תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תלמוד > סוכה מא ע"ב: נטילת לולב במקדש ובירושלים בזמן הזה, וזכר למקדש

סוכה מא ע"ב: נטילת לולב במקדש ובירושלים בזמן הזה, וזכר למקדש

הדפסה
מקצוע: תלמוד
נושא: סוכה

חומר הלימודים בתלמוד. סוגית ארבעת המינים בירושלים בזמן הזה, ודיון בתקנות שהינן זכר למקדש.

רקע לסוגיה:

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). כיצד נכלכל את שני הביטויים: "ביום הראשון" עם "שבעת ימים"? ביום הראשון של החג מצווה ליטול את ארבעת המינים בכל מקום, גם כשחל בשבת, ובבית המקדש יש מצווה בכל שבעת הימים, שהרי הצו "ושמחתם" הוא "לפני ה' " בבית המקדש. לאחר החורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו נוטלים לולב במדינה שבעה ימים "זכר למקדש".

שני נושאים בסוגייתנו:

א. נטילת ארבעה מינים שבעה ימים במקדש ובירושלים בזמן הזה – מאז שבית המקדש חרב, אי אפשר ליטול את ארבעת המינים במקדש לפני ה'. אמנם, הרמב"ם כתב במספר מקומות שהמילה "מקדש", המופיעה במשנה, מתייחסת לכל העיר ירושלים שבין החומות. דברי הרמב"ם הללו עוררו דיון בשאלה האם בזמן הזה, אף שהמקדש חרב, יש בכל זאת חובה מהתורה ליטול ארבעת המינים בירושלים שבין החומות. האם ראוי שמי שעולה לכותל המערבי שבעיר העתיקה יקיים מצווה זו (כחיובה מן התורה ולא רק מתקנת רבן יוחנן בן זכאי)? 

ב. זכר למקדש – כאמור במשנתנו, לאחר החורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו נוטלים ארבעת המינים במדינה שבעה ימים "זכר למקדש". בגמרא הובאו דברי רבי יוחנן שלמד מפסוק שיש חשיבות רבה לעורר את הרצון לבניין המקדש, באמצעות תקנות שייעודן "זכר למקדש". בסוגיות אחרות בגמרא ובמהלך הדורות, תוקנו מספר תקנות שייעודן "זכר למקדש". מה מטרת התקנות הללו, ועד כמה תקנות אלה, שתוקפן הוא מדרבנן, צריכות להיות תואמות בפרטי ההלכה למצווה מהתורה?

מהלך השיעור:

א. לולב שבעה ימים במקדש ובירושלים בזמן הזה

סוכה מא ע"א רש"י ד"ה במדינה

  • מקדש ומדינה – מהם גבולות העיר ירושלים ומהם גבולות המדינה?
  • היכן מצווה מהתורה ליטול שבעה ימים, והיכן חובה מדרבנן ליטול במשך ימי חול המועד זכר למקדש?

 

1. רמב"ם על משנה מסכת סוכה פרק ג משנה יב

מדינה, היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני [ג, ד; שקלים א,

ג; ראש השנה ד, א].

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכות יג-יח

יג. מצות לולב להינטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ), ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (שם). חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר.

יד. ולמה לא גזרו גזרה זו ביום טוב הראשון? מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין, נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שווה. שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש.

טו. משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, וכל יום ויום מברך עליו: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב' מפני שהיא מצוה מדברי סופרים. ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים ליושנן.

טז. בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל, אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש לא היו נוטלין הלולב מספק.

יז. ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו.

יח. ובזמן הזה שהכל עושין על החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש, וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

  • מהם גבולות העיר ירושלים ומהם גבולות המדינה, לפי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ולפי דבריו בהלכות לולב?
  • בזמן המקדש – במה שונה היום הראשון של החג משאר הימים לעניין מצוות נטילת ארבעת המינים?היכן ומדוע אין נוטלים ארבעה מינים כשאחד מימי החג (למעט היום הראשון) חל בשבת?
  • לאחר החורבן – מדוע נוטלים ארבעת המינים מחוץ למקום המקדש בכל ימי החג (למעט בשבת)? מדוע אין נוטלים ארבעת מינים בשבת אף כשהחג הראשון חל בשבת בתקופה שבה עדין קידשו את החודש על פי עדים, ובתקופה שבה קובעים את החודש על פי החשבון?

 

2.  רמב"ם הלכות שופר פרק ב הלכה ח, ורבנו מנוח

...בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלם היו הכל תוקעין בירושלם בשבת כל זמן שבית דין יושבין, ולא אנשי ירושלם בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלם, והיתה רואה ירושלם ...אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלם, אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין.

רבנו מנוח

נראה לדעת הרב דמקדש הרי כל ירושלים ומדינה הרי שאר גבולין. ...שהרי בלולב מצינו גם כן: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה", ועל כרחין מכל ירושלם קאמרינן. ואעפ"י שלא מצינו מי שפירש כן, שהרי בלולב כתוב: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ) וכשתדקדק כל הכתוב "לפני ה' " בכל ירושלים הוא, אלא אם כן פירש הכתוב קדש קדשים או בחצר אהל מועד. שהרי גבי מעשר (דברים יב, ז, יז-יח; יד, כג, כו), וגבי בכור (דברים טו, כ), וגבי שלמים (דברים כז, ז) כתוב "לפני ה' " כל ירושלים משתמע. "במקדש" נמי דתנינן גבי שופר (משנה ראש השנה ד, א), כל ירושלם משתמע. אלא משום דבסתמא כל בני ירושלם היו עולים למקדש לתקוע שופר וליטול לולב, נקט מקדש. וכן מצינו בירושלמי (סוכה ג, יא) " 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' – בירושלים". הלכך בשופר נמי גם כן, ותו לא קשיא מידי.

  • מה ההוכחה מלשון הפסוק "לפני ה' " שנאמר במעשר בכור ושלמים, שהכוונה היא לכל ירושלים שבין החומות? מה הוא הכלל שעל פיו אפשר לקבוע שהמילים "לפני ה' " מתייחסות לירושלים ולא למקום אחר?
  • במה מסייעת דרשת הפסוק בתלמוד הירושלמי לדברי רבנו מנוח לגבי מקום שבו תוקעים בשופר בשבת?
  • אם בארבעת המינים ובשופר הכוונה לכל ירושלים, מדוע נאמר במשנה "במקדש" (במשנתנו – לעניין ארבעת המינים, ובמשנה בראש השנה ד, א – לעניין שופר)?

 

3. הרב יעקב עטלינגר, ערוך לנר, ביכורי יעקב סימן תרנח ס"ק א

ראיתי לחקור איך הדין בירושלים בזמן הזה אי ניטל מן התורה כל שבעה ימים. דאם ירושלים יש לו דין מקדש לענין לולב, בזה פליגי רש"י והרמב"ם. ...בירושלמי (סוכה ג, יא) מבואר ד"ושמחתם  לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" קאי על ירושלים, הרי מפורש כדעת הרמב"ם. ...ומעתה יש לבאר אם גם בזמן הזה יש לירושלים דין זה. וזה תלוי אי קדושת ירושלים קדשה לעתיד לבא. והנה גם בזה יש פלוגתא בין הראשונים דדעת הרמב"ם (הל' בית הבחירה ו, טז) שקדושת העזרה וירושלים קדשה לעתיד לבא, והראב"ד שם חולק עליו. ...ולפי זה יש לדון דלולב ניטל גם בירושלים בזמן הזה כל שבעה מן התורה חוץ משבת. דאין לומר דשאני לולב דכתיב: "ושמחתם לפני ה' ", ובזמן הזה  "ערבה כל שמחה" [ע"פ ישעיהו כד, יא], כיון דהמקדש חרב. דזה אינו. דאם כן גם מצוות "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) לא ינהוג שם. אלא על כרחך דשמחת מצוה לא בטלה ונוהגת גם בזמן הזה.

..."לפני ה' " שייך גם בזמן הזה, דקדושת ירושלים שהוא ע"י השראת השכינה לא בטלה, כמו שכתב הרמב"ם. אם כן מוכח דמצוות לולב נוהג גם עתה בירושלים מן התורה כל שבעה...  ואין להקל לענין הפסולים, שנוהגים כל שבעה... ולפי עניות דעתי יש להחמיר כן בירושלים. ...ובודאי חכמי ירושלים אין צריכים לי ולהוראתי, מכל מקום הנראה לעניות דעתי כתבתי להלכה.

 

  • מה כוונת המשפט: "קדושת ירושלים קידשה לעתיד לבא"?
  • על פי הרמב"ם בהלכות לולב ובהלכות בית הבחירה, מה הסיבה שגם בזמן הזה יש חובה מן התורה ליטול ארבעת המינים בירושלים?
  • מדוע אין לקבל את הטענה שבפסוק נאמר: "ושמחתם לפני ה' " ולאחר החורבן "ערבה (החשיכה, הפכה לאבל) כל שמחה"?

 

4. הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, חידושי רבנו מאיר שמחה, חלק א עמ' רמב (סוכה פרק ד)

ראיתי לספר ביכורי יעקב (סימן תרנח) שהביא לנו חדשות לשיטת הרמב"ם דמקדש קאי על ירושלים גם כן. אם כן בזמן הזה נמי בירושלים נוהג כל שבעה מן התורה.

וזה שיבוש גדול חס מלהזכיר. [א] דאם כן אמאי תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל שבעה 'זכר למקדש' דבעי דרישה, כיון דמצוות לולב כל שבעה נוהג אפילו בזמן הזה בירושלים מן התורה ואמאי בעי זכר כיון דעדיין המצווה בקיומה עומדת? [ב] ועוד לדבריו יהיו תוקעין בירושלים בחצוצרות וקול שופר (משנה ראש השנה ג, ג; בבלי ראש השנה כו ע"ב) כדאמר רבא בראש השנה (כז ע"א) כדכתיב: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים צח, ו), וזה תימא. ...וחלילה לא תהא הוראה כזאת בישראל.

  • הסבר את שתי הטענות שטען הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק (האור שמח) נגד דברי הערוך לנר לגבי החובה ליטול ארבעת המינים בירושלים בכל ימי החג לאחר החורבן?

 

5. הרב שלמה גורן, תורת המועדים, עמ' 454-447

לפי שיטה זו של הרמב"ם (הל' לולב ז, יג) הרי לא נתבטלה חובת הנטילה כל שבעה בירושלים גם לאחר חורבן הבית "לפני ה' " קרינן בה מן התורה, משום דקיימא לן קדושת הבית לא בטלה... וכמו שפסק הרמב"ם (הל' בית הבחירה ו, טו), ולמה איפוא היה צורך  לתקן לאחר החורבן שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה 'זכר למקדש', הרי עדין הלולב ניטל כל שבעה במקדש דהיינו ירושלים כמו בזמן הבית, ועם חורבן הבית לא נשתנה כלל דין זה של לולב כל שבעה בירושלים, ולמה היה צורך להוסיף את המדינה עולה על ירושלים?

...נטילת לולב צריכה להיות "לפני ה' ", לאחר חורבן הבית לאו 'לפני ה' ' היא ירושלים, ואין מצותה כל שבעה אלא במדינה יום אחד בלבד. לכן אם לא היה רבן יוחנן בן זכאי מתקין שיהא הלולב כל שבעה לאחר החורבן היתה  הנטילה כל שבעה מתבטלת גם מירושלים, והרי למדו שציון צריכה דרישה וזכרון למצוותיה שלפני החורבן, לכן התקינו בגללה שיהא ניטל כל שבעה גם במדינה זכר למקדש דהיינו ירושלים כולה גם לשיטת הרמב"ם.  

  • הרב שלמה גורן השיב בדבריו לאחת משאלותיו של האור שמח (לעיל מקור 4). מה תשובתו?

 

6. הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן סג

בסוכה דף מא ע"א, על מתני' ד"בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד", נמי פירש הרמב"ם מדינה היא כל העיירות שבארץ ישראל מלבד ירושלים. דמשמע דבירושלים נמי ניטל כל שבעה מדאורייתא. אבל הא אי אפשר כלל לומר כן, דהא צריך להבין מאי טעמא כשבית המקדש היה קיים "היו כל העם מוליכין לולביהן להר הבית בירושלים" כדתנן [משנה ד, ד; סוכה מב ע"ב], ולא לבתי כנסיות שבירושלים - כל אחד למקום שמתפלל - כמו בגבולין. דאף בלא טעם לא היה לן להטריחן להוליך להר הבית, ובפרט שאיכא טעם גדול שבבית הכנסת לא היה עם רב כל כך בכל בית הכנסת... דהרי היו הרבה בתי כנסיות בירושלים, כדאיתא בירושלמי [מגילה ד, א]:  "אמר ר' פינחס בשם רבי הושעיה: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה". ...ומדוע נטלו לולב בהר הבית דווקא? ולכן מוכרחין לומר דהוא משום דכיון שנמצאים בירושלים שיכולין לבא להר הבית - ששם יקיימו בהנטילה גם מצות לולב שבמקדש, הלכו כולן להר הבית.

דמסתבר בפשיטות שלבד המצוה דביום הראשון שאיכא גם בגבולין, איכא במקדש עוד מצוה דנטילת השבעה ימים מקרא ד"ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", שחלה גם על יום הראשון. ולא שהוא רק הוספה ליטול במקדש עוד ששה ימים, אלא שהוא מצוה חדשה שנצטוו אלו הנמצאים במקדש לשמוח עם נטילת ד' המינים מדין שמחה בהם, כל השבעה ימים. שממילא גם יום הראשון הוא בכלל מצוה זו. ומצוה דביום הראשון שהוא גם בגבולין אינו מצד ענין שמחה, דהא לשמחה ליכא חילוק בין יום הראשון לשאר הימים דחג הסוכות, דכולן חייבים בשמחה. וכשניתוסף בסוכות עוד ענין שמחה בלולב, לבד השמחה דבשר שלמים ושאר עניני שמחות שאיכא בכל רגל, לא מסתבר שיתחלק יום הראשון משאר הימים...

ובנטילה אחת כשהוא במקדש ביום הראשון יצא גם מצוה דנטילת לולב שלא מצד השמחה, וגם מצוה זו השניה. ולכן אף שליכא חיוב לבא בשביל זה למקדש כשכבר יצא ידי חובת הראיה, רצה כל אחד מאנשי ירושלים לקיים גם מצוה זו, ולכן הביאו לולביהן מערב שבת להר הבית. ואם גם בירושלים איכא חיוב זה דשמחה בלולב שבעה ימים, לא היה להן להביא להר הבית, והיה יותר טוב שיוליכו לבית הכנסת.

ולכן משמע שהוא טעות סופר בפירוש המשנה להרמב"ם שכתב גם במשנה דלולב כמו בשאר דוכתי שמה שאיתא במתני' שלולב ניטל במקדש כל שבעה, היינו גם בירושלים.

 

  • מה ביקש הר"מ פיינשטיין להוכיח מדברי המשנה: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית" (משנה סוכה ד, ד; סוכה מב ע"ב), כנגד הפרשנות שהכוונה במילה 'מקדש' היא לכל ירושלים שבין החומות?
  • במה שונה המצווה ליטול את ארבעת המינים בבית המקדש לעומת המצווה בגבולין? ציין שני פרטים.
  • הסבר את דברי המשנה בה מסופר שהיו מוליכין את הלולבים להר הבית. מדוע עשו כך, ומה ההוכחה מכאן שהמילה 'מקדש' מתייחסת להר הבית ולא לכל ירושלים?

 

ב. שיהא לולב ניטל שבעה ימים במדינה זכר למקדש

סוכה דף כט עמוד ב רש"י ד"ה בשלמא

סוכה דף כט עמוד ב תוספות ד"ה בעינן [בעיקר מהמילים: "לכך נראה דהיינו טעמא"]

  • על אלו דינים מדיני הכשרות של ארבעת המינים יש להקפיד גם בימי חול המועד, ומדוע? 
  • לדברי תוספות, על פי איזה כלל הלכתי נקבעו ההלכות הללו לימי חול המועד?

 

 7. הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, חידושי הגרי"ז מסכת מנחות דף סו עמוד א

מצינו לענין נטילת לולב במדינה זכר למקדש, דהתם גם גם כן אין הפירוש דחכמים תקנו דמצוות לולב שהיה נוהג במקדש תהיה נוהגת במדינה כל שבעה זכר למקדש, דהלא חזינן דדברים הפוסלים במקדש כשרים במדינה, ואם נימא דתקנו דאותה המצוה של תורה תהא נוהגת מדבריהם במדינה, היה צריך להיות בה כל הדינים והפסולים של מקדש? אלא על כרחך דהוי מצוה מיוחדת שחכמים תקנו זכר למקדש, ובמצוה זו אין כל הדינים הפוסלים במקדש, וכשר גם בדברים אלו. ...וכן מורה הלשון דאמר: "זכר למקדש" הוא, דאין זה מחובת חכמים, אלא דזהו מצוה חדשה משום "זכר למקדש".

  • מדוע אין התאמה מלאה בין הלכות ארבעת המינים כשחובת הנטילה מהתורה ובין ההלכות כשחובת הנטילה היא תקנה "זכר למקדש"?
  • במה באה לידי ביטוי אי התאמה זו בהגדרה של חובת הנטילה במשך ימי החג "זכר למקדש"?

 

8. הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, הקדמה, עמ' טז

"מנא לן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא: 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה', כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' (ירמיהו ל, יז), מכלל דבעיא דרישה" (סוכה מא ע"א).

[א] ההבדל בין ארוכה לבין רפואה

לבאר דברי הפסוק על פי דרשת חז"ל זאת, נלע"ד בביאור הבדל שבין ארוכה לרפואה. כי ישנם שני מיני מחלות: חיצוניות ופנימיות, ולהם שני דרכי רפואה. הדרך המעולה לרפוי המחלות הפנימיות היא של רפואות פנימיות, טבעיות, ושבהן הוא להיות קרוב למזון יותר מלרפואה, כדי לחזק את טבע הגוף בעצמו מבלי להוסיף כח זר על הכח הטבעי...

אבל דרך רפואת המחלות החיצוניות ברוב הענינים היא של רפואות חיצוניות שמחוץ לטבע הגוף, כמו חתוך וחבוש וכדומה. אמנם יש מחלות חיצוניות, שמקורן היא מחלה פנימית. אז דרך הרפואה היא במהלך אחד עם המחלה הפנימית שגרמה להן וסבבתן. ונראה שלשון "ארוכה" יפול ביחוד על רפואה טבעית פנימית, לתקן הטבע, ולשון "רפואה" יונח על רפואה חיצונית פעלית גם כן. ולפי זה הארוכה חלוקה מרפואה, שהארוכה דרושה למחלות פנימיות, והרפואה לחיצוניות. אבל כשהחיצוניות באות מסבה פנימית אז דרך הרפואה היא דרך הארוכה בעצמה.

[ב] חורבן בית המקדש – מחלה פנימית ומחלה חיצונית

שתים הנה קוראותינו בעוונינו בחורבן בית חמדתנו: מחלה פנימית ומחלה חיצונית. המחלה החיצונית הוא החסרון המורגש, שבית קדשנו ותפארתנו היה לשרפת אש, ואין אנו יכולים לקיים את המצות הרבות הבאות על ידו. וגלותנו מארץ קדשנו, שמתוך כך אנו נשבתים מעבודת ד' בכל המצוות התלויות בארץ ואושרן הנפלא.

ויותר מר מזה הוא המחלה הפנימית של חסרון התורה וידיעתה, שביחוד ע"י העדר קיומנו בפועל את אלה המצות הקדושות, התלויות במקדש ובארץ הקדושה, שאם היינו נוהגים בהן למעשה ודאי היו הלכותיהן מבוררות לנו ועיקריהן היו שמורים בידינו, ומפני מעוט המעשה בהן אבדה עצה ותושיה ביחוד בהלכות הגדולות הללו: וגם לכללות התורה 'הוסרה המצנפת והורם העטרה' (ע"פ יחזקאל כא, לא) כי מלשכת הגזית יצאה תורה לכל ישראל, ועתה בעוונינו חשכו הרואות בארובות וכאין עינים נגששה, וביון מצולות הספיקות באין מעמד בהרבה עיקרי תורה.

[ג] לימוד מצוות והלכות הקשורות לבית המקדש

וכאשר ידענו, כי עיקר חורבן בית מקדשנו וסבת גלותנו הי' עזבנו את תורת ד'. כמו שכתוב "על מה אבדה הארץ... ויאמר ה' על עזבם את תורתי" (ירמיהו ט, יא-יב), אנו יודעים כי ע"י שובנו אל תורתנו הקדושה, להגות ולהעמיק ולשום כל מעיננו בה, בא תבא לנו הישועה, כי תבנה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב.

וזאת הלא נבין מאד, אשר אף שכל התורה כולה היא שכית החמדה, ובסגולתה תלוי אשרנו וישועת ערי אלהינו, יתרון הכשר נתן לסגולה זאת בהגיוננו במצות הקודש והמקדש וכל התורה התלויות בארץ, אשר ה' אלוקינו דורש אותה. השי"ת נתן בתלמוד תורתנו הקדושה סגולה גדולה שהוא מביא לידי מעשה, כדבריהם ז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ ע"ב). גדולת סגולה זאת בעצמה, יש בה חלק הדיוט, אשר בידנו הוא, שהוא אשר למעשים שבידנו לקיימם, ומסגולת התלמוד היא לכונן את הלב ולזרז את הנפש אל קיומם, ויש בה חלק גבוה, הוא של המצות אשר לא בידנו טובנו בהן, מצד רחוקנו מארצנו וחרבן בית מקדשנו. ועליו יתברך לקיים את הברית הכרותה לתלמוד שמביא לידי מעשה.

על כן אם נתעורר ללמוד בשקידה ודעה נכונה את אלה חלקי התורה, שעל הקודש והמקדש נוסדו, יביאנו תלמודם לידי מעשה ע"י חסד עליון הגומר עלינו. ולעומת זה עלינו להבין, כי מעוט שימת הלב והיסח הדעת מחלקי התורה הללו, שהם עיקריים לישועת נפשנו, גורם בעונינו רחוק עת הישועה כי איך נבא אל הארץ ולא שמנו אל לב לדעת משפט אלהי הארץ, אשר הוא אדון כל ועיניו בה לעטרה בחוקי צדק ותורות אמת.

ובעונינו אנו רואים, שכמו שרבה העזובה בשכחת כלל התורה מסבת גלותנו, כן עוד יותר נעזב וניטש הוא חלק התורה התלוי בארץ ובמקדש, כי דורשיו מעט, והוגיו נער יכתבם. על כן רחקה הישועה, ושיבתנו לארץ קדשנו הולכת בכבדות, תחת אשר היה לה לצעוד צעדי ענק, "כי עת לחננה כי בא מועד" (תהילים קב, יד), גם רצו עבדי ה' ועמו אבניה ויחוננו עפרה (ע"פ תהילים קב, טו) תודה לאל יתברך.

[ד] מטרת תקנות "זכר למקדש"

והנה עיני קדשם של חז"ל, אשר היו בעת גלות ישראל מעל אדמתו, מראשית צפו מדאגה מדבר, פן יאמר עם ה', כי אחרי אשר לא עת לקיים לנו העת הזאת את החוקים התלויים במקדש ובארץ מה בצע בלמודם, ויזניחו חלילה את החלק הנכבד הזה, שישועתנו בו תלויה, מהביאו לידי המעשה המיוחד לו. על כן קבעו "זכר למקדש", ועל כן הודיעו אותנו, כי ערך הדברים האלה הוא, לא מצד החובה העצמית. לפי מצב הזמן והמקום, אך כדי לעשות "זכר למקדש", ולא נמלט מלעסוק בתורת החוקים התלויים במקדש ע"י החלק הניתן גם לנו לחובה מדברי חז"ל. גם נתנו בזה הערה לחכמי לב, כי ישמע חכם ויוסיף לקח, כי בין יבין כונתם ז"ל להשאיר אתנו מקצת זכרון מחקי הקודש, למען לא נסיר לבבנו מהגיונם מאפס קיומם בפועל.

מזה נקח מוסר, כי אלה הזכרונות האחדים למקדש לא ללמד על עצמם יצאו כי אם על הכלל כולו יצאו, לזרז רוח נבונינו ושוקדי דלתי תורתנו לשוב לשמור משמרת הקודש בתלמוד כל עניני המקדש והקודש, ובזה נתן יד לעזרת עמנו ונפתח פתח תקוה לישועת ד' לנו, המציץ מן החרכים ומצפה לעת נפנה אליו ונושעה.

[ה] הסבר הפסוק: "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה', כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה"

אלה הדברים דבר הנביא בשם ד', וחז"ל הישירו אותנו לעומק הבנתם. לפי דברינו האמורים הלא נדע, ששתי מחלותינו, החיצונית והפנימית, שהן חורבן בית תפארתנו ועזיבת תורתנו, דרך רפואתן אחת היא. כי אם אך נבא לרפאות את הפנימית, מהרה יגמור ה' עלינו לטובה את הרפואה החיצונה, ליסד בציון אבן בחן.

ואמר: "כי אעלה לך ארוכה" - פנימית, לחולייך הפנימי, המסתתר בתוכך, ובזה עצמו "ממכותיך ארפאך", רפואה חיצונית למכות החיצוניות, אשר עיני כל תחזינה אותן. ומבאר: כי חולייך החיצוני הוא, "כי נדחה קראו לך", שנחרבו בתיך ונגלו ונדחו ממך בניך, אבל נפשי יודעת שסבת הדבר הוא מצד "כי ציון היא", המצוינת בחוקיה ובהלכותיה מפני רוב מעלתה, "דורש אין לה", וכאשר ישובו בניך לדרשך, בהיבטל הסבה יבטל המסובב, ולא תהיה עוד נדחה. מזה הולידו התולדה הנאמנה: "מכלל דבעיא דרישה". הדברים הקדושים האלה יקחו את לבבנו, לצאת במעוט כחנו בעקבות אבותינו ורבותינו, לעשות כפי יכלתנו "זכר למקדש", והזכר היותר נכבד הוא עסק התורה בהלכות הקדושות הללו.

 

  • מה ההבדל בין "ארוכה" לבין "רפואה", ומה דרך הטיפול במחלה החיצונית והפנימית?
  • איזו מחלה פנימית ואיזו מחלה חיצונית יש לעם ישראל מאז חורבן המקדש?
  • מה הדרך לרפא את המחלה הפנימית, שתסייע לרפא אותנו מהמחלה החיצונית?
  • מה המטרה של תקנות "זכר למקדש"?
  • כיצד באה לידי ביטוי בלשון הפסוק מהנביא ירמיהו, מטרת תקנות "זכר למקדש"?

 

הצעה לר"מ

רש"י

ירושלים נכללת במדינה. המדינה – מה שמחוץ למקדש. במקדש יש חובה מהתורה ליטול לולב שבעה ימים. לאחר החורבן, ובעקבות תקנות רבן יוחנן בן זכאי, יש ליטול לולב בימי חול המועד בכל מקום, זכר למקדש.

 

רמב"ם בפירוש המשנה סוכה, ובהלכות לולב

בפירוש המשנה כתב הרמב"ם שירושלים נכללת בגבולות המקדש לעניין נטילת לולב (וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בהקשרים נוספים), ומכאן שיש ליטול לולב במשך שבעה ימים מדאורייתא במקדש ובירושלים שבין החומות. על פי הלכות לולב, ירושלים נכללת בגבולות המדינה, ורק במקדש יש חובה ליטול לולב שבעה ימים.

בזמן המקדש – נטלו ארבעת המינים כפי שנצטווינו בתורה. מחוץ למקדש ובמקומות שידעו בוודאות מתי קבעו את החודש, נטלו רק ביום הראשון של החג, גם אם הוא חל בשבת, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ). במקדש נטלו שבעה ימים, שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (שם).

לאחר החורבן – רבן יוחנן בן זכאי תיקן שייטלו ארבעת המינים במדינה זכר למקדש, במשך כל ימי החג למעט בשבת, גם אם היום הראשון חל להיות בשבת. בשבת, לא נטלו ארבעת המינים גם באותם מקומות שידעו בוודאות מתי חל החג (בתקופה שבה קידשו את החודש על פי עדים), כדי שלא ייווצר מצב שחלק מעם ישראל אינו נוטל ארבעת המינים וחלק אחר נוטל. לאחר שקבעו את החודש על פי החשבון, גזרו שלא ליטול ארבעת המינים בשבת, שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים, כשם שגזרו שלא לתקוע בשופר כשראש השנה חל שבת ושלא לקרוא מגילה כשפורים חל בשבת (סוכה מב ע"ב-מג ע"א). איסור טלטול ברשות הרבים בשבת הוא הלכה למשה מסיני (שבת צו ע"ב).

 

רמב"ם הלכות שופר, ורבנו מנוח

בכל מקום שכתוב בתורה "לפני ה' " הכוונה היא לכל ירושלים אלא אם מפורש בפסוק שמדובר דווקא על קודש הקודשים, חצר אוהל מועד וכדומה. במעשר, בבכור ובשלמים, כתוב "לפני ה' ", ואפשר לאכול את הזבחים הללו בכל ירושלים שבין החומות. מכאן שגם בארבעת המינים הכוונה היא לכל ירושלים, וכך נדרש בתלמוד הירושלמי. במשנה נאמר ביחס לשופר וללולב, שבשבת במקדש היו תוקעים בשופר או נוטלים לולב, על אף שהכוונה היא לכל ירושלים, משום שיש להניח שבני ירושלים היו עולים למקדש לשמוע קול שופר וליטול ארבעת המינים.

 

ערוך לנר

על פי הרמב"ם, יש ליטול ארבעת המינים במשך כל שבעת ימי החג, בכל ירושלים. הרמב"ם אף סובר שקדושת ירושלים והשראת השכינה בה הן לנצח; היא קודשה לשעתה בזמן שדוד ושלמה קידשו את העיר, וקדושתה נשארת לעתיד לבא. אין לקבל את הטענה שבפסוק נאמר: "ושמחתם לפני ה' " ולאחר החורבן "ערבה כל שמחה", כי אז יהיה מקום לטעון שאין לקיים את מצוות "ושמחת בחגך".

 

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק

א. אם גם לאחר החורבן קיימת חובה מהתורה ליטול ארבעת המינים בירושלים, מה הטעם של תקנת רבן יוחנן בן זכאי ליטול ארבעה מינים במשך שבעה ימים זכר למקדש, הרי אפשר לקיים את המצווה מהתורה?

ב. אם גם לאחר החורבן קיימת חובה מהתורה לתקוע בשופר בראש השנה בירושלים, גם בשבת, הרי שיש לקיים את מצוות תקיעה בשופר בירושלים כמו שהיו תוקעים במקדש – שופר עם שתי חצוצרות, אך אין נוהגים כן.

 

הרב שלמה גורן

"לפני ה' " במשמעות הרחבה, שכוללת את המקדש וירושלים, רלוונטי רק בזמן שבית המקדש קיים. בהיעדר מקדש, אין להכליל את ירושלים בהגדרה "לפני ה' ". לכן תיקן רבן יוחנן בן זכאי שייטלו בגבולין שבעה ימים 'זכר למקדש', וממילא גם בתוך ירושלים.

 

הרב משה פיינשטיין

אם חובת מצוות ארבעת מינים מהתורה היא בכל ירושלים, מדוע היו צריכים להביא את ארבעת המינים מערב החג הראשון להר הבית, הרי אפשר ליטול בכל ירושלים, ובירושלים ישנם בתי כנסת רבים. התשובה היא, שמאחר שהיו יכולים להיות בהר הבית, הם העדיפו ליטול את ארבעת המינים בהר הבית.

במקדש נטלו ארבעה מינים במשך כל שבעת הימים של חג הסוכות, ובגבולין רק ביום הראשון של החג. במקדש יש מצווה נוספת – שמחה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". מצוות השמחה במקדש חלה גם ביום הראשון, בעוד שבגבולין אין מצווה מיוחדת לשמוח. תושבי ירושלים היו מוליכים את לולביהם להר הבית, כי בעיר ירושלים אין חובת שמחה. לוּ מצוות השמחה הייתה גם בעיר ירושלים, הם היו נוטלים את ארבעה המינים בבתי הכנסת שבירושלים ולא עולים להר הבית. 

 

רש"י ותוספות

רש"י – יש להקפיד שהלולב לא יהיה יבש גם בימי חול המועד, מאחר שנוטלים לולב בימים אלו זכר למקדש. מכאן שכל ההלכות הקשורות להידור המצווה רלוונטיות גם כשתוקף המצווה הוא מתקנת חז"ל. 

תוספות – על תקנות חכמים חל הכלל "כל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון" (גיטין סד ע"ב - סה ע"א). תקנת רבן יוחנן בן זכאי כוללת את החובה האישית ליטול ארבעת המינים בשאר הימים, בהתאמה לדיני הכשרות של ארבעת המינים כשהחובה מהתורה, וכן בכל ההלכות הקשורות להידור המצווה. אמנם, תקנה זו אינה חלה בכל הקשור להלכות חסר ושאול, ונתונה במחלוקת לגבי הלכות גזול.

 

הרב יצחק זאב סולובייצ'יק

תקנות 'זכר למקדש' נועדו להזכיר באופן כללי שמצווה זו נתקיימה במקדש, מבלי להתאים את פרטי ההלכה למה שהיה במקדש. התקנה איננה מחייבת לנהוג על פי הקריטריונים ההלכתיים שנהגו במקדש. הביטוי "זכר למקדש" מורה שאלו הם כללים הלכתיים ייחודיים.  

 

הראי"ה קוק

"ארוכה" היא ביטוי לרפואה פנימית, מזון טבעי שמחזק את הגוף. "רפואה" היא ביטוי להתערבות חיצונית. בכל מחלה יש לטפל בדרך המתאימה, ולעיתים יש מחלות חיצוניות שמקורן פנימי, ואז יש לטפל באופן משלב.

עם חורבן המקדש חלה עם ישראל בשתי מחלות: מחלה חיצונית – העובדה שבית המקדש חרב ואין אנו יכולים לקיים המצות של המקדש, ובעקבות כך הגלות מהארץ. מחלה פנימית – המעטת העיסוק בלימוד המצוות הקשורות לארץ ולמקדש. באופן טבעי, קיום המצוות גורם לנו ללמוד על פרטיהן, וכאשר לא מקיימים אותן, גם לא עוסקים בהן ולא לומדים עליהן.

הדרך לרפא את המחלה הפנימית היא על ידי לימוד מעמיק ועיסוק במצוות התלויות במקדש ובארץ. העיסוק בהן יקדם את השיבה לארץ ולמקדש. קיום מצוות שעניינן "זכר למקדש", מחדש את הלימוד והעיסוק בהן. העשייה והלמידה מחברות את הלומדים והעושים למצוות אלה, ומונעות את שכחתן, ובכך נפתח פתח לישועה הקרובה.

"כי אעלה לך ארוכה, ממכותיך ארפאך" – זו רפואה למחלה הפנימית והחיצונית. המחלה החיצונית היא "כי נדחה קראו לך" (המקדש חרב ועם ישראל גלה), אבל היא נובעת מהמחלה הפנימית "כי ציון היא" (אין עוסקים במצוות ובהלכות הקשורות להן). "דורש אין לה" – כאשר ישובו לדרוש ולעסוק בענייני המקדש (תקנות זכר למקדש), "מכלל דבעיא דרישה", אזי לא נהיה נדחים.

[ארוכה ורפואה באותו פסוק מופיע גם - ירמיהו ח, כב]

 

***

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוכה פרק ג הלכה יא

כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר, אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר. מאן דאמר בשמחת שלמים הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים דבר תורה. ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה. מאן דאמר בשמחת לולב הכתוב מדבר ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים מדבריהן. ור' יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן. ויש התקנה אחר התקנה. חברייא בעון קומי ר' יונה היך מה דאת אמר  "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים" (ויקרא כג ח). אין שבעה בלא שבת. ודכוותה "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" אין שבעה בלא שבת. אמר לון שנייא הוא דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ) חלק הראשון מהן. מעתה במקדש ידחה בגבולין לא ידחה? אמר רבי יונה אילו הוה כתיב 'ולקחתם לפני ה' אלהיכם' הייתי אומר כאן מיעט ובמקום אחר ריבה. אלא "ולקחתם לכם" מכל מקום. "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" בירושלם.

הרב משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים פרק יט

בתנא דבי אליהו זכור לטוב אמרו כל חכם בישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס הגלויות זוכה לרוח הקודש. …ואם יאמר אדם מי אבי ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים? המפני תפילתי יכונסו הגלויות ותצמח הישועה? תשובתו בצידו כאותה ששנינו: 'לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם' (סנהדרין לח ע"א). וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת. ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה. ועל העדר דבר זה התרעם הנביא: 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע' (ישעיהו נט, ז), ואמר: 'ואביט ואין עזר ואשתומם ואין סומך'  (ישעיהו סג, ה), ואמר: 'ציון היא דרש אין לה' (ירמיהו ל, יז) ופרשו חז"ל: 'מכלל דבעיא דרישה' (סוכה מא ע"א). הרי כאן שחייבים אנו בזה ואין לנו להפטר מפני מיעוט כוחנו. 

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, רשימת שיעורים למסכת סוכה, עמ' רט

לזכור את המצוות הקשורות למקדש, היינו להעלות על ליבנו את המקדש שיהיה בבניינו במהרה בימינו. יסוד דינים אלו מהפסוק "ציון היא דורש אין לה". אין בכך חלות על העבר, אלא קיום על שם העתיד לבוא, כשהמקדש ייבנה.

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, חג הסוכות, ירושלים תשע"ב, עמ' לה-לו

מפני מה דווקא במקדש נוטלים לולב כל שבעה, ואילו במדינה רק ביום טוב הראשון? מה הענין דווקא במקדש?

בסוכות חידשה התורה שאדם צריך שני בתים. לא די לו בבית של כל השנה אלא הוא צריך בית חדש עם התעלות מיוחדת. בסוכות יש לאדם כוחות כפולים, כענין נשמה יתירה שנותנים לאדם בשבת. יש לו אז שתי נשמות. מהשמים רוצים שיצור דברים חדשים. לכך הוא צריך בית אחר, בית חדש, בית רוחני.

חג הסוכות הוא המשכם ושיאם של מועדי תשרי. יש הבדל בין ניסן לתשרי. בניסן כלל ישראל נוצר בבת אחת. קודם היו עבדים וביציאת מצרים נעשו כלל ישראל. אולם תשרי יש בו מהלך של צמיחה הדרגתית יום אחר יום.  בכל יום גדלים עוד, מא' תשרי ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, ולאחר מכן סוכות, שאז בכל יום יש בו גדילה חדשה ורצופה, ובכל יום אומרים הלל שלם, עד שמיני עצרת. 

כח היצירה הוא גם מענינם של ארבעה המינים. העבודה במצוות ארבעה המינים היא ביטוי מיוחד של שמחה והודאה לה' "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). ארבעה מינים במקדש במשך כל שבעת הימים, כי המקדש הוא בית רוחני, ושם ניתן ליצור הרבה. המקדש הוא עולם היצירה, ומה שניתן להשיג במדינה ביום טוב הראשון של חג בלבד, ניתן להשיג במקדש במשך כל ימי החג. לכן רק במקדש המצוה היא  "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".

הרב ישראל אריאל, מחזור המקדש – סוכות,  עמ' 32-24

לשיטת הרמב"ם, קיים הבדל בין מצוות נטילת לולב בירושלים עיר הקודש לבין מקומות אחרים, בשלושה תחומים:

א. במדינה יום אחד, ובירושלים שבעה ימים.

ב. במדינה משנטל אדם לידיו לולב ואתרוג לשעה אחת יצא ידי חובת המצווה, לעומת זאת בירושלים עיר המקדש, גם אם ייטול אדם לולב בידיו פעמים אחדות במשך היום, לא נסתיימה המצווה שכל שעה ושעה זו היא מצוותו. בצאתו, בבואו, באכילתו ובשתייתו, בבואו לנחם אבלים או לבקר חולים וכיוצא בזה (סוכה מא ע"ב).

ג. הנוטל לולב ביום הראשון במדינה, גם אם נטל אותו בלא שהוסיף הבעה של שמחה יצא ידי חובתו, שהרי נטל את הלולב. לא כן הנוטל בירושלים ובמקדש, לא יצא ידי חובתו. שכן קיים את תחילת הפסוק: "ולקחתם", אך לא קיים את המשכו "ושמחתם".  

 

על הסוגיה

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו": אנו מתפללים תפילות רבות לשיבת השכינה לירושלים ולמקדש. שלוש פעמים בכל יום בכל תפילת עמידה, בראשי חודשים ובמועדים בתפילת מוסף, ואף לאחר שאדם אוכל להשביע את רעבונו, בברכת המזון ("ובנה ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו") ובברכה מעין שלוש ("והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה").

תפילות וברכת אלו מעוררות כיסופים גדולים לבנינה של ירושלים והמקדש, אבל לשם כך צריך להתכונן. לא מספיק רק להתפלל, ועלינו להכין גם את התשתית הרוחנית כדי שהתפילות והברכות לא יהיו כצפצוף הזרזיר. במשך שנות הגלות הארוכות, העיסוק בעניינים אלה היה מועט, בהשוואה לתחומי הלכה אחרים שאותם קיימו כל העת. האתגר של דורנו, הדור ששב לציון ובונה מחדש את ארצו ומדינתו, הוא לעסוק גם בזה.

בעקבות מחלוקת האחרונים אודות נטילת לולב בירושלים בימינו ומעמדה, ניתן לזהות מחלוקת עמוקה בדבר קדושתה של ירושלים ונוכחות השכינה בה בימינו. מחד, קיימת עמדה הרואה את ירושלים, עיר הקודש והמקדש, כמקום שכינה ממשי גם היום. גם בימינו, כאשר בית המקדש חרב, ניתן להיות "לפני ה' ", וממילא גם לשמוח שמחה מלאה. מאידך, יש האומרים שללא ביהמ"ק אין אנו "לפני ה' " בירושלים. הנוכחות האלוקית נעדרת מירושלים עד לבניין בית המקדש, וירושלים זהה במובן זה לכל הארץ, כמקום שאין הוא 'לפני ה'.

תקנות "זכר למקדש": רבן יוחנן בן זכאי תיקן ליטול את ארבעת המינים שבעה ימים במדינה זכר למקדש, ורבי יוחנן ראה בזה קריאה גדולה לדרוש לציון, ולעורר כל העת את הרצון לחדש את בניינה. מצוות נוספות מדרבנן שתוקנו לאחר החורבן, אף הן "זכר למקדש". בגמרא נזכרו כמה תקנות מעין אלו: הקפת המזבח ובימת בית הכנסת עם ארבעת המינים (סוכה מג ע"ב); כריכת מצה ומרור בליל הסדר (פסחים קטו ע"א); ספירת העומר (מנחות סו ע"א), ועוד.

במהלך הדורות נוספו עוד: הדלקת מנורת חנוכה בצד הדרומי של בית הכנסת זכר למנורה שהייתה בצד דרום בבית המקדש; זכר למחצית השקל; זכר לשמחת בית השואבה; זכר למצוות הקהל; ועוד. תקנה נוספת הוזכרה בסוגייתנו בהקשר של מצוות העומר: "מהרה יבנה המקדש".

יש תקנות אחרות שמטרתן היא "זכר לחורבן" – השארת אמה על אמה ללא צבע בבית, שבירת כוס בעת חתונה ועוד. אלו נועדו לעורר את הצער על חסרונו של המקדש, ואת הידיעה, בעת שמחה פרטית, שהשמחה אינה שלמה. מטרת התקנות הללו היא להנכיח בתודעתנו את מקומו של בית המקדש. הצער על חורבנו, הכיסופים והרצון לבניינו, ומחשבות לקראת היום שאחרי בניינו.

נטילת ארבעת המינים מדי יום ליד הכותל המערבי: כאמור, לפי הרמב"ם ייתכן שגם לאחר החורבן יש מצווה מן התורה ליטול ארבעת המינים בכל ימי החג בתוך ירושלים שבין החומות. יש הנוהגים להגיע בכל יום מימי חג הסוכות לכותל המערבי או לעיר העתיקה, וליטול שם ארבעת המינים. כך מסופר על הרב יחזקאל אברמסקי (מופיע אצל: הרב משה שטרנבוך, מועדים וזמנים חלק ח, השמטות לחלק ב סימן קכב), על הרב יוסף שלום אלישיב (מופיע אצל: הרב יוסף אפרתי, "נטילת לולב בירושלים", תורה שבעל פה, לח [תשנ"ז], עמ' קה; הרב יוסף ליברמן, שו"ת משנת יוסף ז, קכד), הרב עובדיה יוסף היה נוהג כך מספר שנים (חזון עובדיה סוכות עמ' שלח). ועוד. יש בכך ביטוי לצורך לעשות עוד, לא רק בתור זכר למקדש, אלא כדי לקיים את המצוות הקשורות למקדש כחובה מהתורה. אמנם אחרונים רבים לא הסכימו לחידושו של הערוך לנר ולא ראו צורך ליטול לולב בכל יום בעיר המוקפת חומה (הרב עובדיה יוסף שם; הרב שלמה זלמן אויערבך, שו"ת מנחת שלמה ב, נ; הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר י, ב; הרב יעקב אריאל, "לולב בירושלים בזמן הזה", שו"ת באהלה של תורה, חלק ה, עמ' 389-377, ועוד).

 

הרחבות

  1. הרב יוסף שלום אלישיב, מבקשי תורה, חלק א (תשנ"ז), עמ' קכג-קכה.
  2. הרב אליהו חיים שטרנבוך, שערים המצוינים, חלק א (תשנ"ח), עמ' רמה-רמט.
  3. הרב אברהם אלישיב, הרב אליהו חיים שטרנבוך, שערים המצויינים, חלק ב (תש"ס), עמ' תג-תכ [דנים בדברי הערוך לנר והאור שמח].
  4.  הרב ישראל מאיר לאו, "נטילת לולב בירושלים בזמן הזה", יחל ישראל, חלק ג, עמ' פא-צד.
  5. הרב יעקב אריאל, "לולב בירושלים בזמן הזה", שו"ת באהלה של תורה, חלק ה, עמ' 389-377.
  6. פרופ' דוד הנשקה, "נטילת לולב בירושלים", המעין, מב/ג (תשס"ב), עמ' 41-34.
  7. הרב יהודה זולדן, "נטילת לולב לאחר החורבן ומיסוד ההנהגות לזכר המקדש", מועדי יהודה וישראל, מרכז שפירא תשס"ד, עמ' 132-113.
  8. פרופ' יואל אליצור, "נטילת לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת בימינו", תחומין, כט (תשס"ט), עמ' 423-41.

חדש באתר

השתלמויות מקוונות
מחזור א' של ההשתלמויות המקוונות החל. לקראת המחזור השני, ניתן להירשם לרשימת ההמתנה (בלשונית "השתלמויות").

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים