תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > מחשבת ישראל > פתיחה ליחידת אני עצמי

פתיחה ליחידת אני עצמי

רעות ברוש
הדפסה
מקצוע: מחשבת ישראל
נושא: אני עצמי

שיעור פתיחה:

כל אחת חושבת 'איפה היא היום' מה מעסיק, איך היא מרגישה וכד'. לנסות לתרגם זאת לנופי נפש- לתת לתחושות ולרגשות דימוי של נוף כלשהו- לנסות כמה שיותר ספציפי ולצייר זאת ב'ציור אינטואיטיבי'- לא מהראש אלא מהלב או מהיד...

סבב של הצגת הדברים.

 

מעבר על ראשי הפרקים של היחידה:

 

נפש ונשמה:

קריאת הגמרא בנידה ושיקוף בזוגות- אחת משקפת השנייה בודקת- כתוב ולא אמרת, אמרת ולא כתוב.

הסבר מילים- הבנת התנוחה של העובר- דרך התמונות (אפשר גם להדגים באופן פיזי ולנסות להרגיש- מה עולה בתנוחה הזו, העוברית?)

מחשבות ושאלות על הגמרא- התמקדות בשבועה שמשביעין אותו. מורכבות. מצד אחד... מצד שני... מה נותנת ההכרה הזו, שיש בי נשמה טהורה?

לימוד הפיוט 'שימו לב אל הנשמה' (בלחן של ברסלב) סימון משפט או מילה משמעותית.

 

המאמר של הרב שטיינזלץ והמשימה לשיעורי בית.

 

 

תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל עמוד ב

דרש רבי שמלאי

למה הולד דומה במעי אמו?

לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו- שתי אציליו על ב' ארכובותיו וב' עקביו על ב' עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו

וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת

ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר (איוב פרק כט פסוק ג) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ   

ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא

ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר (איוב פרק כט פסוק ב)

מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי

ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים? הוי אומר אלו ירחי לידה

ומלמדין אותו כל התורה כולה (משלי פרק ד פסוק ד) יֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה  ואומר (איוב פרק כט פסוק ד) בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי

מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא? דקאמר ת"ש בסוד אלוה עלי אהלי

וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה (בראשית פרק ד פסוק ז) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ

ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר (ישעיהו פרק מה פסוק כג) כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן

כי לי תכרע כל ברך- זה יום המיתה שנאמר (תהלים פרק כב פסוק ל) לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה

תשבע כל לשון- זה יום הלידה שנאמר (תהלים פרק כד פסוק ד) נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה

ומה היא השבועה שמשביעין אותו?

תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה- מוטב ואם לאו- הריני נוטלה ממך

 

 

שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה / ר' שמעיה קוסון (צפון אפריקה, המאה ה- 16)

אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר

שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה
וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר

מִכִּסֵּא כָבוֹד חֻצָּבָה לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה
לְהַצִילָהּ מִלֶּהָבָה וּלְהָאִירָהּ לִפְנוֹת בֹּקֶר

עוּרוּ נָא כִּי בְכָל לַיְלָה נִשְׁמַתְכֶם עוֹלָה לְמַעְלָה
לָתֵת דִּין חֶשְׁבּוֹן מִפְעָלָהּ לְיוֹצֵר עֶרֶב וָבֹקֶר

יִמְצָאוּהָ מְטֻנֶפֶת בַּעֲוֹנוֹת וּבְתוֹסֶפֶת
כְּמוֹ שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת תָּמִיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

יִמְצָאָהּ מְקֻשֶׁטֶת בְּטַלִית וְטוֹטֶפֶת
כְּמוֹ כַּלָּה מְקֻשֶׁטֶת תָּמִיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

הַנֶּאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ יַחֲזִירֶנָּה לוֹ כִּרְצוֹנוֹ
אִישׁ לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר

שלשת הבתים הבאים מקובלים במסורת בבל:
קוּמוּ כִּי [לֹא] זֹאת הַמְּנוּחָה מִדַּת רַחֲמִים מְתוּחָה
שׁוּבוּ כִּי יָדוֹ פְתוּחָה לְכָל מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר

וְשֵׁנָה אַל תֶּאֱהָבוּ לְהַקְדִישׁ לָאֵל אֱהָבוּ
הָבוּ לַה' הָבוּ כָּבוֹד וְהָיָה הַבֹּקֶר

סָלּוּהָ כְּמוֹ עֲרוּמִים נֶפֶשׁ בְּהֵמוֹת נִרְדָּמִים
יַעַן לְמִשְׁטַח חֲרָמִים לְסֵדֶר עוֹלַת הַבֹּקֶר

וְהַחֲיוּ הָעֲנִיָּה יְחִידָה תַמָּה וּנְקִיָּה
וַאֲשֶר נַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה אֵיךְ יִזְכֶּה לְאוֹר הַבֹּקֶר

נֹעַם ד' לַחֲזוֹת נִזְכֶּה וּבַשָּׁנָה הַזֹּאת
בִּשְׂמָחוֹת תַּחַת רְגָזוֹת בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר

 

 

מדרש פיוט - 'אודה לא-ל לבב חוקר' / רבי שמעיה קוסון -מאת: שגיב אלבז

בבוקר בבוקר, עם עלות עמוד השחר, כשצינה נעימה מקררת את הגוף ומפיחה בו תחושה של רעננות וצחות, לאחר שהטל שירד בלילה שטף את העולם מתלאות האתמול, זורח גם אורה של הנשמה. בשעה זו, מודים הבריות לא-ל, מודים לריבון כל המעשים, לאדון כל הנשמות, על שהחזיר נשמתם אל קרבם לאחר שנטלה כבכל לילה. בשעה זו נאמר פיוט מצמרר זה "אודה לאל לבב חוקר".

כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים
בשעה מוקדמת זו, על פי המסורת, נשמתנו חוזרת מגנזי מרומים. אורה של הנשמה, הבוהק כאבני החושן, לשם שבו ואחלמה , והמאיר שבעתיים מאורו של בוקר הממשמש ובא מאיר באותו האור של הגאולה, באותו האור שיהיה לעתיד לבוא .
הנשמה שהתה עם היושב בכסא הכבוד, פרשה בפניו את כל מעללי האיש ומפעליו אשר פעל ביום הקודם. וכעת, לאחר ישיבתה בבית ה' עם חוקר לב וכליות היא שבה. היא שבה לארץ ערבה הרעבה ומצפה למים, היא שבה חדשה ומקושטת, שבה יפה ומעוטרת ככלה בקידושה, שבה כרצון הא-ל, אשר נטלה מאיתנו והשיבה לנו. ועל כך אנו מודים לו.
הפייטן, ר' שמעיה קוסון , מבקש מאיתנו, מכל אחד ואחת להבחין בתופעה המדהימה הזו, במסלולה של הנשמה. הוא דורש מאיתנו לשים לב על הנשמה. אולי, מבקש מאיתנו ר' שמעיה, לא רק להבחין (לשים לב 'אל') אלא גם לשים לב 'על', - להחיות, להכניס חיות, להכניס לב לתוך הנשמה ולראות אותה כישות חיה פועלת ופועמת, כפי שהוא עצמו עשה בפיוט. נשמתנו משיבה לנו את החיות, היא מעוררת אותנו, לחיים, לשים לב אל מעשינו. ואנו נשיב לה ונחייה אותה. נחייה את הנשמה. נשים לב על נשמתנו. נשים לב על חיינו.

אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים--כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי
המלבי"ם מפרש את שיר השירים כדו שיח בין הנשמה האלוהית, לבין החוצב אותה בכיסא הכבוד, הקדוש ברוך הוא. הנשמה הינה מקור הרוח והיא כלואה בין כותלי הגוף והחומר, שרה שיר געגוע לא-ל, משתוקקת לחזור אל אהובה. כעת אני שחורה, מוכתמת ממגבלות העולם הזה, ומאילוצי הגוף, אך נאווה אני, צחה וברה בפנימיותי. שזפתני השמש, כי שמוני נוטרה על הכרמים, המלבי"ם רואה בכרמים, מטאפורה לתכלית, מטרה. הנשמה אולצה לשמור על מטרות ותכליות לא לה, יעדי העולם הזה ולא יעדי הנצח והרוח.

הן מהפיוט והן מדברי המלבי"ם עולה תהייה בדבר הפרדוקס של נפיחת הנשמה בגוף, ישנה תחושה של סיזיפיות, נקודה לא יציבה שלעולם לא תבוא לכדי איזון. נשמה וגוף, רוח וחומר, כיצד ידורו בכפיפה אחת? נשמה כלואה ונאבקת בתוך גוף שלעולם לא יביא אותה לסיפוקה?

צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי
אך יש פה גם דבר נוסף, קיומה של הנשמה המגיעה ממקום אחר, נשגב וגדול, בתוך החיים היומיומיים שלנו, מנציחה בנו את תחושת הצימאון, ההשתוקקות לא-ל חי. הנשמה, בת המלך , מזכירה לנו שיש לנו לאן לשאוף, מציבה לנו באופן תמידי רף גבוה יותר, מעוררת אותנו להשיג ולעלות, להתקדם, להגיע אל המלך, שאת לבבנו הוא חוקר, ולדבוק בו. על תחושת הצימאון האינסופית הזו, התחושה שיש תמיד לאן לעלות לשאוף ולהתקדם היא התחושה עליה אנו מודים לא-ל. תודה לא-ל חוקר לב וכליות על הנשמה הטהורה שיצר ונפח בנו. אודה לא-ל לבב חוקר.

חדש באתר

גשם גשם בוא
אסופת מערכי שיעור בתיכון העוסקים בבקשת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים