תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תורת חיים > אמונה והשתדלות בזיווג

אמונה והשתדלות בזיווג

אתי שילה בן ישר
הדפסה
מקצוע: תורת חיים
נושא: אמונה והשתדלות בזיווג

מטרות היחידה:

הבנת תפקידם של הביטחון וההשתדלות בבחירת בן זוג

הבנת הצורך באיזון בין ביטחון והשתדלות בבחירת בן זוג

התנסות בעבודתו של הדרשן

יצירת הזדהות עם גיבורי התנ"ך והאגדה

עמידה על הקושי שבמציאת זיווג הולם

הטלת האחריות לזיווג הגון על האדם

דיון בסוגייה האם הזיווג נקבע מראש או תלוי במעשי האדם?

ביאור הביטויים: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", "הא בזוג ראשון הא בזוג שני"

 

מהלך היחידה: (בסוגריים-תשובות התלמידים)

משחק פתיחה: בחרו בשני/שתי תלמידים/ות.

כל תלמיד מקבל כרטיס, ולא מראה לחברו למשחק או לשאר חברי הכיתה. (הכרטיסים מופיעים בנספח ליחידה)

על כרטיס אחד כתוב: ביטחון בה'

על כרטיס שני כתוב: השתדלות

הנחיות למשחק: בחור ובחורה נפגשים ומשוחחים על נושא מציאת בן זוג. כל כרטיס מייצג נקודת מוצא שונה. חלקו ביניכם את התפקידים ושוחחו על נושא מציאת בן זוג תוך התייחסות לנקודת המוצא, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהיגד המופיע על הכרטיס שבידיכם.

על כל אחד מהנוכחים לזהות מהי נקודת המוצא של כל אחד מהשחקנים.

 

 

שאלה לתלמידים/ות:

עם מי מהשחקנים את/ה מזדהה?

דיון בסוגיית ביטחון והשתדלות בעקבות המשחק.

 

מקורות

מקורות החובה בפרק זה הם: בראשית כ"ד, בראשית רבה סח, ד, בבלי סוטה ב ע"א ורש"י שם,

שו"ת הרמב"ם.

מקורות בחירת החובה בפרק זה הם:  

1. אחד מבין שני המקורות הבאים: ספר האגדה, מדרש תהילים נ"ט.

2. שניים מתוך שלושת המקורות הבאים: בבלי מועד קטן, ריטב"א, שפת אמת.

3. אחד מתוך שני המקורות הבאים: רב צדוק, החזון איש.

4. אחד מתוך שלושת המקורות הבאים: הרב עובדיה, הרב וייצן, הרב אבינר.

 

 

לאחר שראינו שאיש ואישה נועדו זה לזה, ורצונם לשוב ולהתאחד בנישואין, נשאלת השאלה- כיצד ידע כל אדם מיהי האישה המיועדת לו? כיצד הם ייפגשו? איך יווצר הקשר ביניהם? על מי מוטלת האחריות למציאת הזיווג- על האיש? על האישה? על הוריהם? ואולי בכלל על הקב"ה...

בפרק זה נדון בשאלת זיווגם של האיש ואישה- מהי מקומה של בת הקול המכריזה על הכלה/ החתן המיועדים, מהו היחס בין השגחת ה' וחלקו בזיווג בניו לבין מעשיו והשתדלותו של האדם, מדוע קשה זיווגן כקריעת ים סוף, כיצד ניתן לשנות זיווג שנקבע מן השמיים, מהי מקומה של המשיכה ונשיאת החן בהחלטה על שידוך ועוד....

 

1. הקראת הקטע.

בראשית כ"ד, סיפור בחירת רבקה  

א וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל.  ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ:  שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי.  ג וְאַשְׁבִּיעֲךָ—בַּה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ.  ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.  ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם.  ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה.  ז ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת--הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם.  ח וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ--וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.  ט וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ, תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו; וַיִּשָּׁבַע לוֹ, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה. 

 

י וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם--אֶל-עִיר נָחוֹר.  יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת.  יב וַיֹּאמַר--ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.  יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.  יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. 

 

טו וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ.  טז וְהַנַּעֲרָ, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד--בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ; וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל.  יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ.  יח וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ--וַתַּשְׁקֵהוּ.  יט וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת.  כ וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו.  כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ--לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְדוָד דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא. 

 

כב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם.  כג וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי; הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ, לָלִין.  כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו, בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי--בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר.  כה וַתֹּאמֶר אֵלָיו, גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ--גַּם-מָקוֹם, לָלוּן.  כו וַיִּקֹּד הָאִישׁ, וַיִּשְׁתַּחוּ לה'.  כז וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי; אָנֹכִי, בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה', בֵּית, אֲחֵי אֲדֹנִי. 

 

כח וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָ, וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ--כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה.  כט וּלְרִבְקָה אָח, וּשְׁמוֹ לָבָן; וַיָּרָץ לָבָן אֶל-הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל-הָעָיִן.  ל וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת-הַנֶּזֶם, וְאֶת-הַצְּמִדִים עַל-יְדֵי אֲחֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַגְּמַלִּים, עַל-הָעָיִן.  לא וַיֹּאמֶר, בּוֹא בְּרוּךְ ה'; לָמָּה תַעֲמֹד, בַּחוּץ, וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים.  לב וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה, וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים; וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא, לַגְּמַלִּים, וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו, וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.  לג ויישם (וַיּוּשַׂם) לְפָנָיו, לֶאֱכֹל, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, עַד אִם-דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי; וַיֹּאמֶר, דַּבֵּר.  לד וַיֹּאמַר:  עֶבֶד אַבְרָהָם, אָנֹכִי.  לה וה' בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי, מְאֹד--וַיִּגְדָּל; וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר, וְכֶסֶף וְזָהָב, וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.  לו וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן, לַאדֹנִי, אַחֲרֵי, זִקְנָתָהּ; וַיִּתֶּן-לוֹ, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ.  לז וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי, לֵאמֹר:  לֹא-תִּקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ.  לח אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי.  לט וָאֹמַר, אֶל-אֲדֹנִי:  אֻלַי לֹא-תֵלֵךְ הָאִשָּׁה, אַחֲרָי.  מ וַיֹּאמֶר, אֵלָי:  ה' אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי.  מא אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי, כִּי תָבוֹא אֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְאִם-לֹא יִתְּנוּ לָךְ, וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי.  מב וָאָבֹא הַיּוֹם, אֶל-הָעָיִן; וָאֹמַר, ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם-יֶשְׁךָ-נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי, אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ.  מג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וְהָיָה הָעַלְמָה, הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ.  מד וְאָמְרָה אֵלַי גַּם-אַתָּה שְׁתֵה, וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב--הִוא הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר-הֹכִיחַ ה' לְבֶן-אֲדֹנִי.  מה אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ, וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתִּשְׁאָב; וָאֹמַר אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי נָא.  מו וַתְּמַהֵר, וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; וָאֵשְׁתְּ, וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה.  מז וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ, וָאֹמַר בַּת-מִי אַתְּ, וַתֹּאמֶר בַּת-בְּתוּאֵל בֶּן-נָחוֹר, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ מִלְכָּה; וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל-יָדֶיהָ.  מח וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה, לה'; וָאֲבָרֵךְ, אֶת-ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, לָקַחַת אֶת-בַּת-אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ.  מט וְעַתָּה אִם-יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת, אֶת-אֲדֹנִי--הַגִּידוּ לִי; וְאִם-לֹא--הַגִּידוּ לִי, וְאֶפְנֶה עַל-יָמִין אוֹ עַל-שְׂמֹאל.  נ וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵידוָד יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב.  נא הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.  נב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לה'.  נג וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת--נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ.  נד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ--וַיָּלִינוּ;

 

וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי.  נה וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ.  נו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי.  נז וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ.  נח וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ.  נט וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-רִבְקָה אֲחֹתָם, וְאֶת-מֵנִקְתָּהּ, וְאֶת-עֶבֶד אַבְרָהָם, וְאֶת-אֲנָשָׁיו.  ס וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ--אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו.  סא וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ, וַתִּרְכַּבְנָה עַל-הַגְּמַלִּים, וַתֵּלַכְנָה, אַחֲרֵי הָאִישׁ; וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת-רִבְקָה, וַיֵּלַךְ.

 

סב וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.  סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.  סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל.  סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס.  סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה.  סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.

 

  • אלו שאלות מתעוררות בך למקרא הקטע? (למה אליעזר הולך לחפש אשה ליצחק ויצחק לא עושה זאת בעצמו? למה התורה חוזרת מספר פעמים על הסיפור? למה ה' לא שלח ליצחק אשה אלא גרם לו לחפש? למה אליעזר נתן קודם תכשיטים לרבקה ורק אחר כך שאל לשמה ולמשפחתה? האם רצה לשחד אותה? למה אסור ליצחק ללכת לגור מחוץ לארץ, למרות שאולי יש התאמה בינו לבת הזוג שתימצא? למה אליעזר מספר למשפחת רבקה על עושרו של אברהם? האם רצה לשחד אותם? למה משפחת רבקה הסכימה לשידוך במהירות עם חתן לא מוכר? למה אליעזר עושה לעצמו חיים קלים וסומך על ה' בבחירת בת זוג לרבקה? למה אליעזר עושה לה את המבחן? למה אליעזר מפרט על תפילתו ועל הסכמיו עם הקב"ה? האם רבקה היתה יהודיה?)

2. חלוקת הקטע לקטעי משנה.

3. חלוקת קטעי המשנה בין התלמידים.

קולו של יצחק לא נשמע. אחד מתפקידי המדרש הוא השלמת פערים.

לו יצויר שאליעזר מעדכן את יצחק בכל הקורה אותו..

"ויהי כשמוע יצחק..." השלימי את "קולו של יצחק" (תחושותיו, מחשבותיו, תגובותיו ומעשיו) בעקבות עדכוני אליעזר על פי הקטע שבידך.

מצאי פסוק בדברי אברהם ופסוק בדברי אליעזר ושייכי אותם למידת הביטחון ו/או למידת ההשתדלות.

 

בראשית רבה פרשה סח פסקה ד:

רבי יהודה בר סימון פתח (תהילים סח, ז): 'אלקים מושיב יחידים ביתה'. מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא. אמרה לו: 'לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו?' אמר לה: 'לששת ימים, כדכתיב (שמות כ, יא): 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'. אמרה לו: 'מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?' (אם הקב"ה משגיח על העולם או שהוא ברא את העולם ועזבו?)

  • כיצד היית משיבה על שאלתה של המטרונה? (הקב"ה משגיח על העולם, וההוכחה: תפילות נענות. הקב"ה משגיח על העולם, וההוכחה: כל יום העולם מתחדש. אם היה ביכולתו של הקב"ה לברוא את העולם-יש ביכולתו גם להשגיח עליו. הקב"ה מכוון ועוזר לנו להגיע לגאולה וכשנגיע להגיע הקב"ה ילווה אותנו. הקב"ה משגיח על העולם, וההוכחה: העולם מתרבה ויש דורות חדשים.)

אמר לה: 'הקב"ה יושב ומזווג זיווגים. בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, (אשתו של-לרבות גרושה ואלמנה) ממונו של פלוני לפלוני’ (פרנסתו של אדם היא העברת ממון מאדם אחד לחברו).

  • מה המשותף לשלושת הדברים, שמציין רבי יהודה בתשובתו? (לכאורה, נראים כטבעיים ולא ניכרת בהם יד ההשגחה)

אמרה לו: 'ודא הוא אומנתיה (וזה אומנותו? המטרונה ציפתה לתיאור מעשי מופת של הקב"ה במישור לאומי ועולמי ולא במישור הפרטי) אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים, כמה שפחות יש לי? לשעה קלה אני יכולה לזווגן !' אמר לה: 'אם קלה (התייחסות של זלזול וחוסר כבוד) היא בעיניך, קשה (דבר בעל כוח ועוצמה) היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.'

1. מה ההבדל בין גישתו של רבי יהודה לגישת המטרונה לעניין הזיווג? (המטרונה סבורה שהזיווג הוא עניין טכני ואילו רבי יהודה סבור שהמדובר בנס.)

2. מדוע בחר רבי יהודה בדימוי של קריעת ים סוף לתיאור זיווגו של אדם? (נס, תזמון, דורש התערבות אלוקית, קשור במעשי האדם-טביעת המצרים לעומת צליחת בני ישראל, גם בזיווג יש קריעה כמו בים סוף: קריעת האדם מהוריו ומעברו, דורש תשומת לב מיוחדת של הקב"ה, שניהם מאורעות גדולים, היה צריך להתפלל על הצלה על שפת ים סוף ויש צורך להתפלל גם על זיווג, על ים סוף היה צורך באמונה וביטחון וגם בזיווג יש צורך באמונה ובביטחון).

 

הלך לו ר' יוסי בר חלפתא. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות. אמרה: 'פלן [פלוני] יסב (ינשא) לפלונית ופלונית תיסב לפלוני': וזיווגה אותן בלילה אחת. למחר אתון לגבה: דין מוחיה פציעא דין עינו שמיטא דין רגליה תבירא [למחר באו אליה: זה מוחו (=ראשו) פצוע, זה עינו נפוחה, זה רגלו שבורה]. אמרה להון: 'מה לכון דא?' [מה קרה לכם?] אמרה [אחת השפחות:] לית אנא בעי לדין ודין אמר לית אנא בעי לדא [אין אני רוצה את זה, וזה אמר: אין אני רוצה בזו].

 

מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא. אמרה לו: לית אלוק כאלקכון: אמת היא תורתכון: נאה ומשובחת. יפה אמרת'. אמר: 'לא כך אמרתי לך? אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. הקב"ה מה עושה להן? מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן (שלא ביוזמתם): הה”ד (תהילים סח, ז): 'מושיב יחידים ביתה, (מושיב יחד) מוציא אסירים בכושרות'. מהו 'בכושרות'? בכי ושירות.

  • מה מוסיף חלקו השני של הפסוק על שיטת רבי יהודה, כפי שהוצגה במדרש? (יש מקום להתערבות הקב"ה בזיווג, אך יש מקום גם להשתדלות האדם. האדם קובע אם זיווגו יהיה בבכי או בשירות)

מאן דבעי אומר שירה ומאן דלא בעי בכי, א"ר ברכיה כלשון הזה השיבה ר' יוסי בר חלפתא הקב"ה יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה ומוריד לזה ומעלה לזה, הוי אומר (תהלים עה) אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו, יצחק בא זיווגו אצלו שנאמר (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה, יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע.

 

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א

א"ר שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנא' (תהלים קכה) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף

שנאמר (תהלים סח) אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות

איני (האמנם) והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני

1. מהי הקושי שמעלה הגמרא? (לכאורה, שתי גישות סותרות בעניין הזיווג: גזירה משמים קודם יצירתו או על פי מעשי האדם)

2. כיצד ניתן לפתור את הסתירה?

לא קשיא הא בזוג ראשון הא בזוג שני.

כיצד ניתן להבין את תשובת הגמרא? )היו שפירשו (רש"י ועוד ) פרוש כרונולוגי, שבן הזוג הראשון הוא המיועד מלמעלה ואז המציאה והחיבור הם פשוטים, ובבן הזוג השני 'לא עלינו' זה כבר נקבע ע"פ המעשים ויש קושי כמו קריעת ים סוף.

פירוש נוסף (בעל העקדה הגאונים ועוד) הוא לראות את שתי הגישות כשני מודלים של קשרים זוגיים. ישנם זוגות שאצלם החיבור הוא טבעי ופשוט, וישנם זוגות שהזיווג ביניהם הוא ע"פ מעשיהם ודורש עבודה תמידית. 

היו שפרשו (הזוהר ועוד) זיווג ראשון הוא החיבור הנשמתי עוד לפני הירידה לעולם וזיווג שני זה התהליך של המציאה והגילוי של החיבור הנשמתי.

ע"פ פירוש זה בכל זוג יש רובד של זיווג ראשון פוטנציאלי גנוז, וקיים  רובד  של הקשר בפועל הדורש עבודה קשה כקריעת ים סוף כדי להופיע את החיבור הנשמתי)

 

רש"י מסכת סוטה דף ב עמוד א

כי פתח-  כשהיה בא לדרוש בפרשת סוטה

מזווגין אשה לפי מעשיו - צנועה לצדיק ופרוצה לרשע

כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים- לא יזדווג ממשלת רשע בגורל צדיק

וקשין-  לפני המקום

לזווגם-  הנך דלפי מעשיו

כקריעת ים סוף-  שנשתנו סדרי בראשית

מושיב יחידים ביתה-  אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזווגם יחד ומיישב מהם בית

מוציא אסירים בכושרות-  הוציא את ישראל ממצרים בחדש כשר לא חמה ולא צינה מקיש זיווג יחידים ליציאת מצרים

איני-  מי הוי זיווג לפי רשע וזכות והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו מכריזין את זוגו ואם תאמר הכל גלוי לפניו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר במסכת נדה (דף טז) מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ומביאה לפני המקום ואומר לפניו טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני אבל צדיק ורשע לא קאמר ליה דאין זה בידי שמים

זוג ראשון-  לפי המזל

זוג שני-  לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו

 

שו"ת הרמב"ם סימן תלו

מבאר שאין מעשי בני האדם בגזרת עליון אלא יש לו בחירה חופשית.

לאיזו דעה מהדעות המופיעות בגמרא ניתן להביא את דברי הרמב"ם כסימוכין? (לדעת רבי שמואל בר רב יצחק)

מה שאמר החכם בתו של פלוני לפלוני, דרך שכר או דרך פורענות הוא זה. שאם זה האיש או זאת האשה, עשו מצוה שראוי ליתן שכרה בהם זיווג יפה ומשובח, הקב"ה מזווגן זה לזה. וכן אם ראוי ליפרע מהם, בזיווג שיהיה בו קטטה ומלחמה תמיד, מזוגן. וזה כענין שאמרו רז"ל,ירושלמי קדושין פ"ג הי"ד, בראשית רבה פ' ס"ה אות ב', אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם, הקב"ה מביאן ומזווגן זה לזה, ואין דבר זה השוה לכל, אלא לאלו שנתחייבו או שזכו כמו שישר בעיני אלקים יתעלה.

  • הרמב"ם מציע תירוץ נוסף לקושי שמעלה הגמרא. מהו? (הזיווג שנקבע מראש יתקיים רק אם בני הזוג יהיו ראויים לו, ולא יאבדוהו בגלל מעשיהם)
 

ספר האגדה עמ' תפ"ב-תפ"ג סעיף כ"ו, מתוך מבוא תנחומא הקדום:

"מעשה בשלמה המלך שהיתה לו בת יפיפיה אין כמותה בכל-ארץ-ישראל. הביט במזלות מי בן-זוגה ומי ישאנה, וראה שהוא עני אחד ואין בישראל עני כמותו.

  • האם לדעתך זיווג זה ראוי? נמקי את דעתך. (גורל, ביטוי זהה בתיאור שניהם: אין כמותו/כמותה בישראל)
  • כיצד היית מגיבה לו את בתו של שלמה ונודע לך מה ראה אביך במזלות?

מה עשה? בנה מגדל גבוה בים והיה מקיפו מכל רוחותיו מסביב. נטל [שלמה] בתו ונתן אותה באותו מגדל הגבוה, ועמה שבעים סריסים מזקני ישראל. ובמגדל לא עשה פתח, שלא יכנס אדם בו, ונתן בו צידה הרבה. אמר: אראה פועל השם ומעשהו.

לימים היה אותו עני, שהוא בן-זוגה, יוצא בדרך בלילה, והיה ערום ויחף, רעב וצמא, ראה נבלת שור מושלכת בשדה, נכנס בה בין צלעותיה להפיג צינתו. [ובשעה] שישן שם בא עוף גדול ונטל אותה הנבלה ונשאה על גג אותו מגדל על חדר הבחורה, ושם היה העוף אוכל את-בשר הנבלה; וישב שם [העני] על הגג. כשהאיר השחר יצאה הבחורה מחדרה ללכת הגגה, כמנהגה בכל-יום, וראתה אותו בחור.

  • כיצד היית מגיבה לו את בתו של שלמה?

אמרה לו: מי אתה ומי הביאך לכאן? אמר לה: יהודי אני מבני עכו, ועוף הביאני לכאן. מה עשתה? לקחתו והביאתו לחדרה, והלבישתהו והרחיצתהו וסכתהו ונתייפה מאד עד שאין כמותו בכל-גבול ישראל, ואהבתו הבחורה בלבה ובנפשה. והיה הבחור חריף ומפולפל וממולח וסופר.

יום אחד אמרה לו: רוצה אתה לקדשני?

  • מה גרם לדעתך לפעול כפי שפעלה?

אמר לה: הלואי!

  • כיצד ניתן להבין את דברי הבחור?
  • כיצד לדעתך ינהג?

מה עשה? הקיז דם וכתב לה כתובה ומוהר מדמו, וקידשה ואמר: עד ה' היום ועדים מיכאל וגבריאל. נתעברה ממנו. כשראו אותה הזקנים מעוברת, אמרו לה: כמדומה לנו שאת מעוברת. אמרה להם: הן. אמרו לה: וממי נתעברת? אמרה להם: מה לכם לדעת? נפלו פני הזקנים, שהיו מתיראים משלמה המלך, ושלחו אליו לבוא אליהם. נכנס שלמה בספינה ובא אליהם, ואמרו לו: אדוננו המלך, כך הדבר, ואל ישים אדוננו בעבדיו עוון. כששמע שלמה קרא לבתו ושאל לה על הדבר. אמרה לו: בחור אחד הביא לי הקדוש-ברוך- הוא יפה וטוב,תלמודי וסופר, וקדשני.

  • כיצד לדעתך יגיב שלמה למשמע הדברים?

קראה לבחור ובא לפני המלך והראה לו הכתובה שכתב לבתו, ושאלו לו המלך על אביו ואמו ועל משפחתו ומאיזו עיר הוא. והבין מתוך דבריו שהוא אותו שראה במזל, ושמח שמחה גדולה ואמר: ברוך המקום שנותן [אשה] לאיש." 

  • מדוע שמח שלמה? (הבין שביתו והבחור ראויים זה לזה, הבין שאין טעם להילחם בגורל, הבין שבמעשיו סייע לגורל, הבין שבתו ראתה לפנימיות ולא לחיצוניות).

 

מדרש תהלים (בובר) מזמור נט

 דבר אחר כשהאשה טובה מצא טוב, וכשהאשה רעה היא ממצה הטובות כולן מביתו ועושה אותו עני, אבל אם היא טובה מה כתיב בה, אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד), ואומר אשת חיל מי ימצא (משלי לא י), ועל זה נאמר ויפק רצון מה' (שם /משלי/ יח כב), וכן הוא אומר ומה' אשה משכלת (שם /משלי/ יט יד), בוא וראה כמה קשה הוא הזיווג, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים הקב"ה מייחד שמו על הזיווג, בתורה כתיב ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר (בראשית כד נ), ובנביאים כתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' (יצא הדבר) [היא] (שופטים יד ד), ובכתובים כתיב ומה' אשה משכלת (משלי יט יד), מכאן שייחד הקב"ה שמו על הזיווג.

 

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יח עמוד ב (על פי פירושו של הרב עדין שטיינזלץ)

אמר שמואל מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר (ויארסנה). לימא (ומציעים): מסייע ליה (ונאמר שנסייע לו ממשנתנו): ואלו כותבין במועד קדושי נשים, מאי לאו (נאם לא) שטרי קדושין ממש (שבהם עצמם מארסים אשה)? לא.(מוזכר כאן)  שטרי פסיקתא. וכ(פי שהסביר) דרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב (כאשר שתי משפחות מתחתנות זו בזו. כשאחד המחותנים אומר לשני: כמה אתה נותן לבנך (לצורך הנדוניה)? כך וכך. כמה אתה נותן לבתך? כך וכך. עמדו (החתן והכלה) וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה (שאין צורך לעשות קנין נוסף לקיים את ההסכם הזה ועל שטר כזה מדברת המשנה. ועוד מציעים:) לימא מסייע ליה (נאמר שמסייעת לו לשמואל המשנה): אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו. (ונדייק) הא לארס שרי (הרי שלארס אשה- מותר). לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס (שלא נצרכה לומר לארס) דלא קעביד מצוה (שאינו עושה מצוה באירוסין ובודאי שאסור) אלא אפילו לישא נמי (גם כן) דקא עביד מצוה (שהוא עושה מצוה, שהרי זו הכנה למצות פריה ורביה)-אסור.  תא שמע (בוא ושמע) דתנא דבי שמואל מארסין (בחול המועד) אבל לא כונסין (נושאין) ואין עושין סעודת אירוסין ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו (ואין מערבין שמחה בשמחה. ומסכמים: אכן), שמע מינה (למד ממנה) שכן הוא.

ומי (האם) אמר שמואל (שיש לחשוש ל)שמא יקדמנו אחר?  והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני!... (ואם כן למה יש לו לחשוש, שהרי בודאי ישא את בת זוגו היעודה לו!)

כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי (כמעשה שהיה ברבה ששמע אדם אחד שהתפלל) ואמר: תזדמן לי פלניתא (יהי רצון שתזדמן לי פלונית להנשא לי). - אמר ליה (אמר לו רבה): לא תיבעי רחמי הכי (אל תתפלל כך)! אי חזיא לך - לא אזלא מינך (אם היא ראויה ומיועדת לך - לא תלך ממך ובסוף תנשא לך), ואי לא - כפרת בה' (ואם אינה ראויה לך - את גורם לעצמך לכפור בה', שתאמר שהתפללת רבות ולא נענית כלל)...

הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה - דכתיב +בראשית כ"ד+ ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר, מן הנביאים - דכתיב +שופטים י"ד+ ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. מן הכתובים - דכתיב +משלי י"ט+ בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת.

 

ריטב"א על מסכת מועד קטן דף יח/ב

שמא יקדמנו אחר- ברחמים. פירוש: שהזכות מבטל הגזירה והכוכב שבשעת המולד

 

שפת אמת, מסכת סוטה דף ב עמוד א

...דלעולם מותר לארוס דשמא יזכה לזווג שני לפי מעשיו ושמא יקדמנו אחר בזה וכן משמע לשון הדרש מוציא אסירים שהי' נאסר מקודם לאותה רשעה וכשהטיב מעשיו מוציא אסירים ולכן מושיב יחידים שנפרדו מאת זיווגם הראשון

 

ר' צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים, אות ג':

"כל הקניינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו, וכמו שאמרו בריש סוטה [ב.] דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני וכן שדה פלונית לפלוני, שגם זה דוגמת זיווג שיש לו חיבור בשורש, ועל כך אמרו 'שלושה חינות הן: חן אשה על בעלה ומקח על מקחו', דזהו הסימן שהוא זיווג ומקחו השייך לו כאשר יש לו חן בעיניו והוא חושק בו דווקא.

ועל כן אמרו, 'אדם רוצה בקב שלו יותר', ואף על פי שהכל אחד וגם זה כשיקנה יהיה שלו, אבל זה הוא מקחו ושלו בשורש יש לאדם חשק בזה דוקא, ושם: 'חטי מארעאי בעינא' [חיטים מאדמתי אני רוצה], כי שדה הנגזר לו יש לה שייכות עם שורש נשמתו...

ועל כן אין טעם (=אין הסבר, א"א למצוא הגיון) בחשק ורצון כי אדם חושק השייך לו ויש לו חן בעיניו יותר מדבר אחר המשובח ממנו... ויש בזה דברים עמוקים".

 

מתוך תשובת החזון איש שנדפסה בספר פאר הדור עמ' 35:

שאלה - בן תורה שמדברים בו נכבדות, הוא חש במשיכה גדולה אל המדוברת האם לחשוש שהשיקולים וההחלטה שלו לא נובעים ממקור טהור ?

תשובה - ההרגשות המה שלוחי דרחמנא להצביע על מי שהועידו לו מן השמים

 

רב עובדיה יוסף מתוך אתר הלכה יומית מפסקיו

שאלה: האם זיווגו של כל אדם נקבע מן השמים כגזירה, או שאדם יכול לזכות באשה או בבעל טוב יותר ממה שנגזר עליו, או חלילה להיפך?

 

תשובה: אמרו רבותינו בגמרא (במסכת סוטה דף ב.), אמר ריש לקיש, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא על פי מעשיו, שנאמר (בתהילים פרק קכה.) "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", (דהיינו שלא יבא זיווג רע לאדם טוב.), ומקשה הגמרא על מה שאמר ריש לקיש, והרי אמר רבי יהודה, אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת "בת פלוני לפלוני", ואם כן כיצד אמר ריש לקיש שהזיווג נקבע על פי המעשים של האדם, והרי זו גזירה מן השמים, ומתרצת הגמרא, שבזיווג ראשון אדם זוכה במה שנגזר עליו, בלא קשר למעשים, אבל בזיווג שני אדם זוכה בזיווג על פי מעשיו.

 

ובאמת שאף בזיווג ראשון, הזיווג תלוי במעשים של האדם, וכן פירש הגאון רבי טוביה הלוי (מהעיר צפת לפני כארבע מאות שנה), שמה שאמרה הגמרא שזיווג ראשון נגזר מן השמים על פי הבת קול, היינו שזיווג ראשון, אף אם לא יהיו שני הצדדים שווים לגמרי במעשיהם, רשעים גמורים או צדיקים גמורים, אלא צדיקים הם, ואחד צדיק ביותר, וכן הרשעים אחד מהם רשע ביותר, מכל מקום יבואו לידי נישואין, כיוון שכך יצא מפי השם יתברך על ידי הבת קול, אבל אם רב המרחק ביניהם, צדיק גמור עם רשעה גמורה, או להיפך, אז תתבטל הגזירה וידונו על פי מעשיהם. וזיווג שני הנעשה לפי מעשיו, הוא בדקדוק רב שיהיו שניהם שווים בערך הצדקות או הרשעות. ונאמרו בעניין זה עוד חילוקים רבים שאפשר שאדם יפסיד את הזיווג שנקבע לו מפי הבת קול, לטוב ולמוטב, ועל ידי מעשי האדם ותפילותיו יכול לגרום שיזכה בזיווג משובח.

 

ומכל מקום, בעת שאדם מחפש זיווג, צריך לכוון מעשיו לשם שמים, לחפש זיווג לפי עניינו ולא לבא בדרישות מוגזמות או בדרישות חסרות טעם, שעל ידי כן יוכל לבא לידי הפסד.

 

וידוע מעשה בהגאון האמיתי רבי משולם איגרא זלה"ה, (שחי לפני כמאתיים שנה,) שלמרות ימי עוניו ומרודו, היה שקדן עצום בתורה, והיה נחשב לבחור עילוי עצום וצדיק, והגביר העשיר רבי שמואל ביק נתן עיניו בו לקחת אותו חתן לבתו היחידה. וכאשר היה נשוי עם אותה נערה, ראתה שאינו מבין בענייני העולם וכולו שקוע בעניינים רוחניים, ודבר זה לא מצא חן בעיניה, ודרשה להתגרש ממנו, וגם אביה בראותו שבתו אינה מרוצה דרש ממנו לתת גט לבתו, ובצער ויגון רב עמד רבי משולם וגירש את אשתו בגט כפי רצונה ורצון אביה.

 

ובאותה תקופה פרצה מחלוקת גדולה בין גדולי הרבנים בברודי, בעניין גט (שסידר רבי משה מינץ לבנו של הגאון רבי מרדכי זאב הזקן אב"ד לבוב) והיו שהכשירו את אותו גט, והיו שפסלו אותו. והחליטו שהגאון רבי ישעיה ברלין (רבה של ברסלוי) יכריע בדבר, בהיותו גאון עצום ובקי מאד בדברי הראשונים והאחרונים, ושלחו את השאלה לגאון נפלא זה, בצירוף חוות דעת של כמה מהרבנים האוסרים וכמה מן המתירים, ובין הרבנים הכותבים היה גם הגאון רבי משולם איגרא, שהציע חוות דעת בעניין.

 

והנה בעת שהיה מעיין רבי ישעיה בתשובות שלפניו, נזדמן לברסלוי רבי שמואל ביק, הגביר מברודי, אשר בא לרגל מסחרו לברסלוי, ומצא לנכון לבקר בבית רב העיר הגאון רבי ישעיה ברלין, שהיה מכירו זה שנים רבות, וכשהיה רבי ישעיה מעיין בתשובתו של רבי משולם איגרא, שאל את רבי שמואל ביק אם הוא מכיר מי הוא זה הגאון רבי משולם איגרא, והשיב לו, כי הוא מכירו והוא צעיר לימים בן שבע עשרה שנה, ורבי ישעיה הביע את השתוממותו, לאמר, כל כך צעיר וידע רב לו בבקיאות עצומה ובגאונות נפלאה מיחידי הסגולה שבדור, שמע רבי שמואל ביק דברים אלו יוצאים מפי זקן גאוני הדור, נתכווץ ליבו בקרבו והתעלף, הזעיק רבי ישעיה את בני ביתו, והתיזו עליו מים עד ששבה אליו רוחו, ואז שאלו רבי ישעיה, מה לך כי נתעלפת, והשיב לו רבי שמואל, צעיר זה, חתני היה, ולצערי נאלץ היה לפי בקשתי לתת גט פיטורין לביתי. אמר לו רבי ישעיה, אם צעיר גאון זה היה בביתך, ואתה סילקת אותו מן הבית חייב אתה להתעלף פעם שנייה. לא ארכו הימים וזכה רבי משולם לישא את ביתו של הגאון רבי יצחק הורביץ רבה של ברודי, וחי בטוב ובנעימים.

 

 

 

המשקל ההלכתי של בת קול
הרב ש. יוסף וייצן

בתוך:אתר ישיבה

...אולם יש שבארו שבת קול דומה יותר להבנה כללית שבאה בסיעתא דשמיא. הבת קול נשמעת או על ידי חכמים או שהיא נשמעת לכל אדם אולם רק בצד הפנימי והנסתר שבו ולא בצד הגלוי והשכלי שלו. בת קול זו הופעה יותר מצויה ממלאך ולכן יש להשתמש ראשית בבת קול ורק לאחר מכן במלאך. ויתכן שהמלאך הוא כשיש שליחות פרטית יותר ואילו בת קול זו הופעה בנוגע לדברים כלליים. עוד ניתן לומר שהבת קול היא בדרך כלל מופיעה כתגובה למעשה בני אדם. לעומת המלאך שהוא לצוות ולייצר מציאות חדשה בעולם. כך הוזכרה בת קול שיוצאת במוצאי יום הכיפורים ואומרת לך אכול בשמחה לחמך. הכוונה היא שזו העמדה שבאה משמים אל האדם. כך בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת אוי לבריות מעלבונה של תורה.כך גם בת קול יוצאת ארבעים יום קודם יצירת הולד ואומרת בת פלוני לפלוני. הבת קול היא לא דבר הנשמע במפורש. הבת קול היא דורשת פענוח על ידי חכמים. הבת קול עוזרת לנשמה הפנימית שבנו להכיר את יחס הקב"ה לדברים שנעשים במציאות. כך כותב בספר חרדים: כבר ידעת מה שאמרו בזוהר - בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים. ובת קול יוצאת מהר חורב בכל יום ויום ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וקשה, למי מכריזין, הלא אין אנו שומעין כלום. אלא ודאי, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי [פרק עג].

 

פרקי אהבה/הרב שלמה אבינר

שאלה: האם אפשר "לפספס" בעניין בחירת בן זוג? הרי לכל אחד יש בת זוג מן השמים, ולכל אחת בן זוג מן השמים, כמו שכתוב "בת פלוני לפלוני" (סוטה ב)...?

תשובה: בחיים המעשיים שלנו איננו הולכים על פי עניינים מיסטיים של נשמות, אלא על פי השכל, על פי השכל האנושי הפשוט והבריא שמעליו השכל העליון של תורה.לא התורה ולא חז"ל הדריכונו לעשות מחקרים על סודות הנשמות כדי להחליט עם מי להתחתן, אלא הטילו עלינו לברר את העניין על פי בחינות מוסריות והלכתיות...יש כאן בירור למפרע שזהו הזיווג מן השמים. וכן אחרי הנישואין כשאנו מתנהגים במחשבה, דיבור ומעשה על פי דרך האמת הטהורה, מתגלה בפועל שאכן כאן זיווג מן השמים.

 

מקורות עזר למורה להובלת הדיון:

* "בחירה חופשית-ארבעים יום קודם יצירת הוולד"-שאלה ותשובה מתוך מדור השו"תים באתר כיפה. את התשובה ניתן למצוא בכתובת:

* מאמרו של הרב אופיר כהן: "בטח בה' ועשה טוב". מתוך הפעלה בנושא: "עם ישראל חי-הכוונה אמונית חינוכית וחברתית נוכח תכנית ההתנתקות".
* ניתוחה של נילי בן ארי למדרש בבראשית רבה פרשה סח פסקה ד במאמר: "המטרונה ורבי יוסי"

* מאמרם של אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ: "קשה כקריעת ים סוף" או מה למוסד הנישואין ולקריעת ים סוף.

* הרב מלמד בתשובתו לשאלות בנושא: "איך יוצאים ממילכוד הרווקות"

* מאמרה של אסתר אזולאי: "גורל ובחירה בסיפור נישואיה של בת שלמה המלך". 

 

חדש באתר

החברה הישראלית
אסופת סרטונים על החברה הישראלית

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים