תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > יסודי > מעגל השנה > מכונת הזמן - איך מתרגלים חרטה ותיקון

מכונת הזמן - איך מתרגלים חרטה ותיקון

עטרת סקולניק, צוות לב לדעת.
הדפסה
כיתה: א'
נושא: תשובה

מטרת השיעור להדגיש שבכדי לעשות תשובה כלשהי, נצטרך קודם לאתר את המקום בו טעינו ולהתחרט עליו. התשובה לא תיעשה מתוך שיפוטיות, אלא מתוך הכרת עצמנו והסקת מסקנות ממעשינו לפעמים הבאות.

רקע:

השיעור הבא הוא מעט יוצא דופן מהמבנה הרגיל, ראשית משום שהטקסט המובא בו הוא סיפור אישי שעליו להיות מסופר כחלק נפרד מהמשך המערך, ע"מ לייצר תהליך של בניית ציפייה והתבשלות עם בחירת מקרה אישי ע"י התלמידים, לתיקון.                                                                                                                             שנית, ניתן לראות בהמשך כי ניתן להשתמש במכונת הזמן הזו לאורך השנה כולה, כאשר צצים מקרים "הדורשים תיקון" באינטראקציה החברתית שבכיתה.

הרעיון העומד מאחורי השיעור הזה הוא לעודד חשבון נפש בעקבות מקרים בהם "עשינו טעות", ומצד שני לא להכניס שם יותר מדי שיפוטיות וייסורי מצפון, כי אם הזדמנות להבין את הטבע האנושי שלנו ולנסות ללמוד ממנו לבאות.  

הכנות מוקדמות:

  • בלוני עם כוח- בריסטולים גזורים בצורת בלון, מחוברים כמו תליון על חוטי שרשרת. על גבי הבלונים יהיו רשומים מילים שונות (ראו בהמשך).
  • מכונת הזמן- שולחן מאחת הכיתות + מפה גדולה.

 

לפני הרבה שנים, כשהייתי בצבא, נאלצתי לנסוע לירושלים כדי לעשות טיפול שיניים. השן כאבה לי מאוד ולא הייתי מסוגלת לחכות עוד יום אחד כדי לטפל בה. כשכמעט הגעתי עם אוטובוס מהדרום עד ירושלים, ראיתי שכבר מאוד מאוחר. אם אאחר למרפאת השיניים הם לא יקבלו אותי, ואצטרך לקבוע תור מחדש לעוד שבוע-שבועיים, ולא אוכל להחזיק מעמד זמן רב כל-כך עד הטיפול. לכן, ברגע שהגעתי לתחנה המרכזית תפסתי אוטובוס למרכז העיר, שם הייתה המרפאה. הגעתי למרכז העיר שתי דקות לפני זמן התור שלי, והייתי צריכה לצעוד ברגל עוד כמה דקות. הייתי מאוד לחוצה ומודאגת, פחדתי שאפספס את התור שלי ושאצטרך לחזור לצבא עם כאב שיניים ובלי טיפול. הגעתי למעבר חצייה ענקי, שם הרמזור האדום נמשך זמן רב, והרגשתי איך אני מתחילה להזיע. בינתיים הגיעה לכיווני אישה קשישה, נמוכה מאוד ורזה. היא סחבה שקיות כבדות, שלוש בכל יד, גבה היה כפוף מעט, פניה מקומטים וידיה רעדו ברטט, אולי בגלל הכובד ואולי רק בגלל הזיקנה. לשניה אחת חשבתי לגשת ולעזור לה עם השקיות אבל באות רגע ממש הרמזור התחלף, ומרוב שמיהרתי והייתי לחוצה, פשוט רצתי לצד השני של הכביש ושכחתי לגמרי מהאישה.                                       הגעתי למרפאת השיניים, מתנשפת ומתנשמת, ולשמחתי הרבה בקבלה אמרו לי שייקח עוד כמה דקות עד שנתחיל. "שבי לך, תשתי משהו, ונקרא לך עוד מעט". הלכתי לשטוף פנים והתיישבתי בחדר ההמתנה. בזמן שהמתנתי, הרגשתי משהו כבד על ליבי. כאילו שיש משהו לא טוב שאני לא זוכרת. ואז קראו לי לתור, ובזמן שרופא השיניים עשה סתימה בשן שלי, פתאום נזכרתי בדבר שהכביד על ליבי: האישה הזקנה שסחבה את השקיות הכבדות לגמרי לבדה. הרגשתי איך הלב שלי מתמלא בחרטה, וכל מה שרציתי היה לרוץ בחזרה למעבר החצייה הענקי ולמצוא שם את האישה הזקנה, לקחת ממנה את השקיות עד לבית שלה. אבל, לצערי הרב, לא יכולתי לקום פתאום באמצע טיפול השיניים, נאלצתי לשכב על כיסא הטיפולים ולחכות לסיום הטיפול. "כמה חבל שמיהרתי כל כך", חשבתי לעצמי, "בעצם, בסוף היה לי מספיק זמן כדי לעזור לאישה המסכנה הזאת". ואז החלטתי- ברגע שיסתיים הטיפול, לא אתמהמה אפילו לרגע אחד, אני ארוץ מיד בחזרה לרמזור ואבדוק אם עוד יש מה שאוכל לעשות למען האישה. כשרופא השיניים הרים את הכיסא שלי, רצתי מיד בלי לומר מילה, מחוץ לדלת המרפאה, ולא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי לרמזור שבמעבר החצייה הענקי. חיפשתי את האישה בכל אחד מהמדרכות, אבל לא ראיתי אותה. חציתי את הכביש ארבע פעמים ובכל פעם התקדמתי לכיוון אחר כדי למצוא את האישה עם השקיות, אבל לא ראיתיה. באיזשהו שלב התיישבתי על סף המדרכה בעצב. 'חבל כל כך, שלא עשיתי מעשה טוב באותו רגע... מי יודע איפה נמצאת אותה אישה עכשיו, ואם היא מסתדרת.' הייתי שקועה במחשבות עצובות, על כל הפעמים שיכולתי לעזור לאנשים ולא עשיתי זאת, עד שלא שמתי לב לאדם הזקן שנעמד ממש מאחורי, עד שהוא אמר לי: "הכל בסדר, עטרת? את נראית מאוד מוטרדת". הסתובבתי לאחור וראיתי איש זקן מאוד, אבל הוא לא היה נראה זקן כמו האישה ממקודם. הוא היה זקוף קומה, שערו וזקנו היו כסופים, עיניו הטובות היו כחולות כמו השמיים והחיוך שלו אמר שלווה. "אני באמת מוטרדת", אמרתי לאיש, "בגלל שעשיתי דבר שאני מתחרטת עליו. בעצם לא עשיתי דבר שאני מתחרטת עליו, כי לא עשיתי מה שהייתי צריכה, אתה מבין?... רגע.." פתאום עצרתי, "איך ידעת שקוראים לי עטרת? אני מכירה אותך?" הוא חייך חיוך רחב, ואמר "יכול להיות, אבל אם את מספרת לי על כך שאת מתחרטת, אני בטוח שהגעתי לכאן כדי לעזור לך. קוראים לי אלי, ועכשיו, ספרי לי בבקשה מה קרה". בהתחלה לא ידעתי אם לספר לאיש הזה או להסתלק משם, אבל העיניים הטובות שלו נתנו לי תחושה שזה יהיה כדאי. אז סיפרתי לו כל מה שקרה לי באותו היום עם הזקנה והשקיות. אלי שאל בקולו השליו "את מתחרטת על שלא עזרת לאישה הזקנה?" "כן", עניתי לו. "ואם היית יכולה לחזור אחורה בזמן, היית עושה זאת, כדי לתקן את מה שאת רוצה?"הוא שאל,  "הייתי עושה את זה בשמחה, אבל מה זה משנה," אמרתי, "ממילא זה לא אפשרי"... ואז אלי הזקן, חייך חיוך עוד יותר רחב ואמר "אני שמח לגלות לך שזה דווקא כן אפשרי. אם את רוצה, כמובן".  לא הבנתי על מה הוא מדבר, אז הוא מייד הסביר, "את מבינה, עטרת, יש לי כאן נגרייה משלי בסמטה ממול. ובנגרייה הזו יש לי שולחן שנראה פשוט למדי. אבל, למעשה, זהו לא שולחן רגיל ככל השולחנות. מדובר במכונת זמן אמיתית." חיכיתי שהזקן יפרוץ בצחוק, כי באמת הייתי בטוחה שהוא צוחק עלי, וכשהוא נשאר רציני, פרצתי אני בצחוק. אלי נשאר לעמוד שם, עם חיוך שלו ורציני. הבנתי שהוא לא באמת מנסה להצחיק אותי, אבל עוד לא הבנתי מה הוא מנסה לומר לי. "דעי לך, עטרת, שישנם מעט מאוד בני אדם שאני מספר להם על המכונה המיוחדת שלי, ואפילו פחות בני אדם שאני מרשה להם להיכנס אליה. הסיבה שסיפרתי לך עליה היא החרטה הגדולה שראיתי בעינייך. אני מזהה חרטות מרחוק, נהייתי מומחה לחרטה, ורק מי שבאמת מתחרט על מעשיו רשאי להשתמש במכונת הזמן המופלאה שלי." הייתי מאוד מבולבלת ממה שאלי סיפר לי. מצד אחד לא הכרתי אותו, ולפי מה שאני יודעת אין כזה דבר בעולם 'מכונת זמן'. מצד שני, לאיש הזה היו עיניים מאירות וטובות, והוא גם ידע איך קוראים לי. הסקרנות שלי הכריעה, והחלטתי שאני רוצה ללכת לראות את מכונת הזמן בנגרייה של אלי. הלכנו לכיוון הנגריה, ובדרך אלי אמר "אני חייב להזהיר אותך בשני אזהרות; דבר ראשון, המכונה הזו נראית כמו שולחן פשוט כמו שאני מכין לבתי ספר. זה פטנט מיוחד, כדי שלא יגנבו לי אותה, היא מכונה נדירה מאוד. והדבר השני הוא שמותר להשתמש במכונה רק לצורך תיקון מעשים, ולא לשם הנאה". הגענו לנגרייה של אלי, בתוכה עבדו איש ואישה. "זה הבן שלי ואישתו, הם עובדים איתי בנגריה מאז שהם ילדים". ולאנשים אמר "ילדים, תכירו, זאת עטרת, והבאתי אותה כדי לחזור אחורה בזמן". הילדים שלו, שהיו כבר אבא ואמא בעצמם חייכו אלי בחיבה ואמרו "זכית! לא כל יום אבא מביא לכאן אנשים". הלב שלי פעם בחזקה. ייתכן שזה באמת אפשרי? "הנה היא כאן, בואי תראי", קרא לי אלי. הוא הצביע לכיוון קופסא גדולה מכוסה במפת קטיפה ירוקה. הוא הסיר את המפה ואני התאכזבתי מאוד; "זה לא מכונת זמן, אלי, זה סתם שולחן של בית ספר! לי היה שולחן בדיוק כזה בבית הספר!" אלי חייך אלי. "את רוצה לנסות אותה?" "מה יש לי לנסות?" כעסתי, "אני לא אוהבת משחקים של כאילו. אני הולכת!" הלכתי במהירות משם לכיוון היציאה מהנגרייה, ובדרך החוצה פגשו עיניי את עיניהם של האיש והאישה. "חבל שתתחרטי על עוד משהו היום, את לא חושבת?" שאלה אותי האישה. אלי כבר היה עסוק בתיקון ארון זכוכית, כאילו זה בכלל לא משנה לו אם אני אשאר או אלך. התלבטתי לכמה שניות, ולבסוף החלטתי בכל זאת להישאר. אז אלי הצביע על הרצפה שמתחת לשולחן, והבנתי שאני צריכה להיכנס מתחת לשולחן. זה לא מצא חן בעיניי, אבל כבר החלטתי שכן, אז כן. כשנכנסתי לשם אלי כיסה בחזרה את השולחן עם מפת הקטיפה ושאל אותי "מתי אמרת שזה קרה לך, המפגש עם האישה הזקנה?" "היום בצהריים" עניתי. "היום בצהריים" ,הוא חזר אחרי, ואז הרגשתי כאילו שהוא מנענע את השולחן מצד לצד. מה הוא עושה? שאלתי את עצמי. ומה אני עושה כאן?... הייתי מבולבלת מאוד. ואז שמעתי את אלי אומר "את יכולה לצאת, עטרת". יצאתי מהשולחן, קצת במבוכה, עמדתי להגיד לאלי שהגיע הזמן שלי לחזור לדרום, אבל אז... לתדהמתי הרבה, מצאתי את עצמי במקום אחר. לא הייתי בנגרייה של אלי, אלא במעבר החצייה הענקי. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה שלוש דקות לפני 12 בצהריים. לא האמנתי שזה קורה לי; חזרתי לאותה שעה בדיוק שלפני התור במרפאת השיניים. עמדתי לקרוא לאלי כדי לשאול אותו מה לעשות עכשיו, אבל בדיוק אז הגיעה לידי אישה זקנה וכפופה עם שלוש שקיות כבדות בכל יד. הייתה זאת הזקנה מהצהריים. פתאום הבנתי שאין לי הרבה זמן לחשוב, ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה בסחיבת השקיות. "תבורכי, חיילת טובה, תבורכי" היא אמרה והושיטה לי את השקיות שביד ימין שלה. לקחתי אותן ועוד שקית אחד וצעדתי איתה עד לביתה, שהיה מרחק של עשר דקות הליכה משם. כשהגענו לביתה, היא הראתה לי היכן להניח את השקיות ואני עזרתי לה לפרוק אותן ולהניח כל דבר במקומו. "את לא ממהרת לשום מקום?" שאלה אותי האישה, "עכשיו אני כבר לא ממהרת" עניתי לה. היא הושיטה לי יד כדי להודות לי ובאותו רגע ממש הרגשתי שאבק סמיך חוסם לי את הראייה, וכשירד האבק, לא הייתי בביתה של הזקנה יותר, כי אם בתוך הנגרייה של אלי. הייתי מסוחררת ומבולבלת. הזעתי כולי, והרגשתי שמחה קטנה בלב על המעשה הטוב שעשיתי. "זה באמת קרה לי עכשיו או שסתם דמיינתי את כל זה?" שאלתי את אלי. אלי, כמו מקודם, חייך אלי בשלווה וענה "מה את חושבת?" לא ידעתי מה לענות. אז אמרתי "אני שמחה שחזרתי לכאן לפני שהייתי צריכה ללכת למרפאת השיניים ולקבל שוב טיפול בשן". אלי צחק, ואז אמר לי ברצינות תהומית- אם אי פעם תרגישי חרטה כלשהי, את מוזמנת לכאן תמיד. ואם את מכירה מישהו שזקוק לה, הביאי אותו אלי. לאחר שהודיתי מקרב לב לאלי, על החוויה המופלאה הזאת ועל ההזדמנות לתקן מעשה שהתחרטתי עליו, נפרדנו לשלום, והייתי בטוחה שלא ניפגש יותר.                                                                                                     אבל לפני שלוש שנים פגשתי אותו שוב באותו מקום בירושלים. הוא שאל אותי מה אני עושה וסיפרתי לו שאני מורה. "איזה כיתות את מלמדת?" שאל אותי אלי. "כיתה א'" אמרתי, "למה אתה שואל?" "הייתי רוצה להעביר את המכונה שלי לילדים ואנשים שמאמינים בכוח החרטה ובמכונה הזאת. רוב הילדים הבוגרים כבר לא מאמינים לדברים מהסוג הזה.  אבל, לשמחתי, ילדים בכיתה א' עדיין מאמינים בפלאים." אז הוא שאל אותי ברצינות רבה "היית רוצה לקחת את המכונה לכיתה שלך? את חושבת שילדים מהכיתה שלך ירצו להשתמש בה?" ואני קפצתי מיד על ההזדמנות ואמרתי לו "הם ישמחו מאוד להשתמש בה". ומאותו יום ועד עכשיו ממש, נמצאת אצלי המכונה החשאית של אלי. השתמשתי איתה בכיתות אחרות וחשבתי שאולי תרצו גם אתם להשתמש בה. אם תרצו, אוכל להביא אותה כבר מחר.                                                                                                              

 

נשאל את השאלות הבאות:

  • ילדים, קרה לכם פעם שעשיתם מעשה קטן (או גדול) שגרם לכם להתחרט?
  • האם עשיתם משהו לאחר שהתחרטם? אם כן, מה עשיתם?
  • למה לדעתכם אדם צריך להתחרט כדי לתקן את מעשיו?
  • האם שמתם לב איזו מילה מסתתרת בתוך המילה חרטה? (חרוט. כשמשהו חרוט הוא נשאר להרבה מאוד זמן. החרטה היא מחשבה חוזרת על משהו שנחרט בזכרוננו)
  • פנייה אל התלמידים לגבי הבאת המכונה לכיתה: מה אתם אומרים, שנביא את מכונת הזמן לכיתה שלנו מחר??                                                                                                                       (הרעיון הוא לעורר ציפייה אצל הילדים, וסקרנות לגבי אמיתות הסיפור. כשהילדים יביעו רצון לראות את המכונה, המורה תקבע איתם שלמחרת היא תביא את המכונה, ובינתיים תטיל משימת חשיבה לילדים- חשבו כבר למחר על מקרה שאתם רוצים לתקן בו איזשהו מעשה. ספרו להם שמחר נבחר שלושה ילדים לחזור איתם אחרוה בזמן).

 

  1. הילדים יעתיקו מהלוח כותרת במחברת: "מכונת הזמן של אלי"
  2. הילדים יציירו בה את מכונת הזמן כפי שהם מבינים שהיא נראית.
  3. הילדים ייתנו דוגמאות למקרים שאפשר לתקן במכונת הזמן.
  4. ייבחרו שלושה תלמידים שישתמשו במכונת הזמן למחרת. התלמידים שייבחרו יצטרכו לחשוב בבית ולהגיע מוכנים בבוקר עם סיפור קטן.

 

הבאת המכונה לכיתה

כדאי להביא מהבוקר שולחן רגיל מאחת הכיתות ולכסות אותו במפה. הילדים מיד יראו אותו ויקראו קריאות התלהבות של "הי! זה המכונה!" "מה פתאום, זה סתם שולחן!" "זה לא אמיתי!" "זה כן!" וכו'...

שלב א' - בחירת תלמיד להתנסות ראשונה במכונה:

המורה תספר בחגיגיות לתלמידים שהיא הביאה את המכונה לכיתה עפ"י בקשתם. ומיד תשאל מי רוצה להשתמש בה ראשון?

בשלב הזה, הילדים עוד מתלהבים מאוד, חלקם אפילו חוששים מהתהליך, אך כולם סקרנים עד מאוד. כדאי לבחור בפעם הראשונה תלמיד שיכול למלל את הסיפור שלו ולעבוד עם צוות תלמידים.

שלב ב' - מהלך השימוש במכונה:

  1. סיפור המקרה של התלמיד: התלמיד יתבקש לספר מקרה שקרה לו, בו הוא עשה מעשה שעליו הוא מתחרט. זה יכול להיות מקרה שקרה בתוך ביה"ס, או בבית, או בכל מקום אחר.
  2. בחירת שותפים להצגת המקרה: התלמיד יבחר מהכיתה ילדים שיגלמו את הדמויות הנוספות בסיפור ויציגו בפני הכיתה יחד איתו. (בין אם זה אמא שלו, חבר, מורה, בעל חיים וכו')
  3. הצגת המקרה ע"י התלמיד והשחקנים השותפים: הילדים יציגו בדיוק את מה שקרה עפ"י גירסתו של התלמיד. התלמיד יצטרך לדייק אותם ולהנחות אותם מה לומר עפ"י מה שקרה במציאות.
  4. איתור נקודת הטעות של התלמיד ובחירה לשינוי: התלמיד יצטרך לספר מה היה רוצה לעשות אחרת, בפעם הבאה כשיגיע לנקודה הזאת.
  5. בחירת בלון מתאים שיעזור לתלמיד לבחור אחרת ולתקן את הטעות: המורה תפרוס בפניו שרשראות מחוטים שעל כל שרשרת תלוי בריסטול בצורת בלון. על כל בלון רשומה מילה שמייצגת כוחות / יכולות / רגשות שיכולים לעזור לתלמיד לבחור אחרת. (לדוגמא- בלון של אומץ, בלון של אמת, בלון של אהבה, בלון של אכפתיות, בלון של כיפת זכוכית, בלון של כבוד, בלון של תפילה, בלון שמחה, בלון של עזרה, בלון של רגישות, בלון של אטימות, וכמה בלונים ריקים למקרה שיבחר במשאב אחר). התלמיד יקבל את הבלון שבחר ויענוד אותו על הצוואר רגע לפני הכניסה למכונה.
  6. חזרה אחורה בזמן: התלמידים ייכנסו מתחת השולחן, המורה תכסה את השולחן במפה ותנער את השולחן בידיה. כשהיא תעצור, התלמיד והשחקנים יצאו בזהירות מהשולחן.
  7. הצגת המקרה מחדש עם התיקון של התלמיד: השחקנים והתלמיד יציגו את אותו המקרה שהציגו קודם, אלא שהפעם התלמיד ישנה את התנהגותו והשחקנים האחרים יצטרכו להגיב בהתאם לשינוי. (התלמיד יוכל לבחור אם להשאיר אצלו את הבלון או להחזיר למורה).

את מהלך הכניסה למכונה אפשר לעשות שוב, עם ילדים אחרים, מיד אחריו, אך לא מומלץ לקחת יותר משלושה, מחשש להצפה והעמסה. כמו כן, ניתן לחזור ולהשתמש במכונה הזאת במהלך השנה בעקבות קונפליקטים רציניים שקורים בין התלמידים, וכן בשיעורי תורה, כדי לחזור לתקופה כלשהי וללמוד אותה מקרוב.

 

הערה : ניתן לצפות לכך שהרבה מהתלמידים ימשיכו להטיל ספק לאורך המהלך כולו, באמיתות הסיפור והמכונה. חלקם יצעקו בתוקף שזה לא אמיתי, שזה שקר, וחלקם ישאלו כל רגע - זה באמת קרה? זה סיפור אמיתי? אחרים יהיו מרותקים כל-כך שלא יוציאו מילה מפיהם.

כך או כך, אין צורך לענות להם ישירות, לכאן או לכאן. מספיק לשאול אותם בחזרה: "מה אתם חושבים? אמיתי או לא?" ולהישאר עם אותו חיוך מסתורי וכובש של אלי הזקן מהסיפור.

המהלך הזה מאפשר לילדים בגיל 6-7 לשחק עם הגבול בין דמיון ומציאות ולהשתמש בדמיון עצמו ככלי לריפוי ותיקון אירועים. מבחינתנו המורים, זו הזדמנות לשחק איתם בשפה שלהם ולהפליג עם הדמיונות על-מנת להגיע לנקודות מהותיות במציאות. התפקיד שלכם הוא לכוון אותם לשם, ברגישות וביושר.

 

 

חדש באתר

חג הקציר
שיעורים לקראת חג השבועות לבית הספר היסודי

מהבלוג שלנו

תבואה משוגעת- מחשבות פדגוגיות
התערוכה 'תבואה משוגעת' היא תערוכה שמבקשת ליצור מרחב חדש של למידה. התערוכה מזמינה את המתבוננים בה למסע לימודי וחוויה של התפעמות וצלילה פנימה תוך חוויה של עושר ומרחב. כמה מחשבות אודות המסע, אל התערוכה ובעקבותיה:
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים