תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > ספרות > בואי הרוח - שיעור 2: איפיון הדמויות הראשיות

בואי הרוח - שיעור 2: איפיון הדמויות הראשיות

רינה אזואלוס

שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

 

מטרות:

התלמידים יבינו מהם אפיון ישיר ועקיף.

התלמידים יאפיינו כל אחת מן הדמויות הראשיות.

התלמידים יערכו אנלוגיה בין חיים לפרקש.

התלמידים יסיקו שגילוי חיים הוא מהיותו ילד והלאה בעוד פרקש מתגלה מן ההווה לכיוון העבר.

 

אמצעי עזר:

הרומן "בואי הרוח"

תמונות של הרב חיים בילדותו והיום (נספח מספר 4)

תמונה של פרקש (נספח מספר 4)

 

אופן הלימוד:

האפיון של כל דמות יעשה על ידי דפדוף בספר, הקראת הקטעים הרלוונטיים, הסקת מסקנה מתוך פרטים אלו, איזכור מוטיבים או אמצעים אומנותיים אחרים המסייעים לאפיון הדמות ושימוש באמצעים אורקוליים ואחרים. כמו כן, הלימוד ישולב במידע חיצוני אודות תולדות החיים של השניים.

כמובן שאי אפשר לסקור בשיעור את כל ההופעות של הדמויות בספר ולהסיק מהם על הדמויות, לכן נראה את המרכזיים שבהם ונדון בתכונות המרכזיות המתגלות.

 

מהלך השיעור:

דמויות ראשיות:

1. חיים-

נעביר בין התלמידים את תמונתו כשהיה ילד והיום (נספח מספר 4).

הספר נכתב בגוף ראשון מפיו של חיים המספר המתעד כמבוגר את חוויות ילדותו.

המספר הוא מספר גיבור ומספר עד. הוא מספר את הסיפור בגוף ראשון אך גם עד שמיעה ועד ראיה למתרחש בשכונה ובעיקר לסיפורו של פרקש.

אפיון ישיר: גילו של חיים, עולה חדש ממצרים. עמ' 9: "ילד קטן הייתי, תלמיד כיתה ב' בתלמוד תורה בית וגן. כמה חודשים קודם לכן עלינו ממצרים לשיכון עולים בבית מזמיל."

מראה חיצוני: (עמ' 17-18) לבוש כובע מצחיה ירוק שנקנה באיטליה על ידי שליחת הסוכנות ובידו שקית בד שאמו תפרה לו משאריות של בדים מפוספסים שציפו את מזרוני הקש שלהם עודפים מן הצבא האנגלי. בשקית יש חומש משנה ושני חצאי מחברות.

ילד סקרן, רגיש לסביבה, מתבונן במה שלפניו בלי לשפוט, רגיש לטבע, תמים, חש את הקושי אך נשאר אופטימי: (עמ' 10) "הייתי מתבונן סביבי כמו נהנה לבלוע כל תמונה. פעמים הייתי מתעלם ממה שלפני ומסתכל בנחליאלי שעומד על ענף רטוב של אילן. לאחר נסיעה מייגעת הייתי יורד בתחנה ליד עץ החרוב הזקן..." האנשה של העץ מבטאת את הקרבה שחש אליו חיים.

תמימות, עצמאות, דמיון פורה, חכמה: (עמ' 11) "אבל למה להתחפש בפורים לקאבוי או לאינדיאני, ומה זה בכלל קאבוי? אולי הוא מן האחשדרפנים שבמגילה? בדמיוני גלגלתי את המילה העברית קאבוי וניסיתי לחשוב מאין באה. מובן שלא העזתי לשאול".

(עמ' 12) "בעל דמיונות הייתי וראיתי עצמי חבוש אותו כובע שחור רחב שוליים..."

ילד שמתרגש: (עמ' 12) "נמלאתי שמחה ופשטה בי התרגשות, אותה התרגשות שראיתי אצל כל הילדים בכיתה בראש חודש אדר. אני אהיה קאבוי." בוחר להתחפש לקאבוי- תחפושת ססגונית ו'נחשבת'.

(עמ' 19) "מיהרתי לספר: וגם התחפשתי לקאבוי... כמעט אף אחד לא הכיר אותי, הוספתי בגאוה, מבליע את המילה כמעט."

מבט והבנה של ילד: (עמ' 21) "האוטובוס הצהוב הטיל עלי מורא, כי היה כתוב עליו: בית היתומים דיסקין. חשבתי שרק יתומים נוסעים בו, ונתייראתי."

עמ' 13-14: שמח וגאה להיות קאבוי, רוצה שכולם יסתכלו עליו ויראו אותו, כל כך שמח עד שבכלל לא שם לב שהכובע הפך לעיסת ניר. מרגיש חזק ומלא ביטחון "ואני עם הכובע השחור מניר על ראשי, שהפך בגשם לכדור ניר רטוב, וליבי טוב עלי. גם אני מחופש. אני קאבוי."

גם כאשר הוא חווה אכזבה אינו מתיחס אליה במרירות: (עמ' 15) "חזרתי למקומי וישבתי שמח. ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה? הרי אין לו בכלל תחפושת!"

כשחיים נשאל מי הוא עונה: (עמ' 20) "עולה חדש, עניתי. כך לימדו אותי לענות לכל שואל. אנחנו עולים חדשים, אני נכד של חכם שויכה, ממצרים."

ופרקש עונה לו שהוא כבר לא נראה כמו עולה חדש.

ילד בעל רגישות ודמיון: (עמ' 24) "אני לא חשבתי כך. חשבתי שהיא מדפיסה במכונה סיפורים משם. איך ישבו היא וילדיה בעיירה קטנה בהונגריה, צוחקים ומשחקים בכדור, ופתאום נשמעו צעדי הקלגסים."

(עמ' 72) "כששמעתי סיפורים הייתי עוצם עיני ורואה תמונות".

עמ' 32: חיים מתודע לכך שלידם גר משורר גדול, האדון אולמי, והיה רוצה לשמוע את שירתו שכן "בבית שלנו החשיבו מאוד משוררים. רבי שמואל הנגיד, ורבי יהודה הלוי, ורבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול, וגם ר' ישראל נג'ארה משירת הבקשות, ורבי אהרון חסין. ואמא הכירה את המשוררים הצרפתים ושיננה לנו את שירתם בעל פה, אלפרד דה-מיסה ואלפרד דוביניי. לי היה פנאי לעסוק בשירים של משורר ציוני. אני התעניינתי אבל חששתי שילעגו לי. אמרתי בליבי, בהזדמנות הקרובה אשאל את פרקש, הוא בודאי ידע."

בעל חסד, לא פראייר, מבין עניין, מרגיש גם דברים שנאמרים בצורה לא מילולית: (עמ' 45) עוזר לשתי זקנות ומביא בשבילן מצרכים לפסח שקיבלו תרומה דרך הצרכניה של פרקש. במכולת הוא נתקל ביחס משפיל ומבזה מצד הקופאית שמזלזלת בעולים שהם נזקקים ואינם עושים דבר לשפר את מצבם "הקופאית הביטה בי והחליפה כמה מילים עם אישה שעמדה בתור. לא שמעתי מה אמרה אבל הבנתי. ממבטה שהיו בו חמלה ולעג ידעתי שהיא אומרת, כן, זה בודאי אל בשבילם, כולם אומרים שהם לא לוקחים בשביל עצמם. למה העובדים האלה לא יכולים לעבוד כמונו? ... נמלאתי בושה." (עמ' 46) כשחיים פוגש את שתי הזקנות הולכות עם סלים גדושים וחוזרות מחנות אחרת: "תודה ילד, אמרה אחת מהן, והבחינה בשאלה שבעיני. כשהסבתי את פני ללכת קראה לי שוב ואמרה: ילד, לא אמרנו שקשה לנו ההליכה, אמרנו שקשה לנו ההליכה לשם."

דוגמאות רבות מספור ניתן למצוא לדמותו של חיים המצטיירת כדמות של ילד רגיש, תמים, סקרן, אוהב, בוגר, בעל חוש צדק, משורר ואוהב שירה, תלמיד חכם (עמ': 67, 77, 83 ועוד).

גם כבחור ואחר כך כמבוגר מלוות אותו תכונות אלו ומתפתחות בו (עמ' 102) "עיני דמעו" כאשר פרקש מספר על ימי ילדותו הקשים.

דבק באמת וממליץ על יוסי כמנהל ביה"ס למרות גילו הצעיר.

 

חיים גדל ולומד בישיבה תיכונית. במהלך שנים אלו הוא נענה לבקשת פרקש ללמד שיעור בגמרא מידי שבת בבית הכנסת בהדסה הקטנה. במשך שנים הוא מלמד את השיעור, דרך שנות בחרותו ובגרותו. בשנים אלו הוא נלחם בין השאר במלחמת יום הכיפורים, מתמנה לר"מ בישיבה ואף לראש הישיבה. חיים שומע את סיפורו של פרקש ואת סיפורו של אביו לאחר שפרקש בוחר בו להיות האיש שיעביר את זה הלאה. הוא מקבל לידיו את שלושת הפקדונות שפרקש מפקיד בידיו ואף מחזיר אותם בבוא הזמן.

בסוף הסיפור מתגלה שכתיבת הסיפור היא היא החזרת הפיקדון השלישי שהפקיד פרקש בידי חיים. קריאה בעמ' 155 : "פרקש עצם את עיניו וסיפר. מנהמת ליבו סיפר. שנים רבות אצר את המעשה הזה בנפשו, איש לא ידע עליו. לא אשתו ולא בניו. ... שעותיו האחרונות של אבא...ואני ילד בן 6...אבא ביקש שאשמע את דבריו עד תומם... עתה אומר לך את דבריו ואתה תספרם בבוא היום. " וכאן מסופר המעשה הנורא שאירע עם אביו. מסיים חיים בדבריו של פרקש: "בליבי נצרתי את המעשה. כל ימי הוא נצור בנפשי. היום אני מספר לך. שום אדם עדיין לא שמע אותו. בידך אני מפקיד אותו, יום יבוא ותספר אותו. זהו הפיקדון השלישי." עמ' 66: מעשים הרבה יש לי לספר על אותו לימוד ועל אותה חבורת צעירים מבית מזמיל שלמדנו גמרא בצוותא בבית הכנסת הדסה הקטנה, אבל לא באתי לספר אלא מעשה אחד מיוחד. המעשה על פרקש. מעשה שהוא סיפר לי. טמנתי אותו בליבי עד היום. מעשה נורא. מה שאירע עם אביו במלחמה העולמית הראשונה בגבול סרביה."

 

יחסים בין חיים לאביו:

יראת כבוד כלפי האב, כמעט ולא רואה אותו כיוון שהאב עובד מבוקר עד לילה, דיבור מאוד קצר ותמציתי. יחס חיובי כלפי האבא. (עמ' 12-13) חיים כבר לא יכול להתאפק ושואל את אביו לגבי התחפושת פעמים אביו מבטיחו שתהיה לו תחפושת, בפעם הראשונה "שתקתי ושמחתי." ובפעם השניה "האמנתי ושמחתי". הילד חיים מעריך את אביו אך אין לו עימו קשר אישי קרוב וחם. את דמות האב החם, האוהב, המבין, המקשיב ממלא פרקש.

 

סיכום דמותו של חיים ניתן לראות ביחסו של פרקש לחיים:

(עמ' 19) חיים מספר על פרקש: "ניגש אלי ושאל אותי בחיבה..."

פרקש ראה בדמות הילד העולה החדש את קשיי הקליטה החברתיים, את חוסר הביטחון יחד עם טוב לב, שמחת חיים שנשתקפו גם מעיניו החכמות. הוא הכיר את הסקרנות האינטלקטואליות ואת האינטליגנציה הנפשית הגדולה שלו. על כן דאג לשלבו בלימוד תורה ונעשה לחברו בלימוד. כעת נוסף נדבך נוסף לידידותם המשותפת על ידי כוח אומנות השירה והסיפור.[1]

חיים מחבר בין העבר להווה, ופרקש מצא בו בגרות, יעוד להיות מספר, אהבת אנשים ואהבת חייהם.

 

2. פרקש-

נעביר בין התלמידים את תמונתו (נספח מספר 4).

אפיון ישיר, עמ' 17: "איש אחד נמרץ, פניו סמוקות ועיניו טובות". תמיד מופיע בזמן המקום ובמקום הנכון. אין יודעים מאיפה בא ולאן הולך אך הוא תמיד בדרכו לעזור ולפעול למען הזולת בזריזות ובענווה.

להקריא את כל הסיטואציה: "פרקש! קראו כל הילדים, עמדו בצד, הטמינו את האבנים בכפות ידיהם והשפילו את עיניהם. תמיד היה פרקש מגיע מאיזה מקום. הוא ניגש אל הזקנה, דיבר איתה רכות בשפה מתנגנת שלא הבנו וליווה אותה לביתה עם תריסי הפח המוגפים. פרקש נתן בילדים מבט מלא תוכחה והניף את ידו לשלום לאדון וגברת סגל... אדון פרקש נעלם במהירות. בדרך הילוכו הבחין בחצי פרוסת לחם שחור מונחת על הרצפה והרים אותה בעדינות, נשק אותה והניחה על האיצטבה."

הילדים מעריכים אותו, רק למראהו הם מתביישים במעשיהם. יש לו דיבור עם האישה הזקנה ומדבר בשפתה. מוכיח את הילדים בצורה שאינה מביישת אותם, בעיניו ולא בצעקות. חברותי ומכיר את אנשי השכונה- מנופף לאדון וגברת סגל. תמיד עסוק ופועל- מופיע במהירות ממקום כלשהו וגם נעלם משם מהר.

רגישות גדולה לסביבה- מרים את פרוסת הלחם. אנו מבינים שכנראה שהיה בשואה כיוון שהלחם חשוב לו.

מסיטואציה זו עולה דמותו הכריזמתית של פרקש אשר דואג לכולם, מדבר עם כולם ומקובל על כולם.

חיים מתאר את פרקש (עמ' 19) "בעיקר התפלאתי על פרקש. לא עמדתי על טיבו. הוא נראה באמצע שנותיו, זריז, מלא חיים וכוח ופניו פני ילד תמים. מאוד התמיה אותי המבט שבעיניו. מוזר היה. פניו היו סמוקות ונראות כשוחקות אבל עיניו נוגות. לא ידעתי לפרש אותן." (עמ' 20)  "מבט אחר היה בעיניו, כואב...".

(עמ' 19) עיניו של פרקש נוגות כשהוא שומע שחיים לומד גמרא אלו מציאות.

מכיר את הרב לויכטר היטב בשמו האישי יצחק יעקוב ומכיר את עיניו הטובות (עמ' 20) "יחד היינו, יחד, לא בעולם הזה, בעולם האחר." היו יחד בשואה.

(עמ' 19) כשחיים מספר שהתחפש לקאבוי "ניצוץ של שובבות עלה בעיניו". כלומר יש בו הבנה לרוח הנעורים ולמעשה שובבות.

מספר לחיים שהוא מתחפש ואף אחד לא מכיר אותו. מזמין אותו אליו לפורים בשנה הבאה. "אף אחד לא מכיר אותי, כמעט אף אחד" משפט בעל משמעות עמוקה - כיוון שכלפי חוץ הוא אדם שמח ובריא בנפשו אך בפנים הוא נושא עימו סיפורים קשים מנשוא. רק ביוה"כ וביב כסליו אינו מתחפש אז הוא שוב שרול מוישה עם כובע המצחיה הירוק. כולם קראו לו קוקץ ובאמת קוראים לו משה ואמא קראה לו שרול.

 

(עמ' 20) מרים שוב את פרוסת הלחם וניכר שיש בזה משמעות עמוקה יותר כיוון שהוא מנסה להסביר לחיים בעיניו מדוע הוא פועל כך. "מבט אחר היה בהן, כואב, נראה כאילו הן מביטות למרחקים."

(עמ' 32) חיים מתודע לכך שלידם גר משורר גדול, האדון אולמי, והיה רוצה לשמוע את שירתו שכן "בבית שלנו החשיבו מאוד משוררים. רבי שמואל הנגיד, ורבי יהודה הלוי, ורבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול, וגם ר' ישראל נג'ארה משירת הבקשות, ורבי אהרון חסין. ואמא הכירה את המשוררים הצרפתים ושיננה לנו את שירתם בעל פה, אלפרד דה-מיסה ואלפרד דוביניי. לי היה פנאי לעסוק בשירים של משורר ציוני. אני התעניינתי אבל חששתי שילעגו לי. אמרתי בליבי, בהזדמנות הקרובה אשאל את פרקש, הוא בודאי ידע." כלומר פרקש מתגלה כאדם היחיד שחיים שואל אותו את שאלותיו, רק אצלו הוא מקבל מענה לעולמו הרוחני והנפשי.

(עמ' 32) "גם פרקש ניסה. הוא הכיר את כולם וחיבב את כולם. וכולם חיבבו אותו." פרקש עושה שידוכים בין העולים מהונגריה ומצרים. מכיר ובקיא עם כולם וכולם אוהבים אותו.

(עמ' 36) נשוי לרבקה בן חיים ביתם של רפאל וגרציה בן חיים. הם נפגשו בסמינר כשהיא בקשה ממנו לבאר לה מילה קשה בעברית. "פרקש היה מומחה גדול בלשון ובדקדוק. מילדותו אהב לגלגל מילים. היה משתעשע במילים חדשות מטה אותן וחורז אותן. כשעלה לארץ התאהב בעברית ועד מהרה שלט בה על בוריה."

(עמ' 39) "את הדלת פתחה לי אשה זקנה, על ראשה מטפחת, קמח מפוזר בין קווצות תלתלים שעל מצחה, אולי מן שדכנית. פרקש שואל את חיים אם הוא כבר מחפש שידוך וחיים לא מזהה אותו. פרקש שמח שחיים בא "יופי שבאת. ידעתי שתבוא". חיוך שובב בעיניו.

(עמ' 42-44) חיים הולך עם פרקש ובנותיו לחלק משלוחי מנות לאישה זקנה שמתקלחת בגיגית באמצע הסלון, לאישה מרוקאית שבנה היחיד נמצא בבית סוהר, לזוג זקנים משותקים, לאדון זינגר ולזקנה. את כולם פרקש משמח. כלומר אינו מסתפק בהתערבות במקרה בו הוא נמצא בדרך אגב אלא מקדיש את עצמו לעזרה לזולת בכל זמן ועת, גם בחגים. הולך לאנשים הכי אומללים ולא חוסך את המראות מילדיו ומחיים. (רק בפורים, בשאר הזמן הוא דואג שלילדיו תהיה ילדות מאושרת, מעניק להם ממתקים. אומר לחיים "שמח ילד בילדותך" (עמ' 52). אינו ממורמר ואינו מתנקם בסביבתו על החסכים שהיו לו.

(עמ' 45) פרקש בעל צרכניה ומנצל זאת כדי לעזור ברוחב לב למי שזקוק. "הקופאית הביטה בי [חיים] והחליפה כמה מילים עם אישה שעמדה בתור. לא שמעתי מה אמרה אבל הבנתי. ממבטה שהיו בו חמלה ולעג ידעתי שהיא אומרת, כן, זה בודאי לא בשבילם, כולם אומרים שהם לא לוקחים בשביל עצמם. למה העולים החדשים האלה לא יכולים לעבוד כמונו? לא אמרתי לה שאבא עובד כל יום מן הבוקר עד הערב, ואני לומד, ואני רק עושה טובה לשתי זקנות גלמודות שגרות יחד וקשה עליהן ההליכה. ידעתי שלא תאמין נמלאתי בושה. הקופאית הצביעה על ארון מדפים שעמד בקצה הצרכניה ואמרה בקול רם: משם תקח, זה בשבילכם. אבל רק משם, הוסיפה והזהירה באצבע." לעומת יחס זה אנו רואים את יחסו של פרקש לנזקקים כאשר בהמשך הסיטואציה הוא פוגש את חיים בתוך הצרכניה "הלכתי מבויש לפינה שעליה היא הצביעה, משתדל שלא יראני אדם, מצמצם את עצמי ומעמיד פנים כאילו במקרה נזדמנתי לשם. פתאום הופיע פרקש [פרקש תמיד מופיע ונעלם פתאום - מוטיב הפתאומיות והזריזות אצל פרקש, כפי שראינו גם בפגישתם הראשונה כשזרקו הילדים אבנים על הזקנה. מלמד על אופיו שהוא איש פעיל, נותן לקורא הרגשה שפרקש פועל כל הזמן למען הזולת ללא לאות]. בזריזות יצא מחדרון קטן מלא ניירות ובקבוקים ריקים וקופסאות של קרטון, לקח ממני את הפתקים, מילא שתי שקיות במצות ויין ושמן וצנצנות של דגים ממולאים ונתן לי. אל תעבור בקופה, אמר, והורה על יציאה צדדית. חג שמח לכם לחש בעיניים טובות. ראיתי שדחף לכל שקית שתי חפיסות שוקולד ושטר של כסף." פרקש מצטייר כאדם טוב לב בייחוד על רקע יחסה המתנשא והמזלזל של הקופאית. הוא פועל בזריזות, בשקט ובענווה, מתוך הבנת העניין. מוסיף גם מותרות (שוקולד וכסף)- כלומר אינו מסתפק רק במילוי חובתו אלא פועל באנושיות, בנדיבות וברוחב לב.

בהמשך הוא מספר על כך ששלח ילד תימני עם בקבוקים ריקים לביתו כדי שיוכל לתת לו עוד קצת כסף.

 

לא סתם בחר כמקצוע להיות בעל צרכניה, כך יש לו הזדמנויות רבות לעזור לאנשים רבים בצרכים בסיסיים- אוכל וכסף. ייתכן שזהו מעין תיקון לאופה שהיה איש קשה ואולי המשכת העזרה שהוא קיבל מן האופה כשהחיילים ההונגרים אספו את כל היהודים לכיכר העיר והאופה שלח לו שקית עם לחמניות טריות. על כל פנים, פרקש מנצל את עמדת המפתח בה הוא נמצא ועוזר ככל יכולתו מעבר לנדרש. ברוחב לב, ללא טיפת התנשאות. ניכר שהוא עושה זאת מאהבה ובענווה.

 

(עמ' 52) פרקש רואה את חיים יושב בחברת הילדים ובונה לו בזריזות טיארה כדי שחיים יוכל לשחק ככל הילדים בשמחה. כל הילדים מתפעלים מהטיארה של חיים. "פרקש טפח על שכמי. הסתכלתי עליו וראיתי את פניו זורחות משמחה." השמחה של פרקש היא לראות תיקון לילדותו- לראות את חיים שמח "שמח ילד. לך לא תהיה ילדות שדודה. ניתן לראות תיקון לעניין ילדותו גם ביחסו לילד הבר מצווה (עמ' 59) וגם דרך ילדיו שאינו מספר להם מה עבר עליו בשואה ובילדותו. (להרחבה ניתן להקריא את מאמרה של בתו ציפי - נספח מספר 5).

 

בילדותו לאחר מות אביו ולאחר שאמו ירדה מנכסיה נשלח לעבוד אצל אופה זקן שמתעלל בו פיזית ורגשית. "החלות הועפו ואיתן הועפתי גם אני מסטירת לחי מתנת ידו של האופה הזקן" (עמ' 107). "המכות של הזקן הפכו שגרת יומי" ועוד תיאורים רבים וקשים (עמ' 107-119). על הכל פרקש מחל לו במשך השנים. ועל כך שהאופה מנע ממנו לראות את אימו בפעם האחרונה הוא מוחל לו במעמד חיים והרב גוטהולד. ניתן לראות כי דברי האופה וגסות רוחו לא חלחלו אל פרקש אלא להיפך, הוא הלך בדרך אביו, דרך הרוח, ובחר להיות אדם רוחני, תורני ומשורר, לפנק ולשמח את ילדיו. גם כאשר הוא מספר לאימו על שגרת יומו הוא ממציא סיפורים שמחים כדי לשמח אותה ואינו מספר לה מה באמת קורה (עמ' 99), גבורה של ילד בן 9.

פרקש מפקיד בידי חיים שלושה פקדונות: את הסידור והגמרא שהיו של אביו, עברו עם אביו את המלחמה העולמית הראשונה ואיתו את המלחמה העולמית השניה. את בנו יוסי- שחיים ידאג שילמד תורה ומידות ויראת שמים בישיבתו. את הסיפור על המעשה הנורא שאירע לאביו. הוא מפקיד את הפקדונות בידי חיים על מנת שזה יחזיר אותם לכשיגדלו ילדיו. אינו רוצה להעמיס עליהם בצעירותם.

מותו של פרקש מתואר בצורה חיובית כאשר בקשתו האחרונה היא לקרוא את שירו של יעקב כהן המסתיים במילים "רק רגע כל אורך לי האר" (עמ' 161). דבר זה מבטא יותר מכל את אופיו החיובי, האופטימי, המאמין של פרקש אשר בסוף ימיו עוד מתנוצצת בו התקווה והתפילה.

 

סיכום דמותו של פרקש ניתן לראות ביחסו של חיים לפרקש:

בתחילה פרקש הוא חידה לחיים, מצד אחד אהוב ומלא שמחת חיים. דמות של מבוגר שקרוב לעולם הילדים ובעל שפה משותפת איתם. ומצד שני נוגות ועצבות בעיניו בזמנים מסוימים וגם דבריו של פרקש על כך שהיה "בעולם אחר" אשר חיים אינו מבין מהו. (עמ' 19) "בעיקר התפלאתי על פרקש. לא עמדתי על טיבו. הוא נראה באמצע שנותיו, זריז, מלא חיים וכוח ופניו פני ילד תמים. מאוד התמיה אותי המבט שבעיניו. מוזר היה. פניו היו סמוקות ונראות כשוחקות אבל עיניו נוגות. לא ידעתי לפרש אותן." (עמ' 20) "מבט אחר היה בהן, כואב, נראה כאילו הן מביטות למרחקים. אז ידעתי שצדקתי במה שראיתי לראשונה בעיניו, שנראו כשוחקות אבל כל הזמן התרוצצו כמסתירות משוה או כמסתתרות ממישהו. ידעתי משהו עבר על פרקש. חיים אחרים הוא מסתיר. מה הסיפור שלו שאלתי את עצמי שוב ושוב. אבל ידעתי, הכל  צריך שיתברר מעצמו."

ואכן בהמשך הכל מתברר מעצמו במעמד המחילה ובעת הפקדת הפקדונות.

 

3. מפגשים בין חיים לפרקש

עמ' 17-20: המפגש הראשון ביניהם מתקיים ביום סתמי. חיים בדרך חזרה לביתו מתלמוד תורה בית וגן. הסיטואציה בה הם נפגשים כבר מגלה את פרטים רבים על פרקש. כאמור חיים בדרכו חזרה הביתה בתוך שכונת בית מזמיל. כבכול יום הילדים מקניטים אישה זקנה ופתאום מופיע פרקש. הוא מוכיח את הילדים בעיניו, מפייס את האישה ומלוה אותה לביתה. כשפרקש מבחין בחיים הוא ניגש אליו ושואל אותו מה למד היום ומי הוא. השיחה ביניהם מסתיימת בכך ש: (עמ' 20) "אם תצטרך משהו תשאל על פרקש, ואולי דווקא אני אצטרך אותך שתסייע בידי" ובכך יש רמז מטרים שפרקש יפקיד בידי חיים את הפקדונות.

מפגש שני מתרחש שנה לאחר מכן בפורים כאש חיים הולך לבקר את פרקש ומוצא אותו מחופש לשדכנית, ויחד עם ילדיו של פרקש הם מחלקים משלוחי מנות לאנשים גלמודים (עמ'39-44).

מפגש שלישי מתרחש בצרכניה של פרקש כאשר חיים מביא מצרכים לשתי זקנות. פרקש מוסיף מצרכים נוספים ומכוון את חיים לצאת מהדלת האחורית כדי שלא יתביש (עמ' 45-46).

בעת משחקי הילדים פרקש פוגש את חיים יושב בצד, הוא בונה לו טיארה כדי שיוכל לשמוח כמו כולם (עמ' 52). תיקון לילדותו העשוקה של פרקש.

חיים מביא לפרקש ילד שיש לו בר מצווה ומיד פרקש משמח את הילד בחפיסת שוקולד ובטלית וסידור חדשים (עמ' 59).

בעת לימודיו בישיבה התיכונית חיים מתבקש על ידי פרקש להעביר שיעור שבועי בגמרא, כל שבת אחרי מנחה (עמ' 64-65) ובכל שבת הם נפגשים בשיעור. "שנים הרבה ומסכתות הרבה למדנו בשיעור זה, שבת אחרי שבת, יותר מעשרים שנה. ותמיד פרקש לימיני." (עמ' 66)

באחד המפגשים מראה פרקש לחיים שיר שכתב על אביו וחיים מראה לו קינה שכתב על השואה פרקש גם שם לחיים את הניגון בו היו לומדים חומש רש"י בהונגריה (עמ' 77-80).

לאורך השנים התקיימו מפגשים נוספים אשר הבולטים בהם: מעמד המחילה לאופה הזקן ומסירת הפקדונות לחיים.

 

4. אנלוגיה בין חיים לפרקש

האנלוגיה תורמת ליצירה בכך שמחזקת את הקשר הנרקם בין חיים לפרקש בעקבות הדמיון הרב ביניהם ולמרות שקיים גם שוני המהותי.

דמיון ביניהם:

ילדים עם כובע מצחיה:

(עמ' 17) "על ראשי היה כובע מצחיה"

(עמ'19) "ובי"ב בכסלו אני שוב שרול מוישה, עם כובע מצחיה ירוק."

חורזים מילים אוהבי העברית:

(עמ' 11) "כשאני מנסה לשוות מילה לא מוכרת למילה אחרת שהכרתי מן התפילה או מן השפה הערבית, או למה שליבי אמר לי ... ומה זה בכלל קאבוי? אולי הוא מן האחשדרפנים שבמגילה? בדמיוני גלגלתי את המילה העברית קאבוי וניסיתי לחשוב מאין באה."

 (עמ' 36) "פרקש היה מומחה גדול בלשון ובדקדוק. מילדותו אהב לגלגל מילים. היה משתעשע במילים חדשות מטה אותן וחורז אותן."

 

אהבת תורה ולימוד תורה:

לומדים יחד את מסכת בבא מציעא. זוהי המסכת שקיבל פרקש מאביו וזוהי המסכת שחיים מלמד בשיעורו השבועי על פי בקשת פרקש.

 

[1] לוין, דינה. "רוח האדם על פי 'בואי הרוח'". מעמקים. גליון מספר 12 - כסלו תשס"ח.

חדש באתר

מהשאלה לשיעור
שאלות לב לדעת, עמ"ר, מזמינות אותנו לכוון את ההוראה שלנו להוראה מעמיקה ומשמעותית.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים