תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תלמוד > סוכה כה ע"א - כו ע"א: עוסק במצווה פטור מן המצווה

סוכה כה ע"א - כו ע"א: עוסק במצווה פטור מן המצווה

מיכאל בן חנן
הדפסה
מקצוע: תלמוד
נושא: סוכה

הצעה להוראת הסוגיה ההלכתית "העוסק במצווה פטור מן המצווה", והשלכותיה למצוות ישיבה בסוכה.

 

רקע לסוגיה

המשנה עוסקת במצבים שונים בהם יש פטור מהחיוב לשבת בסוכה, שהראשון בהם הוא 'שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה'. הגמרא עורכת בירור בשאלת המקור לפטור זה, שקשור לפטור רחב יותר, שמי שעוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת.

נתאר בקצרה את מה שעולה מן הסוגיה:

א. מקור הדין: הגמרא מציינת שמצאנו שני מקורות מן הפסוקים לכך שהעוסק במצוה פטור מן המצוה: האחד – 'בלכתך בדרך', שרק כאשר אדם הולך ב'לכת' שהיא שלו 'בלכתך' – כלומר הליכת רשות - אז הוא מחויב בקריאת שמע, ומכאן שאם הולך בדרך שאינה שלו אלא בדרך מצוה הוא פטור. השני: מהאנשים שהיו טמאים בפסח ראשון, שמשמע שנטמאו מראש למת מצוה על אף שידעו שההשלכה לכך תהיה שלא יוכלו לעשות את הפסח. כיון שיש שני מקורות, הגמרא עושה צריכותא ביניהם כדי להסביר מדוע שניהם נדרשים.

ב. גדרי הדין: מהבירור שבתחילת הסוגיה עולה שעל מנת להיות מוגדר כמי שעוסק במצוה ולהיפטר ממצוה אחרת, צריך שהמצוה בה עוסק האדם תהיה כזו שיש בה טרדה (טרדה מעשית או אפילו טרדת מחשבה). כמו כן הגמרא מדגישה שהפטור הוא רק כאשר מדובר בטרדה שבעשיית מצוה, בעוד שאם מדובר בטרדה שלא קשורה למצוה (כגון, טבעה ספינתו) אין בכוחה לפטור מקיום מצוה; במצב כזה הדרישה מן האדם היא להתאמץ ולהסיר את טרדתו לצורך קיום המצוה.

לאחר תיאור תמציתי זה של מה שקיים בסוגיה או עולה ממנה, נתאר גם מה לא מוזכר בסוגיה:

א. סברת הדין: מדוע אדם שעוסק במצוה פטור מן המצוה האחרת (יתכן שהסברה פשוטה וברורה, ועם זאת היא אינה מצוינת).

ב. גדרים מפורטים יותר של הדין: מה נחשב 'עוסק במצוה' שפוטר ממצוה אחרת; האם כל עיסוק פוטר, והאם הפטור הוא גם כאשר יש אפשרות לקיים את שתי המצוות מבלי לפגוע באף אחת מהן.

הנושא השני נידון בראשונים, וכמובן שבירורם נושא זה משקף גם כיצד הם הבינו את סברת הדין. לכן נרצה בעיוננו זה לראות את עיקרי השיטות בראשונים תוך תשומת לב לשני הנושאים שלא פורטו בסוגיית הגמרא עצמה.

מקורות ראשוניים ללימוד:

  •  סוגיות הגמרא: סוכה דף כה. 'מתני' שלוחי מצוה...' – דף כה: '...אימא לא, צריכא'. דף כה: 'ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן והשושבינין...' – '...אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין'.
  • רש"י (בעיקר על המשנה)
  • תוס', דף כה., ד"ה שלוחי מצוה
  • ריטב"א, דף כה., ד"ה מתניתין שלוחי מצוה
  • כתוב שם לראב"ד, דף יא: מדפי הרי"ף
  • ר"ן, דף יא: מדפי הרי"ף, ד"ה ואיכא למידק וד"ה ומיהו
  • [ אור זרוע, הלכות סוכה סימן רצט ]

מקורות נוספים:

  • קהילות יעקב, ברכות סימן טו (במצות תלמוד תורה ותפילה), ד"ה והנה בענין עוסק במצוה
  • מנחת אשר, דברים סימן יא, ב.

 

מהלך השיעור:

לאור דברי הרקע, נעיין בדברי הראשונים. נראה כי ישנן שלוש שיטות מרכזיות בדבריהם, ולכל אחד מהם נתייחס בנפרד (על פי החלוקה לסעיפים א-ג שלפניכם).

 

א – שיטת התוספות וריטב"א

למדו את דברי התוס' (ד"ה שלוחי מצוה).

רש"י כתב שההולכים לדבר מצוה פטורים מן הסוכה אפילו בשעת חנייתם.

  • מהי תמיהת התוס' על דברי רש"י, באומרם 'ותימה אם יכולין לקיי שניהם אמאי פטורין'?
  • 'דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו, מי מיפטר בכך משאר מצוות!?'
  • כיצד משפט זה מחזק או מחדד את תמיהתם על רש"י?

בגמרא (כו.) מסופר על רב חסדא ורבה בר רב הונא, שכשהיו בדרך לבי ריש גלותא לא היו ישנים בסוכה באומרם 'אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין'.

  • האם משפט זה תואם את דברי רש"י, או מחזק את עמדתם של התוס'?
  • כיצד מסבירים התוס' את הסיפור הנ"ל באופן שלא יקשה לשיטתם?

לסיכום עמדת התוס': מהו הסיוג המשמעותי של התוס' לכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'? כתוב במשפט קצר של עד 8 מילים.

 

 למדו את דברי הריטב"א המובאים לפניכם:

מתניתין שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פי' משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא, ותימה דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן, כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שיש(י') מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות... וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו למה לי קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת!

וי"ל דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות...

  • מהי תמיהתו של ריטב"א בדבר הצורך במקור מהתורה לכך ש'העוסק במצוה פטור מן המצוה'?
  • תנו דעתכם! הנחת היסוד של ריטב"א בקושייתו זו, היא כרש"י או כתוס'?
  •  כיצד מתרץ ריטב"א את תמיהתו?

ריטב"א כותב:

'סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק (=לעזוב) הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות'.

  • מה העיקרון החשוב שנלמד מדבריו אלה של ריטב"א, בנוגע ליחס הראוי של האדם למצוה בזמן שהוא עוסק בה?

ראו בעניין זה גם את דברי האור זרוע המובאים לפניכם:

ספר אור זרוע חלק ב - הלכות סוכה סימן רצט

דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת, אפי' מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה (1) שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות, (2) ותו דְּאַל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס.

  • מה הם שני הנימוקים של האור זרוע לכך שאסור לאדם לעזוב מצוה אחת לטובת מצוה אחרת, אפילו במקרה שהמצוה האחרת היא חמורה וחשובה יותר?
  • תנו דעתכם על ההבדל המשמעותי בין שני הנימוקים שלו!

 

ב – שיטת ראב"ד

למדו את דברי ראב"ד המובאים לפניכם:

כתוב שם לראב"ד מסכת סוכה דף יא עמוד ב

וכלהו סבירא להו עוסק במצוה פטור מן המצוה. וחתן ושושבינין ובני חופה עוסקין במצוה נינהו... והא רב חסדא ורבא [סוכה דף כו א] כי אתו לשבתא דרגלא בסוכות גנו ארקתא דפרת ואף על גב דמצו למיגנא בסוכה ולמיזל לרגלא לפרקא לקיומי תרי מצות, אלא ש"מ כדפרישנא.

דברי הראב"ד קצת קצרים, אך נראה שסבר שפטור עוסק במצוה הוא גם כאשר יכול לקיים את שתי המצוות.

  • כיצד הוא מוכיח עמדתו זו מהסיפור על רב חסדא ורבא שלא ישנים בסוכה בדרכם לבי ריש גלותא?

 

ג – שיטת הר"ן

למדו את דברי הר"ן המובאים לפניכם (הוא מביא בתחילה את דעת התוס', מקשה עליה ולכן נוטה לכיוונו של הראב"ד, אך בסוף מסייג עמדתו):

ר"ן על הרי"ף מסכת סוכה דף יא עמוד א

ואיכא למידק אם יכולין לקיים את שתיהן אמאי פטורין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות הא ודאי לא...

לפיכך העלו בתוספות דלא פטירי אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותיהן ואמרינן בגמרא [דף כו א] דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי לשבתא דריגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא ואמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטרינן בכה"ג נמי הוא דאי מטרדו בקיום מצות סוכה הוו מפגרי ממצותן.

ולא נ"ל כן, (1) דפשטא דמילתא לא משמע כן... (2) ועוד מדאמרינן [ברכות טז א] חתן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, ואם איתא דביכול לקיים את שתיהם מיחייב נימא דאיבעי ליה ליתובי דעתיה... (3) ובפרק מי שמתו [דף יח א] נמי תניא המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, והא משמר ודאי אפשר לו לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור.

לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן...

ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה"ג ודאי יצא ידי שתיהן ו'מהיות טוב אל יקרא רע'.

ומש"ה פרכינן בגמרא [דף כה ב] עליה דרבי אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה דאע"ג דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ"ה אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן ומש"ה פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצוה עבדי יצאו ידי שתיהן.

ומיהו כל שצריך לטרוח פטור, ומש"ה רבנן דהוו שלוחי מצוה הוו גנו חוץ לסוכה דכל זמן שליחותן עוסקים במצוה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה.

  • מה הן 3 הקושיות על עמדת התוס' שמביא הר"ן בדבריו? מהי מסקנתו לאור קושיות אלו?
  • מה הסיוג שהוא מביא לדבריו, החל מהמילים 'ומיהו מודינא'?
  • כיצד הוא מנמק סיוגו זה, ומה הראייה שלו מדברי הגמרא לסיוגו?

 

ד – סיכום שיטות הראשונים

עבור כל אחד מהראשונים, כתבו אם חייב או פטור בכל אחד מהמקרים הבאים:

 

תוס' וריטב"א

עוסק במצוה, ולא יכול לעסוק באותו הזמן גם במצוה אחרת - 

עוסק במצוה, ויכול לעסוק באותו הזמן במצוה אחרת אלא שצריך לטרוח לשם כך - 

עוסק במצוה, ויכול לעסוק באותו הזמן במצוה אחרת גם בלי שום טרחה - 

ראב"ד

עוסק במצוה, ולא יכול לעסוק באותו הזמן גם במצוה אחרת - 

עוסק במצוה, ויכול לעסוק באותו הזמן במצוה אחרת אלא שצריך לטרוח לשם כך - 

עוסק במצוה, ויכול לעסוק באותו הזמן במצוה אחרת גם בלי שום טרחה - 

ר"ן

עוסק במצוה, ולא יכול לעסוק באותו הזמן גם במצוה אחרת - 

עוסק במצוה, ויכול לעסוק באותו הזמן במצוה אחרת אלא שצריך לטרוח לשם כך - 

עוסק במצוה, ויכול לעסוק באותו הזמן במצוה אחרת גם בלי שום טרחה - 

 

ה – מעט מדברי האחרונים

כבר בדברי הראשונים ניתן היה לשים לב לסברה וההיגיון שהם מצאו בפטור של העוסק במצוה ממצוה אחרת. נרצה לראות את הדברים באופן מפורש יותר בדברי חלק מן האחרונים.

למדו את דברי הקהילות יעקב המובאים לפניכם:

והנה בענין עוסק במצוה פטור מן המצוה איכא פלוגתא אי פטור גם היכא דאפשר לקיים שניהם דהר"ן ז"ל בסוכה פ"ב אמתני' דשלוחי מצוה פטורין מן המצוה הביא דברי התוס' שזה אינו אלא היכא שע"י העסק במצוה השנית יהא גרעון במצוה הראשונה. והר"ן ז"ל חולק  בזה וסובר דגם כשאפשר לו לקיים שניהם בלא שום גרעון פטור הוא ממצוה השניה כל זמן שעוסק בהראשונה ע"ש.

ונראה דדעת התוס' הוא דעוסק במצוה פטור ממצוה השנית מטעם אנוס, שאנוס הוא מלעשות מצוה השניה מחמת טרדת העסק במצוה ראשונה [...] ולכן כשאפשר לקיים שניהם חייב. ודעת הר"ן ז"ל הוא דעוסק במצוה הוא פטור גמור דרחמנא פטריה משאר מצוות בעידנא דעסוק בהראשונה ולכן פטור אפילו באפשר לקיים שניהם בלא גרעון.

  • מה הן 2 הסברות שמביא הקהילות יעקב לכך שהעוסק במצוה פטור מן המצוה?
  • כיצד הוא תולה את מחלוקת התוס' והר"ן בשתי סברות אלו?

נעיין בדברי ר' אשר וייס ב'מנחת אשר' המתייחס לדברי הקהילות יעקב [בתחילת דבריו הוא מביא את הסבר הקהילות יעקב ומקשה עליו, ולאחר מכן הוא מביא את הסברו שלו למחלוקת תוס' ור"ן; תוכלו לראות את כל דבריו, או רק את ההסבר שלו בפסקה האחרונה]:

ובקהילות יעקב ברכות סימן ט"ו כתב דמחלוקת זו [של התוס' והר"ן] תלויה בחקירה הנ"ל, דהתוס' נקטו דגדר הפטור הוי כעין דין אונס ומשו"כ כשיכול לקיים שניהם חייב הוא לעשות כן שהרי אינו אנוס בביטול המצוה, אבל לדעת הר"ן הוי מעין גדר 'הותרה' וכאילו לאו בר חיובא הוא ומשו"כ פטור הוא לגמרי אף אם אפשר לקיים שניהם ע"ש.

אך דרך זו [של הקהילות יעקב] נסתרת מדברי הריטב"א דמחד גיסא נקט שם כשיטת התוס' דאם אפשר לקיים שניהם חייב, ומאידך כתב להקשות דכיון שאינו פטור אלא כשא"א לקיים שניהם למה לי קרא ומה הו"א שחייב להניח מצוה זו כדי לקיים אחרת, וכתב ליישב דהו"א דצריך להניח מצוה כדי לקיים אחרת גדולה הימנה וקמ"ל דאין רשות בידו  וזה לשונו [של ריטב"א]: "סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות..." ...

העתקתי את אריכות לשונו הזהב של הריטב"א ללמוד ממנו דכשעוסק במצוה פטור הוא לגמרי ממצוה אחרת והו"ל כאילו לא הגיע זמנה וכעין גדר הותרה, ולא פטור מגדר אונס בלבד, דא"כ ודאי היה מסתבר לבטל מצוה שאינה עוברת מפני זה שיש לה זמן קבועה וגם כל לשונותיו מוכיחים בהבנה זו, ואעפ"כ ס"ל דרק כשא"א לקיים שניהם פטור, ולא כדברי הקהילות יעקב.

ומשו"כ נראה יותר דלא נחלקו התוס' והר"ן בשורש הלכה זו ומהות גידרה, אלא בפרטיה ודקדוקיה, וביאור מחלוקתם נראה, דהנה נראה לכאורה דיסוד גדר הלכה זו כעין ביזוי מצוה הוא דאין זה כבוד למצוה להניחה ולקיים אחרת, ואף שעוסק במצוה הוא ולא בצרכי עצמו מכל מקום אין זה כבוד לדלג ממצוה למצוה, וכעין הלכתא דאין מעבירין על המצוות, ונחלקו הראשונים בכך, דלדעת התוס' אין פגם אלא במניח מצוה זו כדי לקיים אחרת, אבל במקיים שניהם, אין כל פגם ובזיון, ולדעת הר"ן אף ביכול לקיים שניהם אין ראוי לעוסק במצוה לעסוק באחרת אלא יש לרכז כל פועלו ומחשבתו לקיום המצוה שהוא עוסק בה... ודו"ק בכל זה כי קיצרתי.

  • [ כיצד הוא מקשה על הסבר הקהילות יעקב משיטת הריטב"א? ]
  • מהו ההסבר שלו למחלוקת התוס' והר"ן?

 

ו – סיכום דברי האחרונים

תוכלו לסכם את הסברי האחרונים למחלוקת התוס' והר"ן מפגישים אותנו בעצם עם סברת הדין של 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'!

 

שיטת התוס': פטור מהמצוה השנייה רק אם אינו יכול לקיים את שתי המצוות.

הסבר ה'קהילות יעקב' - 

הסבר ה'מנחת אשר' - 

שיטת הר"ן: פטור מהמצוה השנייה, אפילו אם יכול לקיים את שתי המצוות.

הסבר ה'קהילות יעקב' - 

הסבר ה'מנחת אשר' - 

 

 

תורף החידוש הלמדני

א.

מצאנו בדברי הראשונים שלוש שיטות מרכזיות בגדר 'העוסק המצוה' שאכן 'פטור מן המצוה':

תוס' וריטב"א סברו שהפטור הוא רק במקרה בו לא יכול האדם לקיים את שתי המצוות יחד מבלי לגרוע באף אחת מהן; אולם אם יכול לקיים את שתיהן מבלי לגרוע – הוא מחויב בשתיהן.

ראב"ד (וכנראה גם רש"י) סברו שהפטור הוא פטור גורף; עצם העיסוק במצוה אחת פוטר את האדם מהמצוה האחרת, אפילו אם הוא יכול לקיים את שתיהן בנקל מבלי לגרוע באף אחת מהן.

הר"ן ממצע בין השיטות הנ"ל וסובר שאם יכול לקיים את שתיהן מבלי לגרוע אך זה דורש ממנו לטרוח – הוא פטור; אולם אם יכול לקיים את שתיהן מבלי לטרוח – הוא מחויב בשתיהן (יש מקום לדון האם הר"ן סבור שהוא אכן מחויב בשתיהן, או שסובר שראוי במצב זה לקיים את שתיהן, מה שמשמע קצת מנימוקו 'מהיות טוב אל יקרא רע').

ב.

כבר בדברי הראשונים ניתן לשמוע גם מעט סברות לעקרון 'העוסק במצוה פטור מן המצוה':

ריטב"א כותב שדבר זה פשוט מסברה, שכן מה ההו"א לכך שיצטרך להפסיק עיסוקו במצוה אחת לטובת מצוה אחרת. הצורך בלימוד מן הכתוב לפטור זה, הוא בכדי ללמד שהוא לא צריך להפסיק עיסוקו אפילו אם המצוה האחרת היא חמורה יותר. הוא לא פירש מספיק מה הסברה בזה, אולם האור זרוע הביא שני הסברים אפשריים: האחד: אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והשני: הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

דומה כי יש הבדל גדול מאד בין ההסברים שלו: ההסבר הראשון לא יוצא באופן מהותי נגד הרצון להרוויח יותר שכר ולעסוק בדבר יותר נחשב ויותר משמעותי; הוא רק מציין שלא נכון לעזוב מצוה אחת לטובת מצוה אחרת משום ש'אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות'. לעומת זאת ההסבר השני יוצא מהותית נגד הרצון להימצא באזור שייתן לו שכר גדול יותר; עליך לעבוד את ד' לשם העבודה עצמה, וממילא אם התחלת במצוה אחת עבוד את ד' בה וסיים את מלאכתו ואל תחפש אזור אחר שייתן לך עדיפות כלשהי.

ג.

אחרונים הציעו הסברים שונים למחלוקת הראשונים הנ"ל – האם פטור מהמצוה השנייה גם כשיכול לקיימה. הקהילות יעקב הסביר שנחלקו בשאלה האם הפטור הוא 'מדין אונס' וממילא יכול לקיים את שתיהן הוא לא אנוס וחייב (תוס', ריטב"א), או שהפטור הוא מהותי יותר כך שהמצוה האחרת לא שייכת כלל ולא התחייב בה האדם בעת עוסקו במצוה הראשונה וממילא פטור גם כאשר יכול לקיים את שתיהן (ראב"ד, ר"ן).

המנחת אשר הקשה על הסברו זה מדברי ריטב"א שמחד סבר כתוס' ומאידך כתב שהעוסק במצוה פטור מהמצוה האחרת לגמרי והיא נחשבת עבורו כדבר הרשות. לכן הוא מציע שמוסכם על כולם שדין 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' ביסודו קשור לכך שזה בזיון למצוה כאשר עובזים אותה ועוברים לעסוק במצוה אחרת. המחלוקת ביניהם היא בשאלה מתי זה נחשב בזיון: לדעת התוס' – רק אם עשיית המצוה השנייה תגרע מקיום הראשונה, אז אכן זה מבזה את המצוה הראשונה. לדעת הר"ן – עצם המחשבה על מצוה אחרת תוך כדי עיסוק במצוה הוא בעייתי ויש בו משום בזיון למצוה, ובלשון המנחת אשר 'יש לרכז כל פועלו ומחשבתו לקיום המצוה שהוא עוסק בה'.

 

 

הצעה ראשונה

פתיחת הסוגיה במשימת כתיבה.

אתה נמצא בבית אחר הצהריים ומסייע להוריך בהרכבת ארון חדש שנקנה לאחד מחדרי השינה. חבר דופק בדלת ומציע לך להצטרף אליו לסיור התרמה ביישוב או בשכונה לעמותת חסד כלשהי. אתה מפסיק לעזור להוריך ומצטרף לחברך.

  • האם לדעתך יש בעיה במעשה זה. אם כן, ציין מהי; אם לא, הסבר מדוע לא.

בסיום לימוד הסוגיה לחלק את אותה משימה (מוטב על דף בצבע אחר), ולשנות את השאלה החותמת:

אתה נמצא בבית אחר הצהריים ומסייע להוריך בהרכבת ארון חדש שנקנה לאחד מחדרי השינה. חבר דופק בדלת ומציע לך להצטרף אליו לסיור התרמה ביישוב או בשכונה לעמותת חסד כלשהי. אתה מפסיק לעזור להוריך ומצטרף לחברך.

  • נסה להסביר מה הבעיה שיכולה להיות במעשה זה. בדבריך השתמש לפחות ב-2 סברות או עקרונות שעלו לנו בלימוד הסוגיה.

 

הצעה שניה

כיון שנרצה שהתלמיד לא יכיר את השאלה השנייה בעת כותבו תשובה לשאלה השנייה, ניעזר דווקא בלוח ונציג את השאלות בשלבים:

א. ה'מנחת אשר' הסביר את דעת הר"ן בסוגיה בכך שהציפייה מהאדם היא – 'לרכז כל פועלו ומחשבתו לקיום המצוה שהוא עוסק בה'.

  • נסה לחשוב על מצב אחד או שניים מחייך, בהם אתה מוצא את עצמך מתקשה להתרכז כל כולך בדבר שאתה עושה.
  • מה לדעתך יכול לעזור לך בקושי זה?

 

הצעה שלישית

אפשר לקשור את דברי המנחת אשר הנ"ל להימצאות שלנו היום ברגע אחד בכמה עולמות, וזאת מכוח היותנו מתוקשרים תמיד דרך הפלאפון וכדו'.

נראה לתלמידים את הסרט הבא:

 

נעורר את התלמידים למחשבה- מה בין הסרט הזה לבין הסוגיה ודברי הר' וייס?

הדברים קשורים גם למציאות מוכרת בה אנחנו מדברים עם מישהו פנים בפנים ויש שיחת טלפון, ואנחנו עוצרים ומדברים כמה דקות עם מי שהתקשר ורק לאחר מכן חוזרים לשיחה הנוכחת.

נבקש מכל תלמיד לכתוב לעצמו, מה הוא מקבל על עצמו בתחום ה'ריכוז' במעשה שהוא עושה, בוודאי אם מדובר בתפילה או בשיחה עם חבר וכו'.  אין צורך בסבב, הדברים יישארו אצל התלמידים.

 

 

 

 

חדש באתר

גשם גשם משמים
אסופת שיעורים לגילאי היסודי העוסקים בבקשת ובהזכרת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים