תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תורת חיים > סוד הנסירה

סוד הנסירה

אתי שילה בן ישר
הדפסה
מקצוע: תורת חיים
נושא: סוד הנסירה

מטרות היחידה:

  • ביאור סוגיית הסתירה בין שני סיפורי הבריאה בבראשית פרק א' ובפרק ב'

  • הבנת המשמעויות הנגזרות מסיפורי הבריאה השונים

  • פיתוח ההכרה בחיוניותו של הקשר בין האיש והאשה

  • עמידה על היחס בין ישויות נפרדות בתוך המערכת הזוגית

  • בירור היחס בין כל אחת מהישויות במערכת הזוגית למערכת

  • ביאור המושגים: "סוד הנסירה" ו"קהילת הנישואין"

 

מקורות חובה בפרק זה הם: בראשית פסוקים מתוך פרקים: א', ב', ה', בבלי ברכות סא. ורש"י שם, בראשית רבה פרשה ח', הרב סולובייצ'יק- קהילת הנישואין

מקורות בחירת החובה בפרק זה הם: אחד מבין שלושת המקורות הבאים: איתמר אלדר, זאב סולטנוביץ, הרב קנוהל

מקורות רשות נוספים להעמקה

 

פרק זה הוא המשך ישיר של הפרק הקודם וממשיך ומברר מהי מהות הקשר בין איש לאישה.

 

מהלך היחידה: (בסוגריים-תשובות התלמידים)

1. משחק פתיחה: המורה מכין זוגות של פאזלים. חלקי כל פאזל שונים. כל הפאזלים מודפסים על שמיניות בריסטול בצבע הזהה. על כל חלק משני חלקי הפאזל מודפסת אות. השוני בין החלקים הוא בצורה ובאות המודפסת עליהם. שני חלק הפאזל יוצרים ביחד מילה בת שתי אותיות. יש אפשרויות רבות ליצור מילים. למשל: כ-ן, כ-י, כ-ר וכו'. כל תלמידה קיבלה חלק אחד של הפאזל ונתבקשה לתאר אותו. צבע, צורה משמעות האות המודפסת עליו, וזאת כדי לפתח את התחושה של כל חלק בפאזל הוא בעל משמעות בפני עצמו, למרות שברור כי חסר לו חלק להשלמת השלם. לאחר מכן נתבקשו התלמידות למצוא את בן הזוג של החלק שבידיהן. התלמידות גילו עד מהרה שלמרות, שנראה היה להן שהן מזהות ממרחק את החלק החסר, יש מספר אפשרויות ורק אחת מהן מתאימה במלואה. התלמידות נתבקשו לשתף את המליאה במסקנות ובשאלות שעלו במהלך המשחק. (כל יחידה היא ישות עצמאית, יש מספר "שידוכים" אפשריים, יש יחדה אחת שמשלימה במלואה, צריך להתאמץ כדי להגיע לשלמות, לפעמים צריך לבחון מספר אפשרויות עד שמוצאים את החלק המתאים.האם זה אומר שיש רק חלק אחד מתאים? ואיך אדע מהו החלק המתאים? האם אני עלולה שלא למצוא את החלק המתאים?)

2. לימוד המקורות:

1. קראי את המקורות שלפנייך ועני: כיצד נבראה האשה? (לפי המתואר בפרק א' נראה כי ביום השישי לבריאה נבראו הזכר והנקבה יחדיו, הרי שמפרק ב' עולה כי הזכר הוא שנברא ראשון, והנקבה נבראה מתוך צלעו.)

2. מהי מהות הקשר בין האיש והאשה, כפי שהיא באה לידי ביטוי כבר בבריאתם? (בחירה , עצמאות של כל צלע, לפי הסיפור הראשון האיש והאשה הם נשמה אחת, גוף אחד, שלימות).

בראשית פרק א

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:

(לא) וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ

 

בראשית פרק ב

(יח) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

(יט) וַיִּצֶר ה' אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

(כא) וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:

(כב) וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:

(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:

 

בראשית פרק ה

א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹקִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אֹתוֹ:

(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: ס

1. מהו לדעתך היחס בין המקורות השונים לבריאת האשה? (השלמה, סתירה) הסבירי והוכיחי את עמדתך מהפסוקים.
(בפרק א' מתואר השלב הראשון של בריאת האדם כיצור דו-מיני, שצידו האחד זכרי וצידו השני נקבי, ואילו פרק ב' מתאר את השלב השני בהשלמת בריאתו של האדם, עת ניסר הקב"ה בין שני חלקי האדם והשלים לכל מחצית מהאדם את גבו, וכך נוצרו הזכר והנקבה כיצורים עצמאיים.

לפי דברים הללו מתברר שפרק א' מתאר מציאות רוחנית אלוקית קדם עולמית (מה תכנן הקב"ה לברוא) ואילו פרק ב' מתאר את ההתממשות של העולם כפי שמתואר בסדר השתלשלות המאורעות.

אפשר למצוא רמז לכך ש"היה תכנון מוקדם", שהרי טרם יצירת האדם בפרק א' נכתב "נעשה אדם", כפי שהסבירו חז"ל שנתייעץ עם המלאכים- אם כן פרק א' מתאר מציאות רוחנית קדם מעשית.)

2. מדוע יש צורך בשני שלבים בבריאה? (הפתרון לשאלה זו נעוץ במבט נרחב יותר על התהליך, תוך דגש על תעודתו הסופית המתקיימת בשלב השלישי - "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (ב', כד). אם כן, לפנינו תהליך מורכב לפיו בשלב הראשון הזכר והנקבה נבראים בצורה מאוחדת, בשלב השני ריבונו של עולם מפרידם, ובשלב השלישי הם מוצאים זה את זו ומחליטים על התאחדות מתוך רצונם החופשי.)

3. מהו היתרון ומהו החיסרון של כל אחד מהשלבים בבריאת האישה?

(לשלב הראשוני של הבריאה המאוחדת מספר חסרונות בולטים: החיבור הינו כפוי, אין בו מימד של בחירה, אין בו היכרות של שני הצדדים זה עם זו וממילא – גם אין לחיבור זה פרות. בלשון החסידות נקרא חיבור זה חיבור של גב לגב – חיבור ראשוני כפוי, שאינו ממלא את מלוא תעודת האדם כבעל יכולת בחירה, אך יש לו חשיבות רבה בפני עצמו. אילו לא נברא האדם מאוחד עם הנקבה, לא היה יכול לחוש בשלב השלישי כאשר יבחר להתחבר אליה מרצונו החופשי, כי מצא את עצמו בה, כי השלים את מלוא ברייתו. רק אז, כאשר יבחרו הזכר והנקבה מתוך רצונם החופשי להתאחד, מתוך היכרות של פנים אל פנים, ישא חיבורם פרי. הנסירה מביאה את האדם ממצב של 'הפניית עורף' למצב של 'היישרת מבט' הגורמת לאחדות גבוהה יותר. הנסירה מאפשרת הבנה טובה של בן המין השני  יותר ממצב של שתי ישויות שנבראו לכתחילה כנפרדות, וזאת, כי היו בעבר גוף אחד. החיסרון: יש קושי במציאת הבחירה המתאימה. אין עצמות בבחירה כי יש רק בחירה אחת מתאימה)

3. אלו עקרונות חשובים להתנהלותך בתחומי החיים השונים ניתן ללמוד מתיאור בריאת האישה? (חשיבות הבחירה, חשיבות שמירה על העצמאות, פיתוח האישיות, חשיבותו של קשר עין)

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד א

אמר רבי ירמיה בן אלעזר דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר (תהלים קל"ט) אחור וקדם צרתני

(בראשית ב')" ויבן ה' אלהים את הצלע" רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב ....בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב (בראשית ה') זכר ונקבה בראם אלא למאן דאמר זנב מאי זכר ונקבה בראם כדרבי אבהו דרבי אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב (בראשית ט') כי בצלם אלקים עשה את האדם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד ...דרש רבי שמעון בן מנסיא מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה לאדם הראשון שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא

 (ועוד, חז"ל מספרים שבמפגש השני הגיעה חוה בצורה מושכת, מקושטת בתכשיטים. הצורך הזה מביע את המתח בין המינים. יצירת קשר מתוך מתח סמוי על מנת לבנות חיים משותפים, גם הריחוק וגם הקישוט הם אלה שגורמים את היחס בין האיש לאישה:

בכך נחלקו האמוראים: לפי דעה אחת חוה היתה דבוקה לגבו של האדם. בריאתם היתה כאחד ובעת בריאתה התבצעה נסירה-פירוד וכל אחד היה עצמאי. לפי דעה זו "צלע" אין פירושה "עצם מצלעות האדם" אלא פירוש אחר: צד, כך מפרש רש"י-

"פרצוף -  חילקו לשנים, שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן.

 זנב -  היה לו לאדם הראשון, ונטלו ממנו, וברא את חוה."

(רש"י, שם)

וכן בבראשית:

"מצלעותיו -  מסטריו, (מצדו) כמו (שמות כו כ) ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופים נבראו:" (רש"י בבראשית פרק ב)

לפי דעה אחת בפרק א' מתוארת בריאה של "דבקים", האדם וחוה. ובפרק ב' מתוארת ההיפרדות ואופן בריאתם המשוכללת.

ואילו הדעה השניה סוברת- שהאדם נברא לבדו עם זנב ומחלק זה נבראה חוה. הסברא שהאדם נברא דו-פרצופי יותר מקובלת ומוזכרת בדברי רבותינו.)

 

רש"י בגמרא בברכות סא.

"שני פרצופין בראו תחילה, אחד מלפניו אחד מאחריו, וצלחו (=ניסרו) לשנים, ועשה מן האחד חוה"  פרצוף - חילקו לשנים, שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן. זנב - היה לו לאדם הראשון, ונטלו ממנו, וברא את חוה.

 

בראשית רבה פרשה ח

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו (=דו מיני, אדם שיש בו עירוב של נקביות וזכריות. ביוונית: אנדרו-זכר, גינוס-נקבה), הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב]: 'זכר ונקבה בראם'.

אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון (דו פרצופי, שתי דמויות שונות המחוברות זו לזו)  בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב  לכאן. איתיבון ליה [הקשו לו]: והכתיב [והרי כתוב] 'ויקח אחת מצלעותיו'? אמר להון: מתרין סטרוהי [משני צדדיו], היך מה דאת אמר [כמו שנאמר] (שמות כו)  'ולצלע המשכן'  דמתרגמינן [שאנו מתרגמים] ולסטר משכנא [ולצד המשכן].

 

 

סיכום:

תיאור בריאת האדם מופיע פעמיים בפרשת הבריאה- בפרק א' ובפרק ב' של ספר בראשית.  בפרק א' מופיע תיאור של בריאת האדם: "זכר ונקבה ברא אותם" ובפרק ב'- קודם מתוארת בריאת האדם, אח"כ האמירה כי 'לא טוב היות האדם לבדו' ורק אז בניית האישה מצלעו של האדם. קולמוסים רבים נשברו במטרה ליישב את השוני בין שני התיאורים. אנו נתמקד בפרק זה ברעיון הנסירה- רעיון שמקורו בגמרא והמשיך והתפתח מאד בעולם המחשבה היהודית, בעיקר בכתבי הקבלה והחסידות.

ע"פ רעיון זה האדם נברא בהתחלה כדמות דו פרצופית- אדם אחד בעל שני צדדים- איש ואישה, או ממש יצור אחד, דו מיני- מעורבב משני המינים (כתיאור בפרק א')  ולאחר מכן הקב"ה ניסר והפריד את הדמות הזו לשתי ישויות נפרדות- איש ואישה. ולאחר הנסירה חזרו ונפגשו במפגש מחודש, אחר. (כתיאור בפרק ב')

בשפת הקבלה נקראים שני סוגי הקשר הללו "אחור באחור" ו"פנים בפנים"- כשקשר של אחור באחור מבטא קשר שמצד אחד יש בו חיבור חזק מאד, אולם הוא מאופיין בתחושת הכרח ובריחוק, המבטים לא יכולים לעולם להיפגש.

בקשר של פנים בפנים יש נפרדות, יש שתי ישויות שונות, אולם יכול להיווצר ביניהן מפגש משמעותי מאד של קירבה גדולה, בחירית.

נושא הנסירה מעלה בצורה חזקה מאד את  מהות הקשר בין איש לאישה- מחד גיסא היותם מחוברים ודבוקים זה בזה מקדמת דנא , ומאידך גיסא- את החשיבות שיש לנפרדות, לנתינת מרחב לכל אישיות בפני עצמה ולבחירה בקשר מתוך חופש ולא מתוך הכרח.

 

 

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, אדם וביתו, עמ' 45-43:

קהילת הנישואין

הרב סולובייצ'יק מכנה במאמרו את הקשר הזוגי בכינוי: "קהילת הנישואין".

  • מהי קהילה? כיצד לדעתך, באים לידי ביטוי עקרונות קיומה של קהילה בקשר הזוגי? (קהילה היא קבוצת אנשים בעלי מטרה משותפת, שחבריה פועלים בשיתוף פעולה כדי להשיג את המטרה. לחברי הקבוצה יש תחושת שייכות. אפשרות לחלוק חוויות, עזרה הדדית, נאמנות, מטרה משותפת, חלק מגוף גדול יותר-תחושת שייכות, מענה לתחושת בדידות, נכונות להקרבה, מענה לצורכי כל אחד מהשותפים, כל אחד תורם לקהילה, יש אחריות הדדית וערבות הדדית)

הרמב"ם כשהוא פורש את תורתו בעניין החברות (תורה שמקורה בכתבי אריסטו: האתיקה הניכמאית, ספר ח). לאחר שהוא עוסק בקשרי חברות שאופיים תועלתני, ושהם בעיקרו של דבר שותפות עסקית, הוא ממשיך בניתוח שני סוגים אחרים של חברות (פירושו למסכת אבות א', ו). הבה ונבחן שני סוגים אלה.

האדם צריך ל"חבר לדאגה", איש שלומו אשר יוכל לבטוח בו, הן בשעות משבר, כאשר המצוקה מכה ומכבידה, והן בשעות של תהילה, שעה שהאדם חש מאושר ושבע רצון. בשני המקרים מתגבר ביותר הצורך לחלוק את תחושת הייאוש או את רגשות השמחה. כאשר אתה בוטח במישהו וחולק עמו את צערך וכאבך, יכול אתה להקל מן המשא הכבד שעליך ויגונך פוחת והולך. העובדה שיש מי שמקשיב לסיפור הכאב, יש לה כשלעצמה השפעה גואלת על הסובל האומלל. הפסוק בספר משלי מלמד כי "דאגה בלב איש ישחנה" (י"ב, כה ובפשט- יכניע אותה), אך הקריאה הדרשנית של המילה האחרונה, כאילו היא "ישיחנה", מציעה כי "ישיחנה לאחרים" (יומא ע"ה ע"א ועוד).

מאידך גיסא, היכולת לחלוק בשורות טובות עם האחר מגדילה את שמחתו ואת אושרו של האדם שזכה לחסד הא-לקים. משום מה לא יכולים לא חוויית היגון ולא רגשי השמחה להיוותר בגדר חוויות מנותקות ומשותקות. אם הן נותרות בכבליהן, אזי היגון גדל והשמחה נפגמת. הן הייסורים והן חוויות האושר דוחקים, עולים על גדותיהם, ודוחפים את האדם לעשותם לחוויה קהילתית. כעת יודע אני עד כמה אדיר הוא הדחף לחלוק את היגון ואת השמחה עם האחרים. אוי לו לאדם אם הוא בוכה או רוקד כשאין נפש חיה לידו. "בכו תבכה בלילה" (איכה א', ב).

לא בכל אחד יכול אדם לבטוח. לא עם כולם יכולים אנו לחלוק את צערנו או את התרגשותנו. למטרה זו זקוקים אנו ל"חבר לדעה", ידיד שבו אנו בוטחים ובו אנו מאמינים לחלוטין. אדם שאין כל מקום לחשש שמא הוא חבר לא כן או כוזב, כזה אשר עלול להפיק עונג מרושע מצערנו או להוריק מקנאה כשישמע על הצלחתנו. הנישואין, בתור קהילה מטפיזית, מספקים לשני אנשים בודדים את החברות שהם זקוקים לה, כדי שיוכלו לחלוק זה עם זה את חוויותיהם.

האיחוד בין אדם הראשון לבין חוה נשא אופי חווייתי. הם הקימו קהילה של ייעוד, של תחושות, רטט של ריגושים – איחוד של שני לבבות בודדים הפועמים בקצב זהה. הסוג השני של חברות, הגבוה והאצילי ביותר, מושג בידי אנשים שיש להם מחויבות משותפת, מסירות למטרות משותפות. אלה אשר חולמים, מקווים ומתפללים למימושו של רעיון משותף גדול. החברות הנעלה ביותר מתגשמת באחווה שבין אלה החולקים זה עם זה לא רק תחושות אלא גם רעיונות. מערכת היחסים שבין רב לתלמיד אופיינית לאותה חברות נפלאה, הניזונה ממחויבות משותפת וממעשה משותף של הקרבה. הנישואין, כמובן, אם רק יעלו יפה, הנם בעיקרם קהילה של התחייבויות, קהילה בעלת נורמות מוסריות, המוקדשת לחזון גדול ולרעיון אצילי.

התורה הגדירה בלשון חד-משמעית את המחויבות המרכזית של קהילת הנישואין: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד). לפנינו משוואה, שבה באה קהילת הנישואין במקומה של קהילת ההורים. עד לנישואיהם השתייכו הצעירים לקהילה ההורית, המורכבת משלוש דמויות: האיש, האישה וילדם. ביום שהם נכנסים בברית הנישואין, הם עוזבים את הקהילה שבתוכה שובצו בידי הא-לקים, והריהם מחליפים אותה בקהילת הנישואין, שאליה הנם נכנסים ללא כפייה, מרצונם החופשי.

ככל הנראה יש לקהילת הנישואין דבר מה משותף עם הקהילה ההורית. יתרה מזאת: הראשונה היא שלוחתה של האחרונה. יש כאן שינוי של שם, אך לא של מהות. גם קהילת הנישואין, אף אם ראשיתה בשני אנשים המתקשרים זה עם זה, היא קהילה משולשת. ומי הוא אותו חבר נעלם של קהילה זו? כמובן זה הוא הילד שטרם נולד, הנרמז בפסוק כד. את בואו של הילד חוזים מן ההתחלה. שני אנשים מתאחדים כדי לצפות לחבר שלישי שיצטרף לקהילתם. ומדוע הילד כה חשוב? כיוון שנוכחותו היא תנאי בל יעבור לכך שהאיחוד שבנישואין יעמיד קהילה המושתתת על מחויבות מוסרית ועל מסירות של הקרבה. ומה היא המחויבות המשותפת של ההורים? מה הוא החזון המשותף המאחד את חבריה של קהילת הנישואין? דברי התורה על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט..." (בראשית י"ח, יט).

חברי התא המשפחתי הם חלק מקהילה אדירה, אינסופית, של המסורת אשר ייעודה להנחיל את הברית מדור לדור, ממאה אחת של שנים למאה שאחריה, מאלף לאלף. כל בית אב בקהילה זו מסור לאותו אידיאל - לקיחת חלק במצעד הדורות לקראת היום האחרון שבו ייגאל כל היצור וייכון קשר בל יינתק לעולם בין אדם לא-לקים.

  • במה תורמים דברי הרב סולובייצ'יק להבנת הקשר בין איש ואישה? (מצבו הבסיסי של האדם הוא בדידות קיומית, באשר האדם נושא עימו סוד והוא בבחינת תעלומה שאינה מודעת אף לעצמה. אפשר להנצל מבדידות זו, רק כאשר פוגשים אישיות עצמאית נוספת מהצד שכנגד... לשיטתו יכולה להיות מטרה נוספת במוסד הנישואין והיא חברות למען הגשמתו של חלום או חזון משותף. אחוה של אידאלים משותפים.
  • ניתן להצביע על שתי תורות בסיסיות בדבר מוסד הנישואין: האחת מפתחת מערכת ערכים המופנית כלפי חוץ, ומוצאת את משמעותם של הנישואין מחוץ לזיווג, בעוד שהאחרת מפתחת מערכת ערכים אימננטית, ומגלה את משמעותם של הנישואין בהם ובתוכם.)
     

נסחי את מגילת היסוד של קהילת הנישואין על פי דברי הרב סולובייצ'יק

 

אנו מאמינים ב __________________________________

לשם כך אנו מכריזים בזאת על הקמת קהילת הנישואין ________________________________

מטרות הקהילה _______________________________________

תפקידי הקהילה _______________________________________

 

  •  מדוע לדעתך נבחר השם: "סוד הנסירה" ע"י חכמי הסוד, כדי לתאר את התהליך של הפרדת האישה מן האיש?  (רק כאשר מתעוררת סכנה של פירוד בין שני איברים, נותנים את הדעת על חשיבות האיבר וחיוניותו, ומנסים ליצור תנאים כדי לשמור על קיומו. בבריאת האדם לא נתן האדם את דעתו על כך שהוא מורכב מזכר ונקבה. הוא לא חשב על כך שהקשר ביניהם הכרחי. בתהליך הנסירה נגרמה תחושת החוסר. תהליך שלך נסירה מתבצע בחומרים קשים. הוא תהליך מייגע פיזית. כך גם נסירת האשה מהאדם הוא תהליך קשה והאדם מרגיש ממש בחיסרון ומתאמץ להשלים את החסר.)

 

הרב זאב סולטנוביץ' שיעור באורות ישראל לרב קוק, מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יג' בתוך אתר ישיבה

ישנם שני מצבים של קשר: ישנו קשר טבעי, פשוט כל כך עד שלא נותנים עליו את הדעת. כך הוא, למשל, הקשר בין הזרוע לגוף. איננו חושבים עליהם כמחוברים, כי ברור לנו שהם דבר אחד. מצב נוסף של קשר, הוא הקשר המודע, בו מופיעה הכרת הערך של הקשר והרצון לקיים אותו, כלומר, ליצור תנאים שישמרו עליו. באותו משל, כאשר מתעוררת סכנה של פירוד בין הזרוע לגוף, נותנים את הדעת על הקשר ביניהם, מבינים את ערכו ומנסים ליצור תנאים שישמרו עליו ויעצימו אותו. הרב משתמש כדוגמא, במונח שחכמי הסוד משתמשים בו כאשר הם מפרשים את הפסוקים של יצירת אדם וחוה: "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כז), הם אמנם היו שניים - "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (שם), אבל לא היתה נתינת דעת על הקשר המוחלט, ההכרחי והטבעי הזה שבין זכר ונקבה. הם היו ממש גוף אחד. העובדה שלא היתה נתינת דעת על הקשר, גרמה לתחושה של חוסר. אם לאדם לא היתה דעת כלל, ממילא הוא לא היה מרגיש צורך לתת אותה על משהו, ואז לא היתה לו שום בעיה. אבל כאשר יש לו דעת, אלא שיש משהו בטבע שהוא לא נותן עליו את הדעת הזאת, הדבר גורם לדיסוננס (מצב של סתירה) ולתחושה של בדידות. בהמשך סיפור הבריאה, מתרחש תהליך מורכב: נסירה (חיתוך, כמו במילה מסוֹר), הפרדה, נתינת הדעת על כך שיש פה שניים, ואז מגיע רצון ההתאחדות. לכאורה רצון ההתאחדות הוא לא יותר מאשר רצון להחזיר את הדברים אחורה, למצב שלפני הנסירה, אבל הדבר איננו נכון. לפני הנסירה לא היה רצון בקשר, מודעות אליו והכרה בערכו. ההכרה בערכו של דבר, נוצרת תמיד על ידי המודעות אליו, כאשר מבינים את הייחוד שבו, את ערכו, את התועלת שבו, את השמחה שהוא נותן ואת העונג שהוא מעניק.

 

תהליך הנסירה, כמו כל סוג של חיתוך והפרדה, הוא מורכב וקשה. הוא קשה גם מבחינה גופנית, כי לא קל לאדם כאשר חותכים את הצלע שלו. אין הכוונה כאן לאחת מעצמות החזה (כדברי הנוצרים), אלא (כמו צלע במשולש) לאחד הצדדים של האדם. האדם ואשתו היו מחוברים גב אל גב (ע' ברכות סא.), היו לו פנים לכאן ולכאן, ועל כן הם לא ידעו זה את זה פנים אל פנים. החיבור היה גמור, אבל לא בדעת. צריך היה להפריד אותם כדי שיוכלו לראות, להביט, להתבונן ולהבין זה את זה. בתורה, יש לנו את הסיפור הראשון של ניתוח בהרדמה כללית - כדי שהכאב לא יהיה חזק כל כך, הורדם האדם בשעה שד' לקח את צלעו. הבעיה בתרדמה, היא שבאמת לא מרגישים את הכאב. וכשלא מרגישים את הכאב, נדמה שסוף סוף הוקל לנו, נפטרנו ממשהו שהכביד עלינו. לעומת זאת, אם היינו מרגישים את כאב ההפרדה והחיתוך, הוא היה נורא, עולה אלפי מונים על תחושת ההקלה. אבל כשלא מרגישים את הכאב, יש רק תחושה של הקלה. היתרון הוא עצמו החיסרון, הפיתרון הוא גם הבעיה, וממילא - לא פיתרון שלם. ואז מתחיל תהליך שני, חדש, של היכרות פנים בפנים. "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג). לפתע מכירים. זה תמיד היה כל כך קרוב, דומה ושייך, אבל לא היתה מודעות לכך. עכשיו האדם יודע, מעריך, מבין ולכן בוחר בקשר הזה מרצונו. המודעות לכך שיש כאן שני אנשים נפרדים, היא המודעות לאפשרות שהקשר יכול גם לא להתקיים. מודעות זו, היא היוצרת את המוטיבציה לרצות בקשר, להדגיש את ערכו, ולהתאמץ כדי לשמור עליו. תהליך זה מלווה את האדם כפרט, ואת החברה ככלל, בשלבי ההתפתחות השונים שלהם. כל אחד מאיתנו נולד לתוך מציאות מסוימת, שהקשר שלו איתה הוא הכרחי וטבעי. בתוכה, עליו לעבור תהליך של מודעות, הערכה מחדש, עשיית סדר ופיתוחם של רצון ובחירה. אלו שלבי ההתפתחות מן הינקות אל הבגרות, שהם בעצם שלבי ההכרה. הם כוללים התרחקות והפרדות, כמו גם חיבורים והערכות חדשים. כשם שאלו שלבי החיים של היחידים, כך הם גם שלבי החיים של עמים ותרבויות, ושל העולם בכללתו.

  • כיצד באות לידי ביטוי תכונות "הנסירה" בתחומי החיים השונים? (היפרדות מתלות, פיתוח מודעות עצמית, פיתוח יכולת הבחירה, היפרדות כדי להכיר בערך הדבר ממנו נפרדים)

 

הרב קוק, אורות, אורות ישראל, קמ"ב, י"ג

אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלוקית, ואי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלוהי ישראל. אבל אי-האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך. 

 

 

נספח 1: אור הגנוז/מרטין בובר

צדיק אחד סיפר: הבעל שם טוב ציפה שיעלה כמו אליהו בסערה השמימה. כשנפטרה אשתו, אמר: "ציפיתי שאעלה כמו אליהו בסערה השמימה, ואפילו בשוק באמצע היום לעיני כול. אבל עתה, כיון שאיני אלא פלג גוף, שוב אין הדבר בגדר האפשר".

 

נספח 2: שמחה רז, צדיק יסוד עולם, עמ' 167:

...והוסיף ר' אריה ואמר: "אדם צריך להתייחס לאשתו כאילו היא חלק ממנו ממש, כפי שהוא מרגיש את ידו או רגלו כך ירגיש אותה. ובדידי הווה עובדה,

שאשתי המנוחה לא הרגישה טוב וסבלה מכאובים, ובאתי לד"ר נחום קוק ואמרתי לו: רגלה של אשתי כואבת לי". 

 

נספח: ריחיים/ רועי זמיר

"כשאענוד טבעת על אצבעך 
תענדי ריחיים על צווארי 
ותקדשי אותי. 
מחשבות יהיו לקמח 
אהבה ללחם טרי 
מלח של ברית ימתיק בשרי 
ותעשי אותי מאד נוכח 
ותעשי אותי מאד מעשי 
בעולם בו אני מוקרן על אוויר 
ואין מנוחה לנפשי 
בחוכמת נשים 
בריחיים של אבן 
מבית 
אוכל להיות כאן 
להיות ממשי." 

 

 

מקורות עזר למורה להובלת הדיון:

* מאמרו של איתן פינקלשטיין "אחד שהם שניים שהם אחד"

* מאמרו של הרב איתי מור יוסף: "על תרבות הזוגיות הדתית-לאומית: רציונליות, קדושה ורומנטיקה"

*  מאמרו של רן כלילי: "תכלית הנישואין"

* מאמרו של הרב איתמר אלדר לפרשת תזריע: "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך"

* "מגילת היסוד של מועצה ציבורית להורים בישראל" היא דוגמא למבנה וסגנון של מגילת יסוד. מגילת העצמאות עשויה לשמש גם היא דוגמא למבנה וסגנון של מגילת יסוד.

*מאמרו של הרב אורי שרקי: "משברים בעידן הגאולה" מתוך ספר זכרון להרוגי מרכז הרב, סיון תשס"ח.

 

חדש באתר

החברה הישראלית
אסופת סרטונים על החברה הישראלית

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים