תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > ספרות > בואי הרוח - שיעור 3: הדמויות המשניות

בואי הרוח - שיעור 3: הדמויות המשניות

רינה אזואלוס
הדפסה
מקצוע: רומן נובלה
נושא: רומן עברי

שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

 

מטרות:

התלמידים יאפיינו חלק מן הדמויות המשניות והשוליות.
התלמידים יערכו אנלוגיה בין אימו של חיים לאימו של פרקש.
התלמידים יבינו את תפקידן של הדמויות המשניות והשוליות.
התלמידים יקבלו תמונה כללית של ההבדלים בין העולים מן הארצות השונות.

אמצעי עזר:
הרומן "בואי הרוח"

אופן הלימוד:

האפיון של כל דמות יעשה על ידי דפדוף בספר, הקראת הקטעים הרלוונטיים, הסקת מסקנה מתוך פרטים אלו ושימוש באמצעים אורקוליים ואחרים.
כמובן שאי אפשר לסקור בשיעור את כל ההופעות של כל הדמויות בספר ולהסיק מהם על הדמויות, לכן נראה את המרכזיים שבהם ונדון בתכונות המרכזיות המתגלות.

 

מהלך השיעור:

1. דמויות משניות:

הרב לויכטר-
מנהל תלמוד התורה בבית וגן. אוהב את הילדים ורגיש למצבם, עמ' 10: עוטף את צווארו של חיים במגבת שנגבו בה הילדים את ידיהם בהפסקת עשר כדי שיהיה לחיים חם. "הרב לויכטר אהוב עלינו מכל המורים היה. קומתו גבוהה,זקנו עשוי בקפידה,קולו צלול, עיניו טובות וליבו מלא אהבה לילדים". פתוח בשיטות הלימוד: לפעמים לוקח את הילדים ללמוד בעמק, מלמד כמה תרגילי התעמלות ומספר סיפור. משמיע לתלמידים את משפט איכמן ברדיו. ניצול שואה, (עמ' 11) "ילד הייתי אז, עברתי את הגיהינום וחזרתי לעיירה. הילד היחיד שחזר".
רגיש למצבים עדינים, דואג לא לבייש את תלמידיו ולעשות כמיטב יכולתו כדי לעזור להם: כשחיים נכנס לכיתה וכולם צריכים לנחש מי הוא. התחפושת שלו אינה אלא יותר מכדור נייר מעוך והרב לוכיטר (עמ' 14) "מי אתה? הוא פונה אלי בלי לשאול את הילדים... הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאבוי. יופי של תחפושת, לא זיהיתי אותך."

הרב לויכטר מהווה דמות משנה לפרקש בנושא השואה. הוא מטרים את פרקש ורמז לקורא שהסיפור שלפניו הוא סיפור שואה. דרכו מופיע נושא השואה.

אמא של חיים-
(עמ' 10) "אמא סרגה אז במרץ צעיפים לכולנו"
(עמ' 18) "אמא היתה מטופלת בתינוקות"
(עמ' 23) טרודה במשך כל היום עם הילדים. בשעה עשר נאלצת להפסיק ושותה כוס קפה עם מאדאם פרחי השכנה. יחד הן מפטפטות בצרפתית, מדקלמות קטעים ממחזה של למרטין או מולייר. "זוכר אני היטב את פני שתיהן זורחות למשמע צלילי השפה הצרפתית. אמא וחברותיה ממצרים ליבן היה לירושלים אבל רוחן היתה בפריז."
(עמ' 33) "כל הבית מלא צלחות של עוגיות מתוקות  ... את כל העוגיות אפתה אמא בעצמה. מי קנה אז עוגיות מוכנות." (עמ' 36) "מן המטבח אמא מנצחת על משלוחי המנות לפי חוקים הידועים רק לה. היא נזהרת מטעות. לכל אחד המשלוח שלו דוווקא, ובו העוגיות שהוא אוהב."
עמ' 68: "אמא המתינה לי בפתח הבית בפנים מאירות, אבל לאחר שנחתי מעט אמרה לי: עכשיו ללימוד, למנחה, לערבית! מעולם לא ויתרה לי. לא מפני החמה ולא מפני הצינה ולא מפני הגשמים." אישה חמה, אוהבת, התורה והתפילה חשובים לה מכל.

אמא של פרקש-
היתה חולה ומרותקת למיטה. לאחר שאביו מת שכרו לה מכולת כדי להעסיק אותה אך המכולת לא היתה רווחית. אט אט נאלצה למכור הכל ולשלוח את ילדיה ליישובים רחוקים.
עמ' 60-61: "נשארו לי רק המכתבים של אמא. כולם כתובים בחרוזים. היא היתה משוררת. פעמים בשבוע כתבה לי. ... כל אות אני [פרקש] רואה עם פניה העדינים... את שיריה ומכתביה כתבה אמא פעם בהונגרית ופעם ביידיש. מלאי חום היו, ויופי, ומשקל וחרוז. ... כך כתבה: בני יקירי העומד בראש דאגתי..." דמות אימו של פרקש מתגלה לנו כדמות אמהית, חמה, דואגת, תומכת, מנחמת ומחזקת.

 

ישנה אנלוגיה בין אמא של חיים לאמא של פרקש:
שתיהן אוהבות שירה (עמ' 23) "כל בוקר בקשה מאדאם פרחי מאמא לדקלם לה שיר בצרפתית". (עמ' 93) "משוררת בעלת נפש היתה ובעלת דמיון".
שתיהן דוחפות את בניהן ללימוד תורה
שתיהן אופות עוגות מתוקות
אנלוגיה זו תורמת לעלילה בכך שהיא מחזקת את האנלוגיה שעושה המספר בינו לבין פרקש, כלומר שניהם בנים לאמהות דומות (אמהות אוהבות, רגישות, אינטלגנטיות, חמות, רואות חשיבות בלימוד תורה) ועל כן יש ביניהם כל כך הרבה מן המשותף (על כך למדנו בשיעור שעבר).

אבא של חיים-
(עמ' 12) עובד קשה מבוקר עד ערב, מיד אחרי העבודה רץ לתפילה. מקבל את מה שהמורה אומר כמו שחייל מציית לפקודה "בודאי, אם המנהל אמר, צריכים להתחפש". מבטא קובוי ולא קאבוי ומבטיח לחיים שיקנה לו תחפושת. קונה את הכובע מנייר, כלומר הזול, ובלי שאר התחפושת. מכאן שמצבם הכלכלי קשה.
(עמ' 13) שמח לראות את חיים מחופש, בדרך כלל אינו מראה שמחה כיון שהוא איש קשה יום.
(עמ' 18) "לאבא בכלל לא היה זמן, כל היום עבד".
(עמ' 26) "לא הסכים אבא שנתפלל במניין נפרד... אבא היה בטוח שבארץ ישראל כולם מתפללים יחד"
(עמ' 27) "אבא, שהיה גבאי בית הכנסת אהבה ואחווה, נעצר כפעיל ציוני. שבועות אחדים ישב בכלא." והם עלו לארץ רק עם אמם.
(עמ' 29) אביו איש חברותי, שמח לדבר עם העולים ההונגרים "יהודי עטור זקן ניגש לאבא. אבא שמח לפתוח איתו בשיחה."
רחב לב- נותן לעולה ההונגרי גם את התפוחים וגם את התפוזים.
חכם ונבון- מסביר לחיים את הסיבה לחילוף של הפירות עם יהודי הונגריה, בעל ידע כללי.
(עמ' 33) "אבא בחופש. הוא רגוע ושמח. אבא מעולם לא עבד בפורים"
עמ' 34: "אבא שמח מאוד לשמוע שיר עברי בארץ ישראל והעניק לכל ילד ממתק ומטבע, וגם הוא ענה בשיר ...אבא המשיך את כל הפיוט לפי סדר האל"ף בי"ת ... הוא מפייס את הילד בממתק וחוזר וחורז..."
דואג שהילדים ילמדו תורה- "מן היום הראשון שבאנו ממצרים דאג אבא רק לתלמוד תורה לילדים." (עמ' 69)


אבא של פרקש-
תלמיד חכם גדול - הרבני יוסף. היה במחלוקת עם רב העיירה הגאון לגבי פירוש של סוגיה בגמרא ולא הסכים לחזור בו (עמ' 95).
השתתף במלחמת העולם הראשונה ובה הרג בשוגג חיל יהודי שהיה בצבא האויב. לא יכל לסלוח לעצמו על כך כל ימי חייו.
שרד את המלחמה בזכות רוחו החזקה (רוח אשר בהמשך עוברת לפרקש ו"מנשבת" בסיפור כולו).

האופה הזקן-
שירת עם אביו של פרקש במלחמת העולם הראשונה. שרד בזכות גופו הגדול והחזק. איש קשה. מתעלל בפרקש הילד, מעביד אותו בפרך, מנצל אותו, משפיל ומבזה אותו. מנע ממנו לראות את אימו בפעם האחרונה בכך שלא הראה לו מיד את המברק. כשאספו את פרקש ושאר היהודים כדי לקחתם למחנה עבודה, שלח לו לחמניות ואשכול ענבים ומילות חיזוק.

 

2. דמויות שוליות:


זקנה אחת-
עמ' 16: נראית לילדים זקנה. תריסי ביתה תמיד מוגפים, לעיתים עיניה מציצות מבין חרכי התריס. נראית כאילו היא מסתתרת. יוצאת מביתה פעם ביום לקנות לחם וצנצנת לבניה במכולת של סגל. צעיף שחור בלוי עוטף תמיד את שערה ורוב פניה. הליכתה עצבנית ופיה ממלמל מילים לא מובנות. חבורת הילדים מלווים אותה בהליכתה, קוראים אחריה מכשפה במלעיל וזורקים עליה אבנים. היא מפנה ראשה בזעף אל הילדים ומניפה את ידיה והם בורחים וחוזר חלילה.
בהמשך העלילה מסתבר שזקנה זו היתה גבירה נכבדה בהונגריה ושפרקש היה סוחב למענה מצרכים מהמכולת תמורת מספר פרוטות (עמ' 89-90). היא מאמינה שניצלה מאימי השואה בזכות ברכת הרבי מראצפרד.

אדון וגברת סגל-
בעלי מכולת בבית מזמיל. אדון סגל שולה דגים מלוחים מחבית ושוקל אותם. דובר רומנית.
גברת סגל מחשבת חשבונות בקצה של עיפרון שבור ודף מחברת מקושקש. (עמ' 32) "רק הגברת סגל מן המכולת הכירה היטב את כולם [עולים מכל העדות], את אלה וגם את אלה, וידעה את סודותיהם. פעם אפילו נסתה לשדך ביניהם."

סבא=חכם שויכה-
(עמ' 18) "את סבא היה אפשר לשאול רק שאלות ברמב"ם או באבן עזרא".

דוד ג'אקו-
(עמ' 18) "את דוד ג'אקו עניינו רק חידות במתמטיקה וסיפורים של עגנון".
"הדוד ג'אקו נזכר בחטף בספר, אולם דומה שהייתה לו השפעה מעצבת לא רק על נפש הילד והנער אלא גם על עולמו התרבותי של המספר הבוגר: "כשגדלתי ראיתי אצלו בפעם הראשונה ספר של בלזאק והצצתי בו. אצלו ראיתי את מוליֶיר, ואלתרמן, ועגנון, ואורי צבי גרינברג. נדמה היה לי שבכוונה הוא מניח את הספרים פתוחים כדי שנציץ בהם" (עמ' 73). והמספר אכן הציץ ולא נפגע, אלא טעם והתבשם והתרשם והפנים, וכל אלה ויוצרים נוספים הם חלק מעולמו הרוחני. אולם הדוד ג'אקו אינו אפיזודה שולית ובלתי חשובה כי אם דוגמה מופתית לאחד האופנים הראויים למימוש המורשת התרבותית שסבתו נושא במודע: הדוד ג'אקו הריהו פרופ' יעקב שויקה, תלמיד חכמים ומומחה עולמי בתחום הבלשנות החישובית, מאבות פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן, מחבר ועורך המילון "רב-מילים" וראש צוות המחשוב של מפעל פרידברג לחקר הגניזה – המפעל הגדול והמורכב ביותר כיום במדעי היהדות!"

אדון זינגר-
(עמ' 21) נהג באוטובוס הצהוב של בית היתומים דיסקין. לבוש חולצה כחולה, מכנסים רחבים וזוג כתפיות. אף פעם לא מציע לחיים לנסוע איתו וגם חיים אינו מבקש. תמיד שותק. (עמ' 22) הוא הנהג ואיש האחזקה.

גברת זינגר-
יושבת באוטובוס "מכונסת בעצמה, שביס בד כבד על ראשה וסל גדוש בידיה."
היא הטבחית ואם הבית של בית היתומים.
"שניהם עובדים קשה בבית היתומים דיסקין מן הבוקר ועד חשכה... אוהבים את הילדים היתומים ומסורים להם בכל ליבם".

מאדאם שרה פרחי-
(עמ' 22-23) גרה שתי קומות מעל משפחתו של חיים, עולה חדשה מביירות.
יורדת לביתו של חיים בכל בוקר בדיוק בשעה עשר כדי לשתות קפה ולפטפט בצרפתית עם אמו של חיים. יש לה תערובת מיוחדת של פולי קפה.
מקבלת כיכר לחם אנג'ל חינם בכל יום כיוון שאימה היא בת דוד של אדון אנג'ל.
יש לה בת נשואה בשם קלייר.

מסיה נורי פרחי-
 מנהל בית הספר אליאנס בביירות במשך שלושים שנה, היו לו שש מאות תלמידים. עכשיו יושב סגור כל היום בחדר קטן ומסדר את הניירות שהביא מביירות. הזהיר כבר לפני שנים רבות שמצב היהודים בביירות אינו טוב.

הגברת ג'מילה שחיבר-
הכינה תערובת של שומשום, זעתר ועוד מיני עשבים ושורשים איתם היו המצרים מטבלים את הפיתה. כשהיתה מוכרת את הדואה, היתה נכנסת לכל בית ומשוחחת עם בעלת הבית, מלגלגת על פקידי הסוכנות, והמפלגות, וקופת חולים, "והיתה כך ממתיקה בצחוקה את יסורי הקליטה" (עמ' 31). בהמשך מסופר על שני בניה שיצאו  למלחמת יום הכיפורים מבית הכנסת, באמצע התפילה.
גברת אולמי-
גרה בבנין ליד בקומה השניה. אחות בקופת חולים הדסה הקטנה. תמיד לבושה חלוק לבן ושביס מגוהץ ובוהק ובאמצעו מגן דוד בצבע אדום לוהט. גם היא בקשה תמיד שקט למען בעלה המשורר.

אדון אולמי-
משורר גדול ואיש חשוב בהסתדרות ובמפא"י. חיים רוצה לעלות אליו לשמוע שיר שכתב.

אדון רפאל בן חיים-
(עמ' 36-37) חיים אוהב את ביתם ואת הגינה הקטנה שלידו כיוון שתמיד שוקקים בהם חיים. רבקה ביתם נשואה לפרקש.
""עזבו במקנס בית גדול עם גינה ועסק מצליח של בגדים. מאהבת ארץ ישראל התגלגלו הם וילדיהם הקטנים שנתיים וחצי בדרכים.כשהגיע למרוקו רבי ברוך דובדבני, השליח מארץ ישראל, אסף אותם בערב בבית הכנסת וסיפר להם סיפורים מתוקים על ארץ זבת חלב ודבש שממתינה לבניה כאישה עזובה ועצובת רוח. ... למחרת בבוקר, כשיצא רבי ברוך מן הבית שהתארח בו ללכת לתפילת שחרית, עם הנץ החמה, ראה לפניו שורה ארוכה של משפחות, צרורות על כתפיהן. ... הם ממתינים לעלות איתו לארץ, כך אמרו, כמו שאמר להם אמש.רפאל בן חיים נטל איתו תרמיל עם בגדים, ארגז של פירושי תורה ממקנס, שני זוגות של מספרים גדולים ומגהץ." התגלגלו במשך שנתיים וחצי בדרכים (עמ' 37) "עד שלבסוף באו אל המנוחה ואל הנחלה בבית מזמיל שבירושלים. חדר וחצי קבלו רפאל וגרציה בשיכון עולים, הם ותשעת ילדיהם, בקצה רחוב קורצ'ק. לא צר היה המקום בשבילם, ולא בשביל האורחים הרבים שמלאו תמיד את הבית והתקבלו בכוס תה מתוק מתוק שצפו בו עלי לואיזה ושיבה שנקטפו טריים מן הגינה של גרציה בן חיים.
(עמ' 37) עבד כל יום בקרן קיימת. "חרוץ ושמח בחלקו" הפך את הבית לארמון, כל יום לאחר העבודה סיקל את האבנים במורד ההר ליד ביתו וסידר אותם בטרסות, אחר כך שתל עצי פרי שונים. (עמ' 38) "גם חדר עבודה היה לו לרפאל בן חיים, ... בתוך הגן בנה לו צריף קטן עשוי לוחות פח, חלון זכוכית ודלת עץ... לימים הבנתי שלא סודות כמוסים היו שם כפי שחשבנו אז אלא שאדון רפאל ביקש פינה קטנה לעצמו, להתבודד בה." אדון רפאל מצטייר כאיש אופטימי, חיובי, מלא באהבה ומסירות נפש לארץ ההופך את הקיים לטוב ביותר שיכול להיות. אינו עסוק בחוסר ובקושי אלא בבניה ובהתקדמות. מודע לצרכיו ואינו מתעלם מהם. את חייו האמידים במרוקו הוא בוחר להשאיר מאחור ואת כל מה שהביא עימו ממרוקו הוא נועל במחסן. הסכמתו לשידוך בתו עם פרקש מבטאת פתיחות, עין טובה ואהבת ישראל שכן באותם ימים הדבר לא היה מקובל.
אוהב מאוד את פקרש וגם פרקש מחזיר לו אהבה.
כאשר יוסי מקבל סמיכה לרבנות מברך שהחיינו בשם ומלכות על כך שיוסי זכה להיות רב כמו הרבני יוסף. וכמו שפרקש כל כך רצה.

רבקה בן חיים-

ביקשה מישהו שיבאר לה מילה קשה בעברית ומצאה את פרקש שהיה מומחה ללשון עברית. מוחה על כך שפרקש לוקח את ילדיהם ואת חיים לסיבוב משלוח מנות אל האנשים מהעולם האחר (עמ' 40).

גברת גרציה-
מגישה לכל אורח כוס תה מתוק (עמ' 37) "גברת גרציה ליוותה תמיד את התה במאור פנים ובפתגם חכמה מעודד בערבית מרוקאית." מרי הנפש הרבים בשכונה "שלא היה מי שימתיק את חייהם באו לתה אצל גרציה בן חיים".
(עמ' 38) "ליד כניסת הבית סדרה לה גברת גרציה גינת ירק ובה זרעה את כל התבלינים שנצרכה להם, שיחי עגבניות ופול..."

הרב גוטהולד-
עמ' 85: "הרב גוטהולד היה הראשון , ואולי היחיד שבא להקביל את פנינו כשעלינו ארצה. ... הוא התפעל בחידושי התורה של סבא ומן העברית הצחה של אבא והופתע מכך שידעתי להשיב לו מרש"י על התורה. ... מעולם לא הבנתי איך נקלע הרב גוטהולד לבית מזמיל. חשבתי אז שראוי היה כי ידור בשכונת רחביה, או לפחות בבית וגן הסמוכה. אבל הוא נראה כמי שחן המקום עליו והוא שמח בשכונה וביושביה. את פרקש הכיר היטב, כמו את כל אנשי בית מזמיל, וחיבב אותו חיבה יתירה." דמותו אצילית והוא מלא ענווה. פרקש בוחר בו ובחיים להיות במעמד המחילה לאופה הזקן. במעמד זה בוכה הרב גוטהולד למשמע הסיפורים.

תפקידן של הדמויות השוליות בעיצוב העלילה הוא לאפיין את העולים, את אופיים ואת התנהגותם השונה .

 


3. היחס בין ניצולי השואה לעולים מארצות המזרח:


כיצד מעוצבות הקבוצות?
(עמ' 22) "אמרו לי, אלה שבאו משם שותקים הרבה."
(עמ' 22) "זוג קשישים גר בבית שלידנו. הבית היה סגור ביום ובלילה, והחלונות היו מכוסים בוילונות כבדים כהים. אנחנו ושכנינו עולי מצרים...רגילים היינו לבתים פתוחים, שכנים נכנסים ויוצאים בלי לבקש רשות, החלונות קרועים לרווחה (ניגוד), ריח התבשילים המוגנים והמתובלים מתפשט בכל הסביבה, וקולות הילדים המשחקים וצהלתם נשמעים בכל מקום. אבל בבתי ההונגרים היה תמיד שקט, ותמיד הם בקשו מאיתנו הילדים שקט, שקט."
עמ' 24: "ילדים היינו ולא הבנו מדוע שכנינו, ההונגרים בשכונה, כל הזמן מבקשים שקט, ומדוע אין הם מחייכים אף פעם, ומדוע אין הם אוהבים לראות ילדים משחקים בכדור בצהריים, ומדוע אין מדברים אף מילה אחת בעברית. גם לא מנסים. אמא רמזה לי שדברים קשים עברו עליהם בימי המלחמה בהונגריה, ולכן הם תמיד עצובים ושותקים. אני חושב שאותה שעה גם היא לא ידעה כמה קשים היו הימים שעברו עליהם."
עמ' 26: תיאור השיט באוניה ארצה לארץ ישראל "כבר אז ראינו שהיהודים מהונגריה שותקים ודואגים הרבה, ולא ידענו למה. במשך כל היום כמעט ולא יצאו מתאיהם עם מיטות הקומתיים. ראינו אותם רק בחדר האוכל בזמן הסעודות, ובתפילות המשותפות."
המבטא שלהם אינו מובן לעולים ממצרים למרות שהמילים הן אותן מילים.
עמ' 27: "לעומת יוצאי הונגריה, שהסתגרו בתאיהם הקטנים, יהודי מצרים אהבו להתאסף בחבורות, לעלות לסיפון לשוחח, וגם לצחוק בקול...אפילו על ההקאות הרבות של הנוסעים בגלל טלטולי הספינה הקטנה היו עולי מצרים מתבדחים."
סיפורו של האיש שבלע את כל מטבעותיו כדי להבריחם ממצרים.
עמ' 28: סיפור הנעליים.
עמ' 29: אחד העולים ההונגרים מבקש להתחלף, לקבל את התפוזים ולתת את התפוחים. אביו של חיים פורץ בצחוק ואומר לו שיקח את שני הסוגים. למרות ששניהם מדברים עברית המבטא מאוד שונה ולכן מדברים בתנועות ידים.
עמ' 30-31: על אדון הרשקוביץ שהיה מוכר סודה בסיפונים "רק ההונגרים שבשכונה היו מנויים שלו. לא הבנתי אז מדוע רק הם שותים סודה ולא המצרים. המצרים היו מנויים של הגברת גמילה שחיבר... ג'מילה שחיבר לא הניחה את הדואה בפתחי הבתים כמו שאדון הרשקוביץ מכר את הסיפונים של הסודה. היא נכנסה לתוך כל בית ופתחה בשיחה משעשעת עם בעלת הבית. "את העולים ממצרים, אבל מעולם לא נקשרה ביניהם שיחה של ממש. רק הגברת סגל הכירה היטב את כולם, את אלה וגם את אלה, וידעה את סודותיהם. פעם אפילו ניסתה לשדך ביניהם. גם פרקש ניסה. הוא הכיר את כולם וחיבב את כולם. וכולם חיבבו אותו."
עמ' 32: "ההונגרים שעבדו איתנו היו חרוצים. הם נראו לי אצילים. תמיד ניסיתי לנחש במה הם עוסקים. בודאי הם חוקרים מלומדים בהסטוריה או בספרות. בכל פעם שפגשו מישהו מן השכנים הניעו ראשם בתנועה קלה לשלום בקצה המגבעת. נראה שחיבבו את העולים ממצרים, אבל מעולם לא נקשרה ביניהם שיחה של ממש."


שיעורי בית:


1. העתיקו מן הספר את כל הפעמים בהם מופיע מוטיב אי השאלה "צריך שהכל יתברר מעצמו".
2. כיצד תורם מוטיב זה לעלילה?

חדש באתר

השתלמויות - כנס פנים אל פנים
חדש! כנס פנים אל פנים המיועד למשתתפי השתלמויות הקיץ ולבוגרי ההשתלמויות המקוונות. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים