתי זה?
  • האם אתם רואים קשר בין התנהגותו של רבי זכריה בהלכה זו לבין התנהגותו בסיפור קמצא ובר קמצא?

 

הרב קוק, אורות ישראל, פרק ד', פיסקה ו':

מדת שנאת חנם גם היא צריכה להתעלות, לא תעכב את התשובה ואת הגאולה השלמה מכללות ישראל. צריכין לפתח אורות גדולים להבין ולהשכיל, שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית... ולא עוד אלא שגם בצד הטוב יש שע"י הפירודים מתגוון כל טוב פרטי בגון מיוחד, ואין גון השרוי באחר דוחק אותו לטשטש את צורתו, ומתוך כך מתעשרת כנסת ישראל ברבוי אורות, והרבוי הזה עצמו הוא יגרום את השלום היותר גדול ויותר פנימי. ומ"מ צריכים להשתדל הרבה שיהיה השלום ניכר גם מבחוץ, וסוכת שלום פרושה על כל ישראל, אבל מה שיש מהפרודים, ובפרט אותם הפירודים שיש להם מקור נפשי בנטית אמונה וקדושה, מהכל אורות עליונים יתהוו. ואם השיגו צדיקים אנשי מעלה את גודל האורות, המתהוים ממחלוקת שבין צדיקים, שהם בונים בזה עולמות כלומר משכללים כל אחד את שיטת המוסר, היושר, הקדושה והחסידות שלהם, בכל עומק הרגשתם ורעיונם בפנימיות החיים, הנה עמך כולם צדיקים, וכל אחד מישראל חי בקרבו ניצוץ אור קדוש ממורשת אבות מקדושת תורה וגדולת אמונה. ונמצא, שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחבירו, בין קיבוץ לחבירו, גם היא בונה עולמות, וכיון שהכל הוא שכלול ובנין, אין צורך לדבר מרורות, כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בנין עדי עד, ומתקנים את העולם, ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה, כפי הערך של גדולת השנאה, ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד, וכערך של מדה טובה מרובה ממדת פורענות..

 

  • מה הכוח והעוצמה הטובה שרואה הרב קוק בשנאת חינם מבוררת?
  • איזה רע עלול להיווצר מאהבת חינם?
  • כיצד מצליחים ליצור מרחב בו יש מחלוקת ושנאה שמגדירה את השוני ובכ"ז יש שלום שגם ניכר במובן הפשוט?

 

רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ד

וְדַע, כִּי מַחֲלקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל כִּי בְּלא זֶה הָיָה הַכּל אֵין סוֹף, וְלא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל..  וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֶחָד לא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁך עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם

 

  • מחלוקת היא זו מביאה לבריאה ולא לחורבן – הסבירו את האמירה המפתיעה הזו?
  • מהו החלל הפנוי שנוצר מתוך הדעות השונות שהוא זה שמאפשר בנייה וגאולה?

 

 

הרב קוק, עולת ראי"ה עמוד ש"ל

אמר ר' אלעזר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך. יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא על ידי הערך של רבוי השלום. הרבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמתת החכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם רבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום...
ורב שלום בניך, לא אמר גדול שלום בניך, שהיה מורה על ציור גוף אחד גדול, שאז היו הדברים מתאימים לאותו הרעיון המדומה, שהשלום הוא צריך דוקא לדברים אחדים ושיווי רעיונות, שזה באמת מגרע כח החכמה והרחבת הדעת, כי אור הדעת צריך לצאת לכל צדדיו, לכל הפנים של אורה שיש בו, אבל הרבוי הוא רב שלום בניך, אל תקרי בניך, אלא בוניך, כי הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחנוך שונים, שכל אחד תופס מקומו וערכו. ואין לאבד כל כשרון ושלמות כי אם להרחיבו ולמצא לו מקום.

 

  • מה הערך שיש במחלוקות ובוויכוחים לפי דברי הרב קוק הללו?
  • מהו שלום מדומה ומהו שלום אמיתי?
  • כיצד עלינו לנהוג בוויכוחים אם חפצי שלום אנחנו?

 

נבקש מהתלמידים בתחילת השיעור לכתוב לעצמם מילים המתייחסות לשאלה: "מה אני יכול לעשות כדי להרבות אהבת חינם". בסוף השיעור נבקש מהתלמידים לחזור על המשימה. אם השיעור "יצליח" הרי שיהיה לנו פער בין הרהורי הפתיחה של התלמידים לבין הרהורי הסיום ואיתם אפשר לפתח דיון מעמיק.

 

חדש באתר

השתלמויות - כנס פנים אל פנים
חדש! כנס פנים אל פנים המיועד למשתתפי השתלמויות הקיץ ולבוגרי ההשתלמויות המקוונות. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים