תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > ספרות > בואי הרוח - שיעור 4: מאפייני סיפורת ואמצעים אומנותיים

בואי הרוח - שיעור 4: מאפייני סיפורת ואמצעים אומנותיים

רינה אזואלוס
הדפסה
מקצוע: רומן ונובלה
נושא: רומן עברי

שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

 

מטרות:

התלמידים יאפיינו את הרומן מבחינת מבנה ותוכן.
התלמידים יסקרו את המוטיבים המרכזיים ואת תרומתם ליצירה.
התלמידים יסקרו את שאר האמצעים האומנותיים ואת תרומתם ליצירה.

אמצעי עזר:

הרומן "בואי הרוח"
מחשב, אינטרנט ורמקולים טובים

 

מהלך השיעור:


1. מאפייני סיפורת

מבנה הסיפור:
העלילה מתגוללת מפיו של המספר חיים, מספר גיבור ומספר עד. עם התפתחות העלילה נפרשים שלל סיפורים קטנים, כאלה המשרים על הקורא אוירה שיש בה קסם רב. העלילה אינה מתקדמת בקו אחד ברור אלא מתפזרת ואנו הקוראים נזרקים למחוזות שונים. זה לצד זה מונחים סיפורים שלהם מסגרת עלילתית עצמאית ודינמיקה משלהם, ובתוך כל אלו בלוטים שני הסיפורים הגדולים של פרקש. דרך שלושת הפקדונות אותם מעביר פרקש לנער חיים עולים שלושת היסודות של משמעות הקיום היהודי.

סגנון הכתיבה: בספר יש שימוש רב בארמזים ובאילוזיות. שפת הכתיבה גם היא מושפעת, כדרכו של הרב חיים סבתו, מן המקרא, המשנה והמדרשים. סגנון הספר מעניק עדינות ועושר נפשי לאירועים הקשים המסופרים בו. הלשון היא ראי לנפש האדם. הן חיים והן פרקש הם אנשים עדיני נפש ורגישים ובייחוד גדולה הפליאה על פרקש אשר נשאר כזה למרות כל התלאות אשר עבר. הרב חיים נשאל כיצד זה כל סיפוריו הם חיובים ומלאים באמונה, וכך ענה:

"אין בי כעס. יש לי עין אחרת, יש המון כאב ויש צער, אבל אין כעס ולא ייאוש. אלה שני דברים שאין לי אותם, ברוך ה', הם לא באישיות שלי, לכן אני לא יכול לכתוב עליהם. המחאה שלי נעשית בצורה אחרת. קודם כל אני חושב שלא על כל דבר צריך לצעוק. כשאני מתאר עלבון של רב זקן שמגיע לארץ, ושם הוא היה מנהיג קהילה וכאן הוא לא יודע איפה הוא נמצא, כשאני מתאר את הזקנה שקוראים לה מכשפה וזורקים עליה אבנים, אז אפשר לקרוא לזה עלבון, אבל זו לא צעקה... זה לא האופי שלי."

 

2. אמצעים אומנותיים

מוטיבים
מוטיב אי השאלה- "צריך שהכל יתברר מעצמו". מוטיב זה הוזכר בקצרה ביחס לדמותו של חיים בשיעור השני. זהו אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה.
* עמ' 11: חיים לא מבין מה פירוש להתחפש לכבוד פורים "אותם ימים לא נהגתי לשאול כל מילה שלא הבנתי. מה שלא הבנתי השלמתי מדמיוני, כשאני מנסה להשוות מילה לא מוכרת למילה אחרת שהכרתי מן התפילה או מן השפה הערבית, או למה שליבי אמר לי" ואחר כך: "אבל למה להתחפש בפורים לקאבוי או לאינדיאני, ומה זה בכלל קאבוי? אולי הוא מן האחשדרפנים שבמגילה? בדמיוני גלגלתי את המילה העברית קאבוי וניסיתי לחשוב מאין באה. מובן שלא העזתי לשאול". עמ' 12 "מה זה 'שלוף' ומה זה שייך לפורים? כדרכי ניסיתי להבין מעצמי."
* עמ' 18: "כל מה שראיתי בארץ באותם ימים מילא אותי בשאלות, אבל לא שאלתי אף אחד. כולם היו טרודים מאוד..." תיאור הטרדות של כולם. ואז עמ' 19 "את כל השאלות טמנתי בליבי. באותם ימים חשבתי משום מה שכל דבר צריך להתברר מעצמו."
* עמ' 20 "מה פירוש עולם אחר? תמהתי. ידעתי, יש עולם הזה ויש עולם הבא, אבל מהו עולם אחר? אבל לא שאלתי. הרי הכל צריך שיתברר מעצמו."
* עמ' 20 על פרקש: "מה הסיפור שלו, שאלתי את עצמי שוב ושוב. אבל ידעתי, הכל צריך שיתברר מעצמו."
* עמ' 22 "פרקש אמר לי פעם בלחישה שלילדים היתומים של דיסקין יש נפש רוגשת בגלל מה שעברו שם. לא שאלתי מה עברו."
* עמ' 30 "לא הבנתי אז מדוע רק הם שותים סודה ולא המצרים."
* עמ' 46: "תודה ילד, אמרה אחת מהן, והבחינה בשאלה שבעיני. כשהסבתי את פני ללכת קראה לי שוב ואמרה: ילד, לא אמרנו שקשה לנו ההליכה,אמרנו שקשה לנו ההליכה לשם."
* ועוד דוגמאות רבות (עמ': 52, 56, 59...)

אפשר ללמוד מכך על עצמנו שלא כל שאלה דורשת תשובה מידית. ישנן שאלות שיקבלו תשובות בזמן מאוחר וישנן שאלות שלא יקבלו תשובות כלל. אפשר להזכיר את השאלות שהתלמידים כתבו בשיעור הראשון ולומר שנדון בהם בסיום הלימוד בספר.

מקבל תשובות מפרקש על שאלותיו:
היחיד אותו חיים כן שואל ואף מקבל ממנו תשובות הוא פרקש. דבר זה מאפיין את הקשר ביניהם כקשר מיוחד במינו, קשר חזק וקרוב עד כדי שחיים מוכן לפתוח בפניו את עולמו הפנימי, לתת בו אמון ולשאול אותו את אשר על ליבו. דמותו הגדולה של פרקש אף מצליחה לספק לחיים תשובה על שאלה משאלותיו.
* עמ' 30 "את השם קורצ'אק אמא לא ידעה להסביר לי. פעם שאלתי את פרקש, והוא סיפר לי שיאנוש קורצ'אק היה מחנך גדול בבית יתומים שם, שאהב את יתומיו ולא רצה להיפרד מהם ולעזוב אותם לנפשם כשבאו האכזרים. ילד הייתי ופחדתי לשאול מה היה סופו של אדון קורצ'אק. פרקש לא סיפר."
* עמ' 32 חיים מתודע לכך שלידם גר משורר גדול, האדון אולמי, והיה רוצה לשמוע את שירתו שכן "בבית שלנו החשיבו מאוד משוררים. רבי שמואל הנגיד, ורבי יהודה הלוי, ורבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול, וגם ר' ישראל נג'ארה משירת הבקשות, ורבי אהרון חסין. ואמא הכירה את המשוררים הצרפתים ושיננה לנו את שירתם בעל פה, אלפרד דה-מיסה ואלפרד דוביניי. לי היה פנאי לעסוק בשירים של משורר ציוני. אני התעניינתי אבל חששתי שילעגו לי. אמרתי בליבי, בהזדמנות הקרובה אשאל את פרקש, הוא בודאי ידע."

מוטיב זה מתבטא גם בסיום המעגלי:
הסיפור החל בתיאור הילד העולה החדש שאינו מעז לשאול, שחושש מתגובת הסביבה ומנסה בדרך חשיבה אינטליגנטית על ידי השוואה מתחומי דעת שונים ומידע קודם לפענח דברים בלתי מובנים.
המוטיבים של "אי השאלה" ו"אי הידיעה" העצימו לאורך כל הספר. הספר מסתיים בתיאור שני מפגשים עם יוסי בנו של פרקש, תלמידו של הרב חיים בישיבה וכעת מנהל ביה"ס. השורש "שאל" חוזר כמה פעמים ומיוחס לתלמידים שהכינו הצגה בחגיגת הסידור. בנו של המספר יחד עם הילדים לבושים בגדי חג וכתרים על ראשם לא חששו לשאול, הם ילידי הארץ, מקובלים בחברה ומלאי ביטחון.
במפגש השני המספר הוזמן על ידי הישיבה התיכונית חורב בירושלים לקחת חלק בחידון שנערך בה. בין הקהל הוא ראה את יוסי ותגובתו היתה: לא ידעתי מדוע בא הוא לחידון" (עמ' 161).
הוא לא שאל כדרכו, וציפה שהדברים יתבהרו מאליהם. כעת אי השאלה מקורו לא בחוסר ביטחון, כפי שהיה בילדותו. כעת המקור לאי השאלה הוא מהרצון לא להביך שום אדם בשאלה בלתי צפויה, מתחושה של ענווה, מסבלנות ומאורך רוח של מי שגדל בתורה, העמיד דור של תלמידי חכמים והפנים את ההבנה שאדם אינו יודע הכל ורק מי שמנווט את העולם בורא עולם יודע הכל. 

פעמים רבות מוטיב אי השאלה ומוטיב ההתבוננות קשורים זה בזה. ניתן לומר שמוטיב ההתבוננות, הרגישות והסקרנות של חיים להבין את אשר מתחולל סביבו מולידים באופן טבעי שאלות רבות, את מוטיב אי השאלה.

מוטיב הפיקדון-
פרקש מפקיד בידי חיים שלושה פקדונות: "קראתי אותך אלי הלילה כדי להפקיד בידך שלושה פקדונות, פקדונות יקרים. אנא שמור עליהם. מובטחני בך שתמלא את בקשתי. מיום שפגשתי אותך לראשונה בבית מזמיל ליד המכולת של סגל, ואתה עולה חדש, נכד של הרב שויכה, ילד קטן שחוזר שמח מתלמוד תורה ומתבונן בעולם שסביבך בעיניים תמימות, ידעתי שכך יהיה. יבוא יום ותמלא את בקשתי." (עמ' 128)
כל פיקדון מלווה בסיפור וכל הפקדונות מוחזרים לבסוף על ידי חיים.
* הפיקדון הראשון הוא בנו יוסי שילמד תורה ויראת שמים אצל חיים בישיבה (עמ' 128-134).
החזרת הפיקדון מתרחשת כאשר נערכת מסיבת סמיכה לרבנות ויוסי הוא בין המוסמכים לרבנות (עמ' 136-138). "המנחה קרא ברמקול: הרב יוסף פרקש" (עמ' 137) ואכן בהמשך יוסי אף מתמנה למנהל בית ספר.
* הפיקדון השני הוא הסידור והגמרא של אבא של פרקש שעברו אליו לאחר שנפטר "שלשלת זהב ושני מפתחות לה". "אחרי כמה רגעים הוציא חבילה עטופה והניחה על השולחן. זהו הפיקדון השני, אמר והסיר את העטיפה. היו שם סידור וגמרא קטנה, מסכת בבא מציעא. והוא סיפר: הסידור והגמרא הזאת ירושה הם לי מאבא זכרונו לברכה" (עמ' 139). הסידור עבר עם אביו את אימי מלחמת העולם הראשונה ובו שפך את דמעותיו. גם עם פרקש עבר הסידור את אימי השואה ובנס לא התגלה. כשנתפסה אניית המעפילים בה היה,  פתח את הסידור בתפילת הדרך, אמר אותה, קפץ למים ושחה במשך עשר שעות עד שהגיע ארצה. את הגמרא קיבל חזרה במקרה בתל אביב מידיד של אביו. על כריכת הגמרא כתב אביו את המעשה הנורא שאירע עימו.
את הפיקדון החזיר חיים ליוסי בזמן שיוסי מנהל את בית הספר שבו בנו הבכור של חיים לומד בכיתה א. בסוף מסיבת הסידור "קמתי ממקומי ואמרתי: המנהל יוסי העניק לכל תלמידי הכיתה סידור במתנה. ואני רוצה להעניק גם לו סידור מתנה. ההורים הופתעו. כל הילדים הביטו בי מגחכים... הוצאתי מכיסי סידור קטן שדפיו דבוקים ומלאים כתמים, פתוח בתפילת הדרך." (עמ' 154).
* הפיקדון השלישי הוא הסיפור של אביו של פרקש על המעשה הנורא שאירע עימו במלחמה העולמית הראשונה.
בסוף הסיפור מתגלה שכתיבת הסיפור היא היא החזרת הפיקדון השלישי שהפקיד פרקש בידי חיים. קריאה בעמ' 155 : "פרקש עצם את עיניו וסיפר. מנהמת ליבו סיפר. שנים רבות אצר את המעשה הזה בנפשו, איש לא ידע עליו. לא אשתו ולא בניו. ... שעותיו האחרונות של אבא...ואני ילד בן 6... אבא ביקש שאשמע את דבריו עד תומם... כך אמר לי אבא ביומו האחרון. עתה אומר לך את דבריו ואתה תספרם בבוא היום... וכך התוודה אביו, הרבני יוסף פרקש, לפני מותו, לפני בנו ישראל משה פרקש: ... להתקפה יצאנו עם השחר השחור, מתנפלים בתעלה על החיילים שמולנו ... תקעתי בחייל שממולי את הכידון הארור... החיל שמט את חרבו, נפל למרגלותי וצווח באימה: שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד! אוי, זעק בנופלו, אוי לשבעת ילדי, אבוי למשפחתי. בהלה אחזה בי. רעדתי כולי. מה עוללתי? מה עוללתי!טוב היה לי למות. טוב מותי מחיי... (אחי המתוק, מחל לי, לא ידעתי שאתה יהודי. מחל לי, אנא מחל לי. אנא אמור שאתה מוחל לי. שפתיו לחשו. הטיתי אוזני לשפתיו. בכיתי. גם הוא בכה. אדמה נפלה על שנינו. אדמה חומה רטובה. נפלתי על צוואריו ועל ליבו.כוסיתי דם. שמעתי קול בכי: מחלתי לך אחי, אחי אתה, חיל אתה, לא ידעת, לא ידעת. אנא מלא את בקשתי האחרונה ואמחול לך. קבור אותי כדת וכדין ישראל." (עמ' 157) וכאן מסופר המעשה הנורא שאירע עם אביו. מסיים חיים בדבריו של פרקש : "בליבי נצרתי את המעשה. כל ימי הוא נצור בנפשי. היום אני מספר לך. שום אדם עדיין לא שמע אותו. בידך אני מפקיד אותו, יום יבוא ותספר אותו. זהו הפיקדון השלישי." עמ' 66: מעשים הרבה יש לי לספר על אותו לימוד ועל אותה חבורת צעירים מבית מזמיל שלמדנו גמרא בצוותא בבית הכנסת הדסה הקטנה, אבל לא באתי לספר אלא מעשה אחד מיוחד. המעשה על פרקש. מעשה שהוא סיפר לי. טמנתי אותו בליבי עד היום. מעשה נורא. מה שאירע עם אביו במלחמה העולמית הראשונה בגבול סרביה."


מוטיב היצירה (שירה וסיפורת)-
* עמ' 23 אמו של חיים וגב' פרחי אהבו לדקלם קטעים ממחזות של למרטין ומולייר.
* עמ' 32 חיים מתודע לכך שלידם גר משורר גדול, האדון אולמי, והיה רוצה לשמוע את שירתו שכן "בבית שלנו החשיבו מאוד משוררים. רבי שמואל הנגיד, ורבי יהודה הלוי, ורבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול, וגם ר' ישראל נג'ארה משירת הבקשות, ורבי אהרון חסין. ואמא הכירה את המשוררים הצרפתים ושיננה לנו את שירתם בעל פה, אלפרד דה-מיסה ואלפרד דוביניי."
* שיר שכתב פרקש על אביו זכרנו לברכה (עמ' 77).
* קינה שכתב חיים על מה ששמע על השואה (עמ' 79). הקינה הולחנה וניתן לשמוע אותה באתר פיוט.
* שירים שכתבה אימו של פרקש והמכתבים שנכתבו בחרוזים (עמ' 61).
* כשפרקש נפטר הוא מבקש מילדיו שיקראו לפניו שיר של יעקב כהן (עמ' 159).

מוטיב ההתבוננות-
*עמ' 10: "הייתי מתבונן סביבי כמו נהנה לבלוע כל תמונה."
* ביחס לרב לויכטר: "התבוננתי בו והיה נדמה לי שחוט של עצב נסוך על עיניו השוחקות"
* עמ' 18: "עמדתי והתבוננתי במה שלפני" לגבי כל הסיטואציה עם הזקנה ופרקש. "ניסיתי להבין..."
* ועוד מקומות רבים (עמ'  141, 108...)
התבוננות לא רק מלשון ראיה אלא מלשון הבנה. חיים רוצה להבין את העולם שסביבו. כמו כן, מוטיב ההתבוננות מבטא רעיון מרכזי מאוד: העובדות הן מרות מאוד אך מה שקובע הוא דרך ההתבוננות  ונקודת המבט.

מוטיב ההתחפשות-
* לכבוד ראש חודש אדר מתבקשים הילדים לבוא לכיתה מחופשים. חיים רוצה להתחפש לקאבוי כיוון שזו דמות חזקה ומקובלת. הוא מבקש מאביו שיקנה לו תחפושת ועם כובע הנייר שאביו קונה לו הוא מרגיש קאבוי אמיתי. הוא גאה בכך ורוצה שכולם יראו אותו. התחפושת גורמת לו להרגשה טובה "מי ידמה לי ומי ישווה לי". גם בכיתה לנוכח שאר התחפושות המיוחדות הוא אינו מרגיש חריג. כשמגיע תורו לעלות ולעמוד בפני כל הכיתה ליבו גואה בהתרגשות גדולה. ואת העובדה שאחד הילדים אומר "מי לא ידע מי זה, הרי אין לו בכלל תחפושת!" עמ' 15, הוא מדחיק ולא מחשיב. "כמעט אף אחד לא הכיר אותי, הוספתי בגאווה, מבליע את המילה כמעט" עמ' 19. ניתן לראות את התחפושת כמעידה על הרקע החברתי- בשכונתו של חיים התחפושת הרווחת היא קאבוי ואילו בכיתה התחפושות מגוונות ילד שסבא שלו אדמו"ר התחפש לאדמו"ר, ילד נוסף התחפש לשופט, לראשון לציון. ניתן ללמוד מכך שרוב הילדים שלמדו בתלמוד תורה בבית וגם באו מבתים מבוססים ואמידים, ואילו חיים הגדל בשכונת עולים חי בשני עולמות: השכונה על קשייה והחברה שאינה לומדת בתלמוד תורה אלא בבי"ס רגיל ובעקבות כך עולם המושגים הוא שונה וגם חיים נתפס כשונה בחברה. ומצד שני התלמוד תורה בבית וגן המבוססת והאליטיסטית.
* פרקש מספר לחיים: "גם אני יודע להתחפש ולא מכירים אותי. אף אחד, כמעט אף אחד. בשנה הבאה, בוא אלי בפורים. נראה אם תכיר אותי. בוא, אחכה לך. אף אחד לא מכיר אותי, כמעט אף אחד, חזר  ואמר." (עמ' 19). עמ' 20: "רק שני ימים בשנה אני לא מתחפש, הוסיף פרקש, ביום הכיפורים ובי"ב כסלו. ביום הכיפורים מי יכול להתחפש,ובי"ב כסלו אני שוב שרול מוישה, עם כובע מצחיה ירוק..." כלומר בכל השנה פרקש מתחפש לאיש רגיל ושמח, אינו מדבר על השואה בגלוי ובימים אלו, אינו מתחפש. אף אחד אינו מכיר את פרקש האמיתי, מי הוא? חיים מבחין בתחפושת הזו מבעד למבט עיניו של פרקש שכלפי חוץ עיוניו צוחקות אך באמת הן נוגות ועצובות.
* עמ' 39 "את הדלת פתחה לי אשה זקנה, על ראשה מטפחת, קמח מפוזר בין קווצות תלתלים שעל מצחה, אולי מן שדכנית." זהו פרקש המחופש לשדכנית והוא שואל את חיים אם הוא כבר מחפש שידוך בגיל כל כך צעיר וחיים לא מזהה אותו. "אני יודע להתחפש ואף אחד אינו מכיר אותי, הוסיף [פרקש] בנימת ניצחון. כמעט אף אחד. עד היום גברת אחת מרחוב זנגוויל מחפשת את השידוך שהצעתי לבן שלה בפורים לפני ארבע שנים, היא לא מבינה איך היא לא מזהה את השדכנית. כמה פעמים שאלה אותי אם אני מכיר אותה. נדמה לי שאני מכיר, אני עונה וממהר להיעלם." פרקש מתחפש לשדכנית שמגלמת את הפנימיות שלו- הרצון לשדך ולחבר ביו כולם. פרקש מהווה חיבור בין העדות: הוא מכיר ומחבב את כולם, וכולם אותו. הוא מתחתן עם בת של עולי מרוקו. עוזר לכל מי שזקוק לעזרה בשכונה, לא רק להונגרים, מתחבר לחיים שהוא בכלל ילד קטן. עושה שידוכים שאיש לא חלם עליהם. מחבר בין החיים שם לחיים כאן. מצד את חד חי את חייו בכל עוזם ומילואם, פועל ועושה ומצד שני זוכר את העבר, מתמודד איתו, מוחל עליו ומבקש להעבירו לדורות הבאים לכשיגיע הזמן המתאים.

מוטיב המחילה-
פרקש מוחל לאופה הזקן על כל אשר עשה לו. במעמד מחילה מיוחד הוא מוחל לו אף על כך שמנע ממנו לראות את אמו בפעם האחרונה.
אביו של פרקש מבקש מחילה מן החיל היהודי.
מוטיב המחילה מבטא את הרוח האנושית המסוגלת לסלוח על טעויות ואף על עוולות שנעשו במזיד. יכולת זו היא חותמו של בורא עולם שכל מהותו סלחן וארך אפיים רב חסד ואמת. זהו הייעוד והחובה המוטלים על האדם לשמור על הרוח האלוקית, וכפי שראינו לאורכו של הספר "הרוח" היהודית שהושרשה בבתי עם ישראל בגלויות בלימוד התורה ובשמירה על ערכי עם ישראל בגלות מצרים והן בגלות הונגריה הצליחה להפיח חיים ותקווה ברגעי ההשפלות שנעשו על ידי בני עמנו, ועל ידי בני עוולה בשואה הנוראה. רוח זו היא שעודדה את העולים לארץ שחוו חבלי קליטה קשים והצליחו להתערות בה.

מילות צופן ולשון צפנים:
"ילד הייתי אז, עברתי את הגיהינום וחזרתי לעיירה." (עמ' 11)
"כשראתה את הזקנה לחשה לעצמה: היא משם...." (עמ' 17)
"יחד היינו, יחד לא בעולם הזה בעולם אחר." (עמ' 20)
"אלה שבאו משם שותקים הרבה." (עמ' 22)
"לילדים היתומים של דיסקין יש נפש רוגשת בגלל מה שעברו שם" (עמ' 22)
"אמא רמזה לי שדברים קשים עברו עליהם בהונגריה.." (עמ' 24)
"שוב אתה לוקח את הילדות לשם לעולם האחר...?!" (עמ' 40)
"על זרועה היו מספרים סגולים" (עמ' 42)
על הזמן ההוא אין אני יכול לספר, ולעולם לא אוכל, חתומים בליבי יהיו אותם ימים. לא היו אלה ימים מן העולם שלנו. מעולם אחר" (עמ' 103)

 

מילות צופן = מילים בודדות העומסות עליהן משמעות החורגת הרחק מעבר למשמעותן הישירה. לעיתים הן מסייעות לפיענוח היצירה.

השואה עומדת כל הזמן ברקע היצירה, האיפוק בדיבור ובאיזכור השואה והשימוש בלשון צפנים יוצרים אצל הקורא תחושה מעומעמת המורכבת מגילוי והסתרה לגבי ה"דברים הקשים" שהתרחשו "שם".חלק מהסודות מתגלים בהדרגה וחלקם אינם מתגלים (הדוגמאות הנ"ל). הקורא מבין שמדובר בשואה אך מכיוון שזה לא נכתב במפורש, תחושת הזעזוע, התהיה, חוסר האונים, הספק וחוסר ההבנה לגבי מה שקרה שם, מועצמים. הסודות שמתגלים בהדרגה, גם הם אינם נחשפים עד תומם:

השואה מוצגת, בין השאר, על ידי מבט העיניים של הניצולים. בכל פעם שחיים מביט אל תוך עיניהם נדמה לו כי הוא רואה מאחורי השחוק עצב עמוק ובלתי מוסבר. הוא תוהה בינו לבינו האם הוא מדמיין עצב זה.

* ביחס לרב לויכטר, התעלומה נפתרת כעבור שנתיים כאשר במקום ללמד הוא משמיע להם את משפט איכמן המשודר ברדיו ואומר כאילו בדרך אגב "ילד הייתי אז, עברתי את הגיהינום וחזרתי לעיירה. הילד היחיד שחזר." ביחס לפרקש "אז ידעתי שצדקתי במה שראיתי לראשונה בעיניו, שנראו כשוחקות אבל כל הזמן התרוצצו כמסתירות משהו או כמסתתרות ממישהו. ידעתי, משהו אחר עבר על פרקש. חיים אחרים הוא מסתיר" עמ' 20. חיים מבין שמשהו עבר עליו "שם". השואה כל הזמן מדוברת אך אף פעם לא בצורה ישירה.
* עמ' 24 "סיפרו שהגברת הקשישה הביאה מהונגריה מכונת כתיבה והיא מדפיסה בה מאמרים בהונגרית בשביל פרופסורים באונברסיטה העברית תמורת תשלום. אני לא חשבתי כך. חשבתי שהיא מדפיסה במכונה סיפורים משם. איך ישבו היא וילדיה בעיירה קטנה בהונגריה, צוחקים ומשחקים בכדור, ופתאום נשמעו צעדי הקלגסים." בשביל חיים הגדרת הנורא מכל היא במילה צעדי הקלגסים. אין שם ומילים למה שהתרחש שם אבל ברור שהתרחש דבר נורא. דבר זה מתבטא בניגוד שמתאר חיים: משחקים בכדור" - פעולה סתמית יומיומית לבין "צעדי הקלגסים" אירוע דרמיטי שקוטע הכל, את כל העולם המוכר, הרגיל.
* עמ' 30 "את השם קורצ'אק אמא לא ידעה להסביר לי. פעם שאלתי את פרקש, והוא סיפר לי שיאנוש קורצ'אק היה מחנך גדול בבית יתומים שם, שאהב את יתומיו ולא רצה להיפרד מהם ולעזוב אותם לנפשם כשבאו האכזרים. ילד הייתי ופחדתי לשאול מה היה סופו של אדון קורצ'אק. פרקש לא סיפר." חיים מבין שהסוף היה רע מאוד וכיוון שכך מפחד לשאול.


תשתיות מקראיות:
שם הרומן- ידובר בהרחבה בשיעור הבא.
"ואני בבואי מפדן..."- אפשר לומר שדווקא פסוק זה חוזר מספר פעמים בהקשר ללימוד התורה של חיים והן של פרקש כיוון שהוא בעצם מספר על פרקש אשר כמו יעקב, הוא בודד, נשלח הרחק ממשפחתו, נודד בדרכים והסיפור הזה נוגע בחיים, הוא יודע שיבוא יום וישמע את הסיפור במלואו. חיים מחפש מישהו שידע לשיר את הניגון בו היו לומדים חומש רש"י בהונגריה ופרקש שר לו במתיקות (עמ' 80). השמעת הקריאה בהברה הונגרית (נספח מספר 6).

רמזים אפיים:
העלילה בנויה כך שלאורך כל הסיפור נבנה המתח ביחס לסוד של פרקש, מיהו פרקש- אדם שמח או עצוב? מהו העולם האחר שממנו בא? מה הסיפור של פרקש? ובעיקר מהו המעשה הנורא שאירע עם אביו? בתוך המתח הנבנה שותל הסופר רמזים מטרימים אשר רומזים על העתיד להתרחש ולהתגלות.
* עמ' 20: "רק שני ימים בשנה אני לא מתחפש, הוסיף פרקש, ביום הכיפורים ובי"ב בכסלו... בי"ב כסלו אני שוב שרול מוישה... ואצל אמא הייתי שרול. זה היום שלה."
* עמ' 20 "אם תצטרך משהו תשאל על פרקש, ואולי דווקא אני אצטרך אותך שתסייע בידי".
* עמ' 20 "ואבא, מה עבר עליו? מר ממוות."
* ועוד.

 

שיעורי בית:
שוחחו / ראיינו את סבכם / סבתכם בנוגע לתקופת עליתם ארצה. עם אלו קשיים התמודדו? מה היה יחסם לעולים מארצות אחרות ומה היה יחס העולים והותיקים אליהם? בקשו שיספרו לכם כמה סיפורים קטנים מהווי החיים.

 

 

חדש באתר

השתלמויות מקוונות וקהילות מקצועיות
השתלמויות מבית לב לדעת לשנת תש"פ.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים