תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > מעגל השנה > על תפילת הקדיש והשואה

על תפילת הקדיש והשואה

צוות לב לדעת, רעות ברוש
הדפסה
מקצוע: מעגל השנה
נושא: על תפילת הקדיש והשואה

הקדמה:

תפילת הקדיש נוסדה כנראה בתקופת האמוראים בתור תפילה אישית שנאמרה בציבור לאחר דרשה, בשפה הארמית שאותה הבין קהל השומעים, ולכן גם הביטוי הייחודי 'ואימרו אמן'. רק בתק' הגאונים נכנסה לתוך נוסח התפילה המקובל בהזדמנויות שונות. קדיש אבלים התחיל כנראה באשכנז בתקופת מסעי הצלב כשהיה צורך לבנות 'טקס' סביב התמודדות עם מוות המוני.

בשיעור זה ננסה להבין את מהותו של 'יום הקדיש הכללי' דרך התבוננות בתפילת הקדיש כתפילה הנאמרת אל מול המוות באופן כללי, ובהקשר של השואה באופן ספציפי.

 

מהלך השיעור:

א.      נשאל את התלמידים מה הם יודעים על תפילת הקדיש? האם הם יודעים מה משמעות מילותיה? כיצד הם מרגישים כאשר הם שומעים אותה בבית הכנסת? כאשר מישהו קרוב להם אומר אותה? מתוך דברי התלמידים ומתוך ההקדמה לשיעור זה ניצור רקע קצר לתפילת הקדיש.

ב.      נקריא לתלמידים את הקטע מתוך הספר "ללא גורל" של  אימרה קרטס ,סופר יהודי – הונגרי, זוכה פרס נובל לספרות. הקטע מתאר מסדר במחנה ריכוז בעת תלייה של שלושה אנשים, האנשים במסדר אומרים את מילות הקדיש ואת הפסוק "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי..."

המתאר סיטואציה זו:

"העדפתי להקשיב שמאלה, שמשם הגיע פתאום הקול, מין מלמול, מין ניגון. ראיתי שם בשורה ראש מרעיד קצת על צוואר דק מושט קדימה... את הרבי. מהר מאוד הבנתי את המילים שהוא אומר, כי לאט לאט הצטרפו אליו רבים בשורה... הניגון כבר התפשט והגיע אל השכנים שלנו, הגיע וחדר איכשהו גם את שאר הבלוקים, כי גם שם ראיתי יותר ויותר פיות נעים, וכתפיים, ראשים וצווארים שמתנדנדים כמעט בלי לנוע, בזהירות גדולה, אבל בהחלטיות, קדימה ואחורה... "יתגדל ויתקדש" – נשמע שוב ושוב, ואפילו אני יודע בכל אופן שזה מה שנקרא "קדיש", תפילה של יהודים לכבוד המתים. [...] ואומנם זו היתה הפעם הראשונה שגם אני, אני לא יודע למה, הרגשתי בחסרון מסויים, אפילו במין קנאה: עכשיו, בפעם הראשונה, הצטערתי קצת שאני עצמי לא יודע להתפלל – כמה משפטים לפחות - בשפת היהודים".                                                                                                                                       
(קרטס אמרה, ‫ללא גורל , תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי, עם עובד, ת"א 2004, ע"מ 119-120)

(ישנו גם סרט שיצא בעקבות הספר. הסרט אינו קל לצפייה אך ניתן להשתמש בקטע קצר מתוכו המציג את המקרה הנ"ל)

נעלה את השאלה: מה לדעתכם מבטאת אמירת הקדיש ע"י היהודים במחנה? מדוע מצטער הנער על שאינו יודע את מילות הקדיש? מה היתה יכולה לתת לו אמירת הקדיש?

ג.        נחלק לתלמידים את מילות הקדיש, עם התרגום לעברית ונבקש מהם לקרוא אותן בחברותות ולנסות יחד להבין- במה עוסק הקדיש, ואיך קרה שהוא נהפך להיות תפילה הנאמרת (גם) אל מול המוות?

קדיש

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעָל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

 

תרגום:

יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב ביאת משיחו בחייכם וביומיכם ובחייו של כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן.

יהא שמו הגדול מברך לעולם ולעולמי העולמים יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא. מעל לכל הברכות והשירות התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן.

יהא שלום רב מן השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

 

ד.       כעת ניתן להראות לתלמידים את התמונה הבאה (מתוך אתר "זכור") של הנער שרל נחמיה, בן כ- 14 אומר קדיש בפונאר מיד אחרי שחרור וילנה. בפונאר נרצחו במהלך השואה כ70,000 יהודים בהוצאות להורג המוניות לתוך בורות הריגה גדולים. נבקש מהתלמידים להתבונן בתמונה ולציין מה הם רואים. בולטים בתמונה הסידור והטלית, כסמלים יהודיים מובהקים. נוכחותם בתמונה, כמו גם עצם אמירת הקדיש סמוך לשחרור וילנה, מרגשת במיוחד לאור העובדה כי זהו מקום בו נרצחו כה הרבה יהודים, בניסיון להשמדת העם היהודי. פני האנשים רציניות ועצובות, ברקע בולטים העצים, עצי יער פונאר. מעניין לחשוב מדוע דווקא הנער הצעיר נבחר לאמירת הקדיש מבין האנשים שהיו שם. מכיוון שגילו סמוך לגיל בר מצווה, אולי ניתן לשער כי זהו הקדיש הראשון שהוא אומר בחייו.

ניתן לערוך שימוש בקטעים קצרים, הקשורים לתפילת הקדיש, מתוך עדויות ניצולים בקישור הבא:

 

ה. נקרא לתלמידים את דבריו של הסופר אלי ויזל:

לאחדים מאיתנו היום הזה הוא יום מיוחד מאד. 11 באפריל. ב11 באפריל 1945 שוחררה בוכנוואלד. נפתלי לביא ואני זוכרים את היום ההוא- זה יום הולדתנו, אנחנו אומרים. אני זוכר שהיינו צעירים יהודיים, יתומים כולנו, ולא ידענו מה לעשות בחירות הזאת שהושבה לנו. אחדים מאיתנו כינסו מניין ואמרו קדיש, הקדיש הראשון שלנו בתור יהודים בני חורין. ואני חושב שנדמה לי אז שהקדיש הזה לא יסתיים לעולם. הוא יימשך עד יום מותנו, ומבחינה מסויימת צדקתי. הקדיש הזה עדיין בתוכנו, ולפעמים אני תוהה אם בכל כתיבתי איני עושה בעצם משהו אחר- אומר קדיש.

(אלי ויזל, מתוך נאום ביד ושם)

 

לאחר הקריאה נעורר את השאלה למה לדעתם מתכוון אלי ויזל באומרו שכל חייו הקדיש ההוא נמשך?

ה.      כעת נעבור ללימוד שלושה מקורות המציעים כיוונים שונים בשאלה מהי משמעות אמירת הקדיש דווקא אל מול המוות. אפשר לחלק את הכיתה לשלוש קבוצות וכל קבוצה תלמד מקור אחד ולאחר מכן תסבירו לכולם, ואפשר ללמוד את המקורות כולם בהקשר הכיתתי.

 

סיכום קצר של המקורות:

הרב סולובייצ'יק- אמירת הקדיש מהווה ביטוי לאי הכניעה של האדם לייאוש ולחוסר האונים שמביא עימו המוות. הקדיש הוא הכרזה של האדם על אמונתו בגאולה, בתחיית המתים ובמצב בו יהיו לאדם חיי נצח.

הרב שטיינזלץ- המוות הוא פגימה בעולם החיים, עם המוות נוצר חסר באדם אחד שיקדש את שמו של הקב"ה בעולם הזה, כשהבאים אחריו אומרים קדיש הם מבטיחים בעצם למלא את החלל שנפער עם מותו.

אביגדור שנאן- אמירת הקדיש, על אף שהוא נאמר בשפה שאינה ברורה הרבה פעמים לדובר, היא התחברות לאקט שעשו דורות רבים בעת העמידה מול המוות, ובהתחברות זו מוצא האדם נחמה מסויימת. כמו כן, דווקא מול המוות נגמרות המילים, ולכן רק מילים נשגבות ולא כ"כ מובנות מתאימות במצב כזה..

 

מקורות

 

משמעות אמירת הקדיש אל מול המוות

 

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, מן הסערה, אנינות ואבלות עמ' 46.

הקדיש מציין את תחילתו של שלב חדש של אבלות אמיצה והירואית, אשר מסר של גאולה נמסך אל תוכה. מה הקשר שבין הקבורה לבין הצהרה נשגבת זו של דברי הלל? באמצעות הקדיש אנו מכריזים על סירובנו לציית למוות ולמזימה המרושעת שרקם כנגד האדם. כשאומר האבל "יתגדל ויתקדש שמיה רבה..." הריהו מצהיר: ככל שיהיו המוות חזק וסופו של האדם מכוער, ככל שיהיה הקבר מבעית והכול נראה כחסר טעם ואבסורדי, ככל שיהיה הייאוש קודר והחיים מעוררי גועל, בכל זאת אנו מצהירים וטוענים בפומבי, בכובד ראש ובנחישות, כי אין אנו מוותרים ואין אנו נכנעים, נמשיך במעשי אבותינו כאילו דבר לא אירע, ולא נבוא על סיפוקנו בפחות מאשר מימוש מלא של המטרה העילאית – כינון עולם במלכות שדי, תחיית המתים וחיי נצח לאדם.

 

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) 'ובלע המוות לנצח'

הקדושה ביהדות היא בראש ובראשונה קדושת החיים. כל דבר שיש בו שפעת חיים מקורב אל הקדושה. "חיים" הם תואר עילוי רם ביותר שהיהדות משתמשת בו. ככתוב בתורה, היא מזהה את "החיים והטוב" כדבר מהותי אחד. מקור הטהרה ביהדות הוא " מים חיים". התורה היא תורת חיים, ותואר עליון לה' הוא "אלקים חיים"....

עם זאת, אין מתעלמים מן המוות ואין מנסים להשכיחו כליל או להטביע אותו בהילולה: המוות, ההכנות לקראתו והאבלות על המת הרי הם נעשים חלק מן החיים, והם נשזרים ומוערכים בהתאם ליחסם אל החיים. כך, הצדיקים האמיתיים אינם מתים: מיתתם היא "הסתלקות" (=התעלות ומעבר לתחום אחר) – או, כלשון הרמב"ם על משה – "כאשר אירע לו אותו הדבר, שבאנשים אחרים הוא קרוי מוות; ואולם אצל הצדיק אין המוות קיים". ..

...על רקע זה אפשר להבין את מקומה המיוחד של תפילת ה"קדיש". תפילה קדומה זו לא הייתה קשורה מתחילתה כלל עם המתים, והיא מהווה חלק מנוסח התפילה בכללו. רק בתקופה מאוחרת ביחס (בתחילת ימי הביניים) היא החלה להיות מקושרת גם עם המוות. ואולם בתפילה זו אין אף מילה אחת המתייחסת לנושא המיתה, וכל עיקרה הוא קדושת ה', ההצהרה המתמדת וההכרה שאינה נשברת בקדושת השם. מתוך המקורות דומה כי יש להבין את התקשרותה כתפילה הנאמרת על המתים רק באורח זה: כאשר יוצא אדם מן העולם, הרי נעשה פגם וחיסרון בעולם כולו; עולם החיים איבד אחד מאלה שהיו "צבאות השם", והרי זה כאילו עם המוות נפגם משהו בכבודו ותפארתו של ה' – "אלוקים חיים". על כן באה, מצד היורשים והבאים אחרי המת, ההצהרה על "יתגדל ויתקדש". החיים מקבלים על עצמם את המשכה של העבודה, הם מקבלים על עצמם להמשיך באותו תהליך של קידוש ה' בתוך העולם הזה.

 

פרופ' אביגדור שנאן/ יתגדל ויתקדש

 "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". מילים ארמיות אלו, הניצבות בראש טקסט הנאמר במסגרת לוויית המת, תקופת האבלות או באירועי זכרון, פרטיים וציבוריים כאחד, מעוררים בלב כמעט כל שומעיהם רעד קל. עמידתו של בשר ודם לנוכח חידת המוות, שאין הוא יודע לפצחה ופעמים רבות אף לא להתמודד עמה, מקבלת ביטויים רבים, בטקסט במעשה ובמחשבה, והקדיש הוא אחד מהם.

מה סודו של טקסט ארמי זה? כיצד זה שמר טקסט הכתוב בשפה שכבר איננה מובנת לרוב הקוראים אותו על חיוניותו, ומדוע עורר בעבר, ועדיין מעורר בהווה, את הרגשות והתחושות הכרוכות בו?

....

לא ראיתי רבים שיוותרו על אמירתו של הקדיש בלוויה או בטקס זיכרון ציבורי, גם אם מילותיו אינן מובנות וגם אם קשרו אל השכול והאבל איננו ברור כלל. אין בו דברים על המוות ועל הסבל, על תחושת היתמות והשכול, אלא דברי שבח כלליים לבורא עולם והצדקת דינו. לא התוכן הוא כאן העיקר אלא המסגרת, התחושה שכך הגיבו דורות על גבי דורות כלפי סיטואציה אנושית קשה וכואבת. ואולי אפשר לומר יותר מזה: במקום שאין מילים היכולות לבטא את גודל הכאב ולהגיב על התופעה הבלתי נתפשת של המוות,  תבואנה מילים בלתי מובנות כדי למלא את החלל העצום, ולוּ במעט. זה סוד קסמו של טקסט שמהדהדים בו זכרונות היסטוריים קשים מכאן ושסתימותו הלשונית מוסיפה לו דווקא לוויית חן.

 

להרחבה:

מערך על קדיש והנצחה באתר יד ושם:

סמי רוזנבאום, הנער שאמר קדיש על עצמו

 

 

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים