תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תלמוד > סוכה כט ע"ב - ל ע"ב: מצווה הבאה בעבירה

סוכה כט ע"ב - ל ע"ב: מצווה הבאה בעבירה

הדפסה
מקצוע: תלמוד
נושא: סוכה

חומר הלימודים בתלמוד. סוגית "מצווה הבאה העבירה" ביחס ללולב הגזול, וכן ביחס לשאר מצוות שבין אדם לחברו.

רקע לסוגיה:

לולב גזול פסול בכל שבעת הימים. ביום הראשון הוא פסול מפני שנאמר בתורה: "ולקחתם לכם ביום הראשון... כפות תמרים" (ויקרא כג, מ), ודרשו חז"ל: "לכם – משלכם". בימים האחרים הוא פסול, מפני שנטילתו היא "מצווה הבאה בעבירה". כך נימק זאת ר' יוחנן בשמו של ר' שמעון בר יוחאי, והמקור לכך הוא תוכחת הנביא מלאכי: "והבאתם גזול ואת הַפִּסֵּחַ ואת החולה, והבאתם את המנחה, הַאֶרְצֶה אותה מידכם אמר ה'?!" (מלאכי א, יג). 'גזול' ו'פיסח' הם במעמד דומה – כשם שאין מקריבים קרבן פיסח כך אין מקריבים קרבן גזול, ובאופן דומה יש להתייחס ללולב גזול.

ר' יוחנן בשמו של ר' שמעון נימק זאת על פי דברי הנביא ישעיהו: "כי אני ה' אֹהֵב משפט, שֹׂנֵא גזל בְּעוֹלָה" (ישעיהו סא, ח). הקב"ה שונא שמביאים לפניו עולות גזולות, וזהו גם יחסו ללולב גזול. ר' יוחנן מבאר את הפסוק באמצעות משל למלך שעובר בבית המכס, ונותן בעצמו מכס, על אף שהכסף חוזר בסופו של דבר לקופתו.

בהמשך הגמרא מובאים דברים בשמם של רבי יצחק בר נחמני בשם שמואל, שלולב גזול אמנם פסול ביום טוב ראשון, אבל בשאר ימי החג, מאחר שיוצאים ידי חובה גם בלולב שאול (אין צורך שהלולב יהיה שייך למנענע, כי מצות לולב בשאר ימי החג היא מדרבנן), אזי אפשר לצאת ידי חובה גם בלולב גזול. לדעתו אין לחשוש למצווה הבאה בעבירה, כשחובת המצווה היא מדרבנן.

בתלמוד הירושלמי (שבת פרק יג הלכה ג), לומדים מפסוק מהתורה (הפסוק החותם את חומש ויקרא) על איסור מצווה הבאה בעבירה: "רבי יוסה אמר אין מצוה עבירה. אמר ר' אילא: 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני' (ויקרא כז, לד) – אם עשיתן כמצוותן הן מצוות, ואם לאו אינן מצוות".

בסוגייתנו נעסוק במשמעויות הנלמדות מהפסוקים, בשאלה האם פסול מצווה הבאה בעבירה הוא פסול בפעולת האדם המקיים את המצווה או פסול בחפץ שבו מקיימים את המצווה, בהשלכות הנובעות מכך, ובשאלה מה ההגדרה של מצווה הבאה בעבירה.

[מומלץ לעין בסוגיה זו רק לאחר השלמת הלימוד מתחילת הפרק עד דף לא ע"א]

מהלך השיעור:

א.    מצווה הבאה בעבירה - מהתורה או מדרבנן?

סוכה דף ל עמוד א תוספות ד"ה משום [עד המילים: "אלא מנאץ"]

  • "'לכם' - משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול" (סוכה מג ע"א). מדוע לגבי היום הראשון היה צורך לדרוש מפסוק, והלא גזול פסול מטעם מצווה הבאה בעבירה.
  • האם פסול גזול ביום הראשון נובע מהפסוק או בשל היותו מצוה הבאה בעבירה? פרט.
  • הפסוק מספר מלאכי עוסק בפסול קרבן גזול. מה משמעות ההשוואה בין קרבן גזול לבין לולב גזול?
  • מניין שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא מהתורה?

 

1. סוכה דף ט עמוד א תוספות ד"ה ההוא

[גמרא: "חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג)... ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה].

ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה – תימה תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביום טוב שני לקמן בריש לולב הגזול (ד' כט:). ...וי"ל דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן.

  • מדוע היה צורך ללמוד מפסוק שסוכה גזולה פסולה, ולא התבססו על הנימוק של מצווה הבאה בעבירה?
  • מה ההבדל בין התוספות בסוכה ט ע"א לבין התוספות בסוכה ל ע"א לעניין התוקף ההלכתי של איסור מצווה הבאה בעבירה?

 

סוכה דף ל עמוד א תוספות ד"ה מתוך

  • כיצד נימקו בעלי התוספות את עמדת רבי יצחק בר נחמני בשם שמואל, שבשאר הימים יוצאים ידי חובה בלולב גזול "מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול"?

 

2. הרב יחזקאל לנדא, שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אורח חיים סימן קלד [צל"ח סוכה כט ע"ב]

ואמרתי דר' יוחנן ושמואל פליגי אי הך מצווה הבאה בעבירה היא מן התורה או מדרבנן. דר' יוחנן סבר דאינו יוצא במצוה הבאה בעבירה הוא מן התורה ולכך ביום טוב שני אף שעיקרו דרבנן, גם כן אינו יוצא בגזול משום מצווה הבאה בעבירה, דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון.

אבל שמואל סבר דגוף הדין מצווה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן, ועיין בתוס' (סוכה ט ע"א בד"ה ההוא), ולכך מוקי מתניתין רק ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני שעיקרו הוא דרבנן יוצא בגזול, דתרתי לא עבדי. שחיוב לולב ביום טוב שני אינו מן התורה רק מדרבנן, ופסול גזול משום מצווה הבאה בעבירה הוא גם כן רק מדרבנן, ולתרתי דרבנן לא מחמרינן.

ולפי זה צריך ר' יוחנן להביא גם הך דר' שמעון בן יוחאי "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" עם "משל למלך בשר ודם" וכו'. דאי מקרא קמא ד"והבאתם גזול ואת הפסח" לא הוה ידעינן דמצווה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא דזה הקרא נאמר במלאכי ולא הוי אלא מדברי קבלה. ולכך מביא עוד דר' שמעון בר יוחאי עם המשל שהוא מסברא, אם כן הוא מדאורייתא וגם ביום טוב שני שייך מצווה הבאה בעבירה.  

  • לפי ר' יוחנן, מה סיבת הפסול של לולב הגזול בשאר הימים, ומדוע הוא אינו מסתפק בדרשת הפסוק מהנביא מלאכי, ומוסיף גם את הפסוק מהנביא ישעיהו והמשל על המלך שעבר במכס?
  • לדברי ה'נודע ביהודה' איזה מהמקורות בעל תוקף יותר, פסוק מדברי נביאים או משל וסברא? מדוע?
  • לפי שמואל, מדוע לולב הגזול כשר בשאר הימים?

 

ב. מצווה הבאה בעבירה - פסול במצווה או באדם העושה את המצווה?

3. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק יג הלכה ג [תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חלה פרק א הלכה ה]

תני מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה על שם "ובוצע ברך נאץ ה' " (תהילים י, ג). ...ר' יונה אמר: אין עבירה מצוה. ...אמר ר' אילא: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז, לד) אם עשיתן כמצוותן הן מצות, ואם לאו אינן מצות.

  • מדוע אין לברך בליל הסדר ברכת "על אכילת מצה" על מצה גזולה?
  • כיצד לומדים מהפסוק בתורה על פסול מצווה הבאה בעבירה, או כדברי ר' יונה: "אין עבירה מצוה"?
  • מה משמעות הלימוד של פסול מצווה הבאה בעבירה מפסוק זה, לעומת הלימוד מהפסוקים שאותם דרש ר' יוחנן בשם רשב"י?

 

4. הרב יום טוב בן אברהם אשבילי, חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף ט עמוד א [ריטב"א סוכה לא ע"א]

"חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג) – למעוטי סוכה גזולה.

תמיהא מילתא, הא למה לי קרא, תיפוק ליה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן בקרבן ובלולב?

[א] תירצו בתוספות [לא מופיע בתוספות שלפנינו] דליכא למימר מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב, אבל לא בשאר מצות. וליתא, כדמוכח בירושלמי [שבת יג, ג] גבי מצה גזולה. והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הוא.

[ב] וי"ל דאנן השתא לשמואל קיימינן דלית ליה מצוה הבאה בעבירה בפרק לולב הגזול (סוכה ל ע"א), ומשום הכי אצטריך ליה קרא למעוטי גזולה.

[ג] אי נמי דאפילו לכולי עלמא נמי איצטריך, ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול, וחזינן גבי סוכה דשרא רחמנא מדכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב) - מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת (סוכה כח ע"ב). הוה סלקא דעתך דהוא הדין דשרא גזולה ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה כיון שאינה באה לרצות? קמ"ל "לך" שלך תהא למעוטי גזולה, דאפילו בדבר שאינו בא לרצות, איכא משום מצוה הבאה בעבירה.

 

  • הריטב"א שאל מדוע היה צריך ללמוד מפסוק שסוכה גזולה פסולה, הלא זו מצווה הבאה בעבירה (כשאלת התוספות בסוכה דף ט ע"א – לעיל מקור 1).
  • הסבר את תשובת התוספות שמובאת בדברי הריטב"א. בדבריך, באר את הביטוי "בדבר הבא לרצות". 
  • הסבר את דחיית הריטב"א לדברי התוספות.
  • הסבר את תשובתו הראשונה של הריטב"א לשאלה.
  • הסבר את תשובתו השנייה של הריטב"א לשאלה. בדבריך הסבר למי הריטב"א התכוון במילים "לכולי עלמא צריך"?

 

5. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, רשימות שיעורים מסכת סוכה דף כט עמוד ב

שיטת התוספות המובאת בריטב"א (סוכה ט ע"א) היא, שלפי הבבלי הדין של מצוה הבאה בעברה שייך רק בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב. וצריך עיון, איזה דין ריצוי יש בלולב יותר מבשאר מצוות כגון בסוכה ובמצה?

ונראה לי גופה של מצות לולב אינה נטילת הלולב לבדה, אלא גם צרוף הנטילה עם סידור שבח והלל בשעת הנענועים. אמירת ההלל ועשיית הנענועים אינן מצות המיוחדות לעצמן, אלא הן מהוות קיומים בעצם מצות נטילת הלולב. יש ריצוי בעצם מצות נטילת הלולב. ונראה שיש כמה ראיות ליסוד זה.

[א] הרמב"ם (הל' לולב ז, ט - י) כתב:

משיגביה ד' מינים כו' יצא ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה זו של שלשה מינים בימין ואתרוג בשמאל וילך ויביא ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח... והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל.

מבואר שלפי הרמב"ם נענועי הלולב בשעת ההלל מהווים 'קיום' בעצם מצות הנטילה, אם אדם נוטל בלי נענועים והלל אכן קיים מצות נטילת לולב בדיעבד, אבל חסר לו 'קיום' מצות נטילה במלואה ושלמותה. לדברי הרמב"ם, קיימת חובה של אמירת הלל בשעת נטילת הלולב והאתרוג כעצם חלק המצוה, ע"י הנענועים וההלל אדם מקיים את חובת הריצוי הכרוכה בעצם מצות נטילת הלולב.

[ב] עוד ראיה לשיטת התוספות שבריטב"א נמצאת בהשגות הראב"ד (הל' לולב ח, ט) שכתב בשם הירושלמי [סוכה ג, א] כי יבש פסול בלולב כל שבעה משום "לא המתים יהללו יה" (תהילים קטו, יז). יבש פסול בלולב מפני שאי אפשר לקיים בו את המצוה של הלל למקום. לכאורה הדבר צריך עיון, הלא אמירת ההלל אינה מעכבת את הנטילה בדיעבד ומדוע נפסל היבש לגמרי. ובבאור נראה לי, שלראב"ד אין ההלל מעכב את מעשה המצווה של נטילת הלולב כל זמן שהחפצא של לולב ראוי לשבח והודאה, אבל כשהמינים אינם ראויים לקיום הריצוי וההלל, הם נפסלים לגמרי. מפני זה נפסל לולב יבש בין בהלל ובין בנטילה, כיון שאין החפצא ראוי להלל וריצוי הוא נפסל גם לנטילה עצמה.

[ג] ועיין בסוגיא לקמן (סוכה לב ע"ב): "אמר ר' יוחנן: שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח... וכדי לנענע בו". הלכה נאמרה בלולב שצריך להיות גבוה מכולם כשעור טפח. שעור זה הוא דין דאורייתא (נדה כו ע"א) וכן משמע מהרמב"ם (הל' לולב ז, ח). שעור הטפח הנוסף בלולב מעל שאר המינים הוא כדי לנענע בו. אנו רואים שקיום הריצוי ונענועי הלל קובע את עצם שעור הלולב מן התורה. ריצוי מהווה חלק מעצם השיעור של לולב מן התורה וממצוותו.

 

  • הרי"ד סולוביצ'יק הסביר על פי דברי הריטב"א במה באה לידי ביטוי פעולת הריצוי שבנטילת לולב. הסבר את מרכיביה של מצוות נטילת לולב על פי הרמב"ם, וכיצד הם מרצים לפני ה'.
  • הסבר את נימוקו של הראב"ד לפסול לולב יבש, וכיצד הדבר מבטא את הצורך בריצוי בעת נטילת הלולב?
  • הסבר את ההוכחה מגובהו של הלולב ביחס למינים האחרים, וכיצד הדבר מבטא את הצורך בריצוי בעת נטילת הלולב?

 

6. הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, משנת יעבץ, סי' נא, ב-ג

שתי הלכות הם במצוה הבאה בעבירה. חדא, הא דלמדים מקרא "אלה המצוות", והיינו שהוא דין בקיום המצווה של הגברא, שאינו מקיים את המצווה אם היא באה בעבירה. ועוד, שמצוה הבאה בעבירה הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצוה, וזה למדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח". גזול דומיא דפיסח. כלומר כמו שפיסח הוא פסול בגוף הקרבן, כך גזול הוא פסול בגוף הקרבן.

מעתה יש לישב תירץ התוספות שהביא הריטב"א. ...ונראה בסברת התוספות דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שבא לרצות, כיון דילפינן לה מקרבן דכתיב "והבאתם גזול ואת הפסח". אם כן זה נאמר רק במצוות דומיא דקרבן שבאה לרצות. אמנם הרי למדים מצווה הבאה בעבירה גם מקרא "אלה המצוות", וזה הלא נאמר בכל מצוות התורה, אלא שדין זה הוא רק בקיום המצוה של הגברא, שהוא אינו מקיים המצוה כשהיא באה בעבירה, אבל אין זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצווה. ולפי זה בסוכה שאין בה ריצוי, לא נאמר בה הדין מצוה הבאה בעבירה מקרא ד"הבאתם גזול ואת הפסח" שהוא פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצוה שזה נאמר רק במצוות של ריצוי. אבל מכל מקום יש בסוכה הדין מצוה הבאה בעבירה שלמדים מקרא "אלה המצוות" שהוא בכל מצוות התורה, אלא שהוא רק דין בקיום המצוה של הגברא שאינו מקיים את המצוה שהיא באה בעבירה, אבל גוף הסוכה כשרה היא גם כשהיא באה בעבירה.

...ונראה לפי המבואר דשתי הלכות הם במצוה הבאה בעבירה, חדא מה שלומדים מקרא "אלה המצוות" שהוא דין בקיום המצווה של הגברא שאינו מקיים את המצווה שהיא באה בעבירה, ועוד מה שלמדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח" שמצוה הבאה בעבירה הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצווה. ולפי זה אפשר לומר דהא דכתבו התוספות [סוכה ל ע"א ד"ה מתוך] דבמצוה מדרבנן לא חייש אמצווה הבאה בעבירה, היינו שהדין מצווה הבאה בעבירה דלמדים מקרא "אלה המצוות" שהוא דין בקיום המצוות של הגברא, זה נאמר רק במצוות של תורה ולא במצוות דרבנן, שהרי האי קרא "אלה המצוות" כתיב במצוות של תורה. אבל הדין מצוה הבאה בעבירה שלמדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח" שהוא פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצוה זה נאמר גם במצוות דרבנן, כיון שהפסול הוא בגוף הדבר שאינו ראוי למצוות. אם כן כשם שגוף הדבר פסול למצוה של תורה, הוא הדין שפסול למצוה דרבנן.

ובזה יהא ניחא הא דאמר ר' יוחנן בסוכה ל ע"א דלולב גזול גם ביום טוב שני שהוא מדרבנן משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר "והבאתם גזול ואת הפסח". וזה תימא למה מביא קרא דמדברי קבלה ולא מביא הכתוב המפורש בתורה "אלה המצוות" - אם עשיתן כמצוותן הרי הן מצוות, ואם לאו אינן מצוות. אמנם לפי המבואר הרי ניחא שהרי האי קרא "אלה המצוות" נאמר רק במצוות של תורה ולא במצוות דרבנן. ואם כן בלולב ביום טוב שני שהוא דרבנן לא חיישינן אמצוה הבאה בעבירה, ולכן אמר משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר "והבאתם גזול ואת הפסח" והיינו דמהאי קרא הרי למדים שמצוה הבאה בעבירה, הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצווה. ואם כן לולב הגזול פסול גם ליום טוב שני אף על פי שהוא רק דרבנן, כיון שגוף הלולב הוא פסול, וממילא הוא פסול גם למצוה דרבנן.

  • מה לומדים מהפסוק בתורה המובא בתלמוד הירושלמי על מהות הפסול של מצווה הבאה בעבירה, ומה לומדים על כך מהפסוק בנביא המובא בסוגייתנו בתלמוד הבבלי?
  • איזה פסול של מצווה הבאה בעבירה יש בסוכה גזולה, ואיזה פסול לא?
  • איזה פסול של מצווה הבאה בעבירה יש בלולב הגזול בשאר ימי החג, ואיזה פסול של מצווה הבאה בעבירה אין בלולב הגזול בשאר ימי החג, אלא רק ביום הראשון, שהחובה בו היא מן התורה?
  • כיצד מיישב הרב זולטי את הסתירה בין שני התוספותים שהובאו לעיל, בנוגע לתוקף פסול מצוה הבאה בעבירה?

 

ג. הגדרת מצווה הבאה בעבירה

סוכה דף ל עמוד א תוספות ד"ה משום [מהמילים: "וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשרה..."]

  • הסבר את שאלת תוספות על טעם הפסול של לולב של אשרה מימות משה, ועל ההיתר ליטול לולב של אשרה שלא מימות משה?
  • הסבר את ההבדל בין טעם הפסול של לולב הגזול לבין טעם הפסול של לולב של אשרה מימות משה, ואת טעם ההיתר ליטול לולב של אשרה שלא מימות משה?
  • לפי התוספות, מה היא ההגדרה של מצווה הבאה בעבירה?
  • מדוע טוען התוספות שהגרסה בגמרא בסוכה לה ע"א, המנמקת את פסול אתרוג של אשרה מטעם מצווה הבאה בעבירה (גרסה זו מופיעה גם ברבנו חננאל שם), היא גרסה משובשת? 

 

7. הרב צבי שכטר, ארץ הצבי, סימן ג (עמ' כא-כב)

עיין בריטב"א בשם התוספות [לעיל מקור מס' 4] שתרצו דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שבא לרצות...

וביאר בזה הגר"ח ז"ל [הרב חיים מבריסק] דחזינן מהכא הגדרה מחודשת בדין מצוה הבאה בעבירה. דלא רצה לומר שעל ידי העבירה שלו הוא דנתאפשרה אצלו המצוה [כדברי התוספות בסוכה ל ע"א ד"ה משום], דאם כן אף בגזל קרקע מחברו [על מנת לבנות שם סוכה ולשבת בה - סוכה לא ע"א] נמי נימא הכי. אלא הגדרת דין זה הוא, דהיכא דעבר עבירה וע"י העבירה שלו חל שם עבירה על איזה חפצא, שאי אפשר להשתמש אחר כך באותה חפצא לקיים בה שום מצווה, דחפצא של עבירה פסולה היא מלשמש כחפצא של מצווה.

...ולפי זה נמי ניחא הגירסא הישנה שהביאו התוספות הנ"ל [וגירסה זו נמצאת בפירוש רבנו חננאל בסוכה לה ע"א; וברמב"ם בפירוש המשנה סוכה ג, א: "מצוה הבאה בעברה אינה מצוה, ולפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול"] שכתבו: "וגירסה משובשת היא". ולפי דברי הריטב"א והגר"ח ניחא, דמכל מקום מיקרי אתרוג של אשירה ושל עיר הנדחת "חפצא של עבירה" אף על פי שלא נתאפשרה המצווה מכח העבירה. ...מישהו עבר עבירה ועל ידי אותה העבירה חל איזה דין מחודש על הלולב הזה מחמת עשיית העבירה. בכי האי גוונא שפיר מקרי אותו הלולב "חפצא של עבירה" וממילא הוא פסול לשמש אחר כך כחפצא של מצוה.   

 

  • מה קשה מסוכה גזולה על הגדרת התוספות למצווה הבאה בעבירה?
  • מה ההגדרה של מצווה הבאה בעבירה על פי דברי התוספות המובא בריטב"א?
  • על פי הגדרת התוספות שמובא בריטב"א, מדוע גם לולב של אשירה יהיה פסול מטעם מצווה הבאה בעבירה?

 

הצעה לר"מ

תוספות סוכה ל ע"א ד"ה משום [עד: "אלא מנאץ"]

עיקר דרשת הפסוק בברייתא בגמרא (סוכה מג ע"א) הוא כדי ללמד מדוע לולב שאול פסול, שהרי אפשר לפסול לולב הגזול בנימוק שזו "מצווה הבאה בעבירה". אכן, הפסוק מספר מלאכי, שממנו למד ר' יוחנן בשמו של רשב"י שלולב גזול פסול למצווה, נאמר בקרבן גזול, אך העיקרון שלפיו חפץ גזול פסול למצווה, נכון בכל המצוות. הסיבה היא מפני ששימוש בחפץ גזול לשם קיום מצווה הוא איסור תורה. כך נאמר בגמרא בבבא קמא (צד ע"א), לגבי מי שגזל סאה של חיטים, טחן אותם, לש את הבצק והפריש ממנו חלה, שאינו רשאי לברך על ההפרשה, שהרי "אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר: 'ובוצע בֵּרֵךְ נאץ ה' " (תהילים י, ג).

 

תוספות סוכה ט ע"א ד"ה ההוא [עד המילים: "אלא מדרבנן"]

פסול מצווה הבאה בעבירה הוא מדרבנן, ועל כן למדה הגמרא מהפסוק "חג הסוכות תעשה לך", שסוכה גזולה פסולה מהתורה. מדברי תוספות כאן עולה שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא מדרבנן, בעוד שתוספות בסוכה ל ע"א סבר שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא. [יישוב לסתירה זו נראה בהמשך בדברי הרב יעקב בצלאל ז'ולטי].

 

תוספות סוכה ל ע"א ד"ה מתוך

שמואל סבר שפסול מצווה הבאה בעבירה לא חל על מצוות שהן מדרבנן, כמו נטילת לולב בשאר ימי החג.

 

נודע ביהודה

לפי ר' יוחנן פסול מצוה הבאה בעבירה הוא מהתורה, גם אם המצווה עצמה היא מדרבנן. הסיבה היא "דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון" (גיטין סה ע"א). לכן אין יוצאים ידי חובה בלולב הגזול גם בשאר הימים, על אף שנטילת לולב בשאר הימים היא מצווה מדרבנן. ר' יוחנן לומד מהפסוק במלאכי את העיקרון שמצווה הבאה בעבירה פסולה, אך מאחר שהמקור הוא בדברי הנביא, עדיין אין ביסוס לכך שהפסול הוא מהתורה. לפיכך הביא ר' יוחנן גם את הפסוק בישעיהו, שממנו עולה המשל על פסול מצווה הבאה בעבירה, והמשל הוא סברה, וסברה היא דאורייתא (ראה בדברי הנודע ביהודה בצל"ח ברכות לה ע"א ד"ה "ומה שכתב הגאון בעל פני יהושע").

לפי שמואל, פסול מצווה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן, וגם חובת לולב בשאר ימי החג זו חובה מדרבנן. כששני המרכיבים הם מדרבנן – לא מחמירים, ולכן לפיו פסול מצווה הבאה בעבירה אינו פוסל נטילת לולב הגזול בשאר ימי החג.

 

תלמוד ירושלמי

מי שגזל מצה על מנת לקיים בה את המצווה מהתורה של אכילת מצה בליל הסדר, אינו יוצא ידי חובה. אם יברך על המצה הגזולה, לא תהיה זו ברכה אלא נאצה. הסיבה היא כדברי ר' יונה: "אין עבירה מצווה" (זהו ניסוח אחר למושג: "מצווה הבאה בעבירה", שאינו מופיע כלל בצורה זו בירושלמי), ולכן אי אפשר לברך על מצה שנגזלה. ר' אילא לומד מהפסוק שיש לקיים את המצוות כמו שה' ציווה. אם פעולת המצווה באה בעקבות עבירה, אין זו מצווה ואסור לברך עליה. דרשת ר' אילא היא מפסוק בתורה (לאחר התוכחות, בסוף חומש ויקרא), המתייחס לכלל המצוות, לעומת דרשות ר' יוחנן בשם רשב"י, שהיו מפסוקים בנביאים.

 

ריטב"א

לפי התוספות המובא בריטב"א, פסול מצווה הבאה בעבירה הוא רק במצוות שבאות לרצות לפני ה' כמו קרבן ולולב, אבל במצוות סוכה אין ריצוי, ולכן צריך פסוק מיוחד כדי ללמוד ממנו את פסול מצווה הבאה בעבירה. הריטב"א דחה זאת, וכתב שמהאמור בתלמוד הירושלמי ביחס לכך שאין יוצאים ידי חובה במצה גזולה ואין לברך עליה, משמע שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא גם במצוות שאין בהן ריצוי. הוא מוסיף שמהירושלמי משמע שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא מהתורה, כנראה בשל הלימוד מפסוק בתורה.

בתשובתו הראשונה השיב הריטב"א שהתועלת בדרשת הפסוק היא גם לשמואל, שלא למד את הפסול של מצווה הבאה בעבירה. בתשובתו השנייה השיב הריטב"א שהתועלת בדרשת הפסוק היא לכולם – הן לשמואל והן לר' יוחנן בשם רשב"י. היה מקום לומר שלולב גזול פסול כמו לולב שאול, אך כשם שאפשר לצאת ידי חובה בסוכה שאולה – הרי כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת – כך אפשר לשבת בסוכה גזולה, כי מצוות סוכה לא באה לרצות! הפסוק מלמד שגם סוכה גזולה פסולה משום מצווה הבאה בעבירה.

 

הרב יוסף דב סולובייצ'יק

מצוות לולב אינה רק פעולת הנטילה, אלא גם נענוע בארבעת המינים בעת אמירת ההלל. על פי הרמב"ם, אם אדם נטל לולב ולא נענע בו בשעה שאמר הלל, הוא אמנם קיים את המצווה אבל לא בשלמות. חסר בה משהו מהותי; הנענועים בעת אמירת ההלל משלימים את מעשה הריצוי לפני ה'. (חשוב לשים לב בדברי הרי"ד לפער בין המושג 'לקיים את המצוה' לבין זה ש'חסר קיום במצווה'.  המושג 'קיום' בדברי הרי"ד משמעו שעל אף שהאדם מקיים את המצווה, משהו מהותי בה חסר, משהו הקשור לאופיה הפנימי ומהותה, בדומה לכוונה בתפילה).

לפי הראב"ד לולב יבש פסול, מפני שאי אפשר להלל את ה' בלולב יבש. מכיוון שכך, אי אפשר ליטול לולב יבש גם שלא במסגרת ההלל.

גובהו של הלולב, טפח יותר מהמינים האחרים, נועד לאפשר את הנענוע בו. גם כאן ניכר שפעולת הנענוע בעת אמירת ההלל היא פעולת ריצוי, וכך מקיימים המצווה בשלמות. 

 

הרב יעקב בצלאל ז'ולטי

מהפסוק "אלה המצוות" לומדים שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא בפעולתו של האדם המקיים את המצווה – בגברא. הוא אינו נחשב כמי שקיים את המצווה, אם היא באה בעבירה, אך אין כל פסול בחפץ המצווה עצמו. מהפסוק בנביא "והבאתם גזול ואת הפסח" לומדים שהפסול הוא בגוף הקרבן. כשם שפיסח הוא פסול בגוף הקרבן, כך גזול הוא פסול בגוף הקרבן. פסול זה נובע מכך שזו מצווה שנועדה לרצות.

במצוות סוכה אין ריצוי ועל כן לא נאמר לגביה הפסול של מצווה הבאה בעבירה הנלמד מהפסוק "והבאתם גזול ואת הפסח", והסוכה עצמה כשרה. עם זאת, האדם שיושב בסוכה גזולה אינו מקיים מצווה, כפי שנלמד מהפסוק "אלה המצוות". 

מצוות לולב ביום הראשון היא מהתורה, ובשאר ימי החג היא מדרבנן. הפסוק "אלה המצוות" נאמר על מצוות מהתורה, ועל כן הפסול הוא באדם הנוטל לולב גזול. לעומת זאת, הפסוק "והבאתם גזול ואת הפסח", שממנו לומדים על הפסול בחפצא של המצווה, נאמר גם במצוות שחובתן מדרבנן, ומטעם זה לולב גזול פסול גם בשאר ימי החג. 

 

התוספות [המשך]

במשנה נאמר שלולב של אשרה פסול. בגמרא (סוכה לא ע"ב) מוסבר שמדובר באשרה מימות משה רבנו, כאשר עם ישראל עמד להיכנס לארץ, והתורה ציוותה: "ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג). לולב צריך שיעור, ומאחר שלולב של עיר הנידחת עומד לשריפה, הרי כביכול אין שיעורו קיים, מפני שהעומד לישרף הרי הוא כשרוף.

תוספות שאל מדוע לא נאמר שלולב של אשירה פסול מטעם מצווה הבאה בעבירה? בנוסף, לולב של אשרה שאיננו מימות משה, כשר בדיעבד, והנוטלו יצא ידי חובה. מדוע לא נפסול לולב זה מהטעם של מצווה הבאה בעבירה, כמו לולב גזול? תשובת תוספות היא שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא שכתוצאה מהעבירה אפשר לקיים את המצווה; ולכן לולב גזול פסול – אם האדם לא היה גוזל, הוא לא היה יכול לקיים המצווה. אבל בלולב של אשירה (וכך גם אתרוג של אשירה, על פי הגרסה המשובשת בגמרא בסוכה לה ע"א), גם אם לא הוא לא היה מוקדש לעבודה זרה, היה אפשר לקיים בו את המצווה, ולכן הוא אינו נפסל מטעם מצווה הבאה בעבירה אלא מטעם "כתותי מיכתת שיעוריה".

ההגדרה של פסול מצווה הבאה בעבירה היא שהאפשרות לקיים את המצווה נוצרה רק כיון שנעשתה העבירה.

 

הרב צבי שכטר

תוספות (סוכה ל ע"א ד"ה משום) הגדיר מצווה הבאה בעבירה: מצווה שהאפשרות לקיימה היא תוצאה של עבירה. על כך קשה מהגמרא שבה נאמר שאדם שגזל קרקע מחברו על מנת לבנות בה סוכה ולשבת בה, יוצא ידי חובה על אף שהיכולת לקיים מצוות סוכה באה בעקבות פעולה של עבירה.

על פי התוספות המובא בריטב"א הסביר הגר"ח שההגדרה היא שאם נעשתה פעולה של עבירה בחפץ של המצווה, אי אפשר לקיים מצווה בחפץ המצווה (בגזל קרקע – פעולת הגזלה היא בקרקע, ולא בסוכה עצמה). לכן גם לולב של אשרה פסול מטעם מצווה הבאה בעבירה (כגרסת רבנו חננאל והרמב"ם בפירוש המשנה) מאחר שנעשתה עבירה בלולב עצמו, והוא מוגדר "חפצא של עבירה".

 

מקורות

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוכה פרק ג הלכה א

תני רבי חייה: "ולקחתם לכם" (ויקרא כג, מ) משלכם ולא הגזול. אמר ר' לוי: זה שהוא נוטל לולב גזול, למה הוא דומה? לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו. אמרו: אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו.

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת אמור פרק כג, מ [בארמית: ויקרא רבה, פרשת אמור ל, ו]

"ולקחתם לכם" - משלכם ולא מן הגזול. ולמה הדבר דומה? לשלוחו של מלך לאחר שגבה מצא אחד מן העיר ולקח בגדיו. לימים בא אותו בן העיר לפני המלך לקבול, מצאו אותו השליח של המלך. אמר לו: מה אתה עושה בכאן? אמר לו יש לי דין אצל אחד. אמר לו: מה תתן לי ואני אלמוד זכות עליך לפני המלך. אמר לו זה המלבוש האחד. מיד העמידו לפני המלך. אמר המלך לאותו שהוא בן העיר: מי הביאך והגיעך הנה? אמר לו: אדוני שלוחך ששלחת אותו לעיר פלוני לגבות אותה. אמר המלך: ועתה מה אתה רוצה? אמר לו אדוני דין אחד אני רוצה. אמר לו: אמור. אמר: אדוני המלך זה בא למדינה ולקח את בגדי בחזקה, וכשבאתי אתה לקבול לא הניחני ליכנס, עד שלקח ממני זה הבגד האחד אשר עליו. אמר המלך לעבדיו: פשטו אותו ותנו לבן העיר, ולכו והרגו אותו. וכי גנבים בחצר המלך ואנסים יהיו? כך אין אדם מישראל צריך להלל בלולב גזול, אלא אם כן קנה אותו בדמיו, שנאמר "ולקחתם לכם" משלכם.

אוצר הגאונים סוכה עמ' 84

וששאלתם מאי טעמא תקנו ברכות לולב אחר "עושה השלום"? כך אמרו רבותינו הגאונים זצ"ל שב"עושה שלום" ברכת כהנים. מה ברכת כהנים מרצה בין ישראל לאביהם שבשמים, אף ארבעה מינים שבלולב מרצים בין ישראל לאביהם שבשמים.

הרב אריה לייב, שפת אמת מסכת סוכה דף כט עמוד ב

במשנה לולב הגזול והיבש פסול, לישנא דהגזול אינו מדוקדק לכאורה דאין הגזילה בעצמות הלולב כמו יבש והוי ליה למיתני הגוזל לולב? ...נקט הגזול לאורויי הטעם שנקרא איסור בגוף הלולב, מה שאין כן אילו נעשה עבירה אחרת בהלולב יוצא בו אחר כך.

הרב שמואל בורנשטיין, שם משמואל - מועדים סוכות, שנת תרע"ג

הענין מה שמיעטה תורה להדיא גזל בסוכה ולולב יותר מבכל המצות. דהנה סוכה היא אהבה כדכתיב: "וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ג), וכתיב: "בצלו חמדתי וישבתי" (שם ג). וכן לולב שד' מינים רומזים להשם יתברך כבמדרש (ויקרא רבה ל, ט), שישראל נוטלין את מינים אלו ושמחין לפני השם יתברך. והנה כבר אמרנו שכאשר יש השפעת אהבה ותשוקה בעולם, ואדם משתמש באהבה במקום שאינו ראוי היינו באהבות חיצוניות זה נקרא גזל שגוזל את האהבה מן המקום הראוי, כי באם האהבה היא בחיצוניות שוב לא תוכל להיות כראוי במקום הראוי, כי אין שתי האהבות יכולין לדור בלב אחד. ...ובזה יש לומר טעם פסול גזל במצוות אלו, כי ע"י שמקיימן ע"י גזל, ועבירת הגזל מושכתו לגזול את האהבה והתשוקה ממקומה בסוד עבירה גוררת עבירה, אם כן לא די שלא קיים המצוה אלא שעוד מגרע גרע. וזהו שאיתא (ירושלמי סוכה פ"ג ה"א) אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. שלא לבד שנעדר ממנו הסניגור אלא שנעשה ממנו קטיגור, והכל מטעם הנ"ל:

ובזה מיושבת קושית התוס' סוכה (ט' א) למה לי לכם למעוטי סוכה גזולה תיפוק ליה מטעם מצוה הבאה בעבירה. ולהנ"ל מיושב דענין מצוה הבאה בעבירה מפורש בירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) שאין עבירה מצוה, ואם כן הוא רק העדר המצוה, אבל הכתוב ד"לכם" מורה שעוד מגרע גרע.

הרב לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, דברים יא, כו

"נפש כי תחטא" (ויקרא ד, כז), ומפרש מהו החטא? "בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה" (שם). רוצה לומר אשר מן הראוי היה בעשותו איזה מצוה שיהיה נדמה בעיניו כאלו לא עשה כלום, והוא לא כן, אך שנחשב בעיניו ליש ודבר על ידי עשיית המצות, ועל ידי זה הוא מתגדל בעיניו, אז 'ואשם', כי זהו עצמו הוא חטא גדול.

ונוכל לומר שלזה כיוונו חכמינו ז"ל (סוכה ל ע"א) שדרשו מצוה הבאה בעבירה, מקרא ד'שונא גזל בעולה' (ישעיה סא, ח), כי ענין מצוה הבאה בעבירה הוא כנ"ל, שאחר המצוה הוא מתגדל ומתנשא בעיניו על ידי עשיית המצווה, וזאת ההתנשאות נחשב כעבירה. וכוונת הכתוב הוא גם כן על דרך זה, שונא גזל 'בעולה', דהיינו שעל ידי המצות הוא עולה ומתגדל בעיניו להיות נחשב ליש ודבר, לכן כמו גזל יחשב, כי באמת לא מכוחינו ועוצם ידינו אנחנו מקיימין המצות, רק הכל מאת ה' הוא, אשר בחר בנו וכו' ונתן לנו את תורתו, וזכינו לקיים מצותיו וחקותיו, ומאיר עינינו בתורתו שנוכל להשיג עבודתו איך לעבוד אותו.

 

על הסוגיה

"אין עבירה מצווה" ו"מצווה הבאה בעבירה": הביטוי "אין עבירה מצווה" נמצא בתלמוד ירושלמי. לשון זו גורפת – מצווה ועבירה אינן צועדות יחד. לא ייתכן שחפץ של עבירה או מעשה של עבירה ישמשו או יסייעו למצווה או לחלק ממנה. הקב"ה ציווה לקיים מצוות עשה וציווה שלא לעבור עבירות, ואי אפשר לחבר עבירה יחד עם מצווה.

הביטוי "מצווה הבאה בעבירה" נמצא בתלמוד הבבלי, והוא מתייחס לדרך שנעשתה לשם קיום המצווה. האם ועד כמה פעולת העבירה הייתה הכרחית לשם השגת המצווה. ההגדרות הן כלליות. כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה סוכה ג, א: "מצוה הבאה בעברה - אינה מצוה". מצוות שיש בהן תערובת עבירה, אינן רצויות, והן שנואות לפני הקב"ה: "כי אני ה' אהב משפט שנא גזל בעולה" (ישעיהו סא, ח).

הלימוד מהפסוקים והדיון האם הפסול הוא בחפצא של המצווה ("והבאתם גזול ואת הפסח"), או

בפעולת המצווה המתבצעת על ידי אדם המקיים את המצווה ("אלה המצוות") נועד לחדד עד כמה העבירה פוגמת ופוגעת בקיום המצווה. אנו מתבקשים לקיים מצווה על פי כללי ההלכה, וללא סיוע ותמיכה של עבירות.

לולב הגזול: הדוגמה שבה התמקדנו היא בעבירת גזל: "לולב הגזול". החשיבה לפיה זה בסדר לגזול לולב או כל מין נוסף אחר על מנת לקיים את מצוות ארבעת המינים, משמשת דוגמה לחשיבה מוטעית ביחס המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו. אנשים יכולים לחשוב שהעיקר הוא לצאת ידי שמים, לקיים בהידור רב מצוות שבין אדם למקום, גם על חשבון עבירה על איסורים חמורים שבין אדם לחברו. להראות צדיק כלפי שמיא, גם במחיר של להיות רשע כלפי אדם.

זו לא רק עבירת גזל; כך גם ביחס לשקרים, רמאות, גניבת דעת, לשון הרע, רכילות ועוד. ידועה המשנה המסיימת את מסכת יומא (ח, ט): "עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו". עבירות שבין אדם לחבירו, כמו גזל, שקר ועוד, חמורות יותר מאשר ביטול מצוות עשה כמו לולב. בתלמוד הירושלמי ובמדרש מובאים משלים על מי שנוהג כך – "אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו" או "וכי גנבים בחצר המלך ואנסים יהיו?". משלים אלה מלמדים שהבעייתיות כאן גדולה יותר מהרצון החיובי לקיים מצוות עשה. נוכל ללמוד מדברים אלו שלא רק התכלית חשובה. לפעמים עלולים בני אדם להתבלבל ולטובת מטרות חשובות וחיוביות לעשות מעשים חמורים בכוונה או בחוסר תשומת לב.

מדברי הבבלי והירושלמי למדנו שאם התהליך כולל עבירות כלשהן, הרי שזו כבר לא מצווה. 'אין עבירה מצווה'. דברים אלו הודגשו מאוד בתנועת המוסר. כך למשל מספר הרב דב כץ (תנועת המוסר כרך א, עמוד 326‏), ביחס לרבי ישראל מסלנט: "בעיקר, היה רבי ישראל מסתייג מעבירות שבין אדם לחבירו, בשעת קיום המצוות. מדרכם של האנשים, שבשעה שיש להם הזדמנות לקיים איזו מצוה מן המצוות הנהוגות והמקובלות עליהם, מרוב התלהבותם ואדיקותם בה, אינם מדקדקים להשקיף, אם לא כרוכה עקב אותה מצוה איזו פגיעה בזכות מי שהוא, בממון, בכבוד, בהנאה וכדומה. ויש אשר נכשלים לעיתים קרובות, מבלי משים, במצוה הבאה בעבירה, המשוללת למפרע כל ערכה וחשיבותה, והם בבחינת "בוצע ברך ניאץ ה' " [תהילים י,ג. בגמ' בבבא קמא צד ע"א וסנהדרין ו ע"ב דורשים מזה דין מצוה הבאה בעבירה] .

אין הדברים מכוונים להמוני העם, המוכנים, בגלל עליה לתורה, תפילה לפני העמוד, אמירת קדיש וכד' - לבוא לידי מריבה, ולהסתבך בחבילות של עבירות במידות ובמעשה, כגון: כעס, שנאת חינם, קשיות עורף, לשון הרע, הלבנת פנים, גזל זכות הרבים או היחיד, וכו' וכו'. מעשים אלו הם למטה מכל ביקורת ואין לעמוד עליהם. אולם, יש אשר גם תלמידי חכמים מובהקים, המדקדקים במצוה קלה כבחמורה, נכשלים בזה - תוך שטף ושיגרה - מפני שאינם מקדישים למעשים אלו ולזהירות זו תשומת לב מיוחדת.

רבי ישראל היה מצביע על כמה עובדות מאלפות כאלה, במעשי יום יום:

נוהגים בסוף חודש אלול ובעשרת ימי תשובה, לקום בחצות הלילה או בהשכמה ל"סליחות". ויש אשר תוך זריזות המצוה, נכשלים בכמה עבירות:

אין זה מקרה נדיר, שהאיש הזריז יקים רעש בקומו ויעורר את כל בני הבית, ואולי גם את הגרים בשכנותו.

לפעמים, ישנם ביניהם חולים ותינוקות, שהוא גורם להם בזה צער ומכאובים.

יש אשר יאיץ בעוזרת ביתו לקום בעוד לילה להכין לו תה. ואם היא יתומה או אלמנה, כרגיל ברוב המקרים, הריהו עובר בזה משום "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב, כא) .

מתוך חיפזון, הוא שופך את השופכין למקום שרבים הולכים בו, והריהו גורם תקלה ברשות הרבים.

בבואו לבית הכנסת, יש שאינו מוצא את עמודו במקומו, והוא נוזף בשמש בקהל, והריהו עובר על לשון הרע ומלבין פני חבירו ברבים.

ולפעמים, אשם בנדידת עמודו - דווקא חובש בית המדרש, שניעור כל הלילה, והוא מצער ומבזה תלמיד חכם וכו'.

כך היה רבי ישראל מונה שבעה לאוין חמורים, שעלול אדם לעבור במקרה זה, מבלי להרגיש כלל, ולהיות אחרי הכל שבע רצון מהתלהבותו ב"סליחות" והישגיו בתשובה, מבלי לדעת שיצא כל שכרו בהפסדו [מפי תלמידים ותיקים] .

כן יש אשר האדם, תוך חרדתו הרבה מיום הדין ודאגתו למצבו הרוחני, פניו זועפות כל היום וליבו בל עמו, והוא נכשל ביחסו עם הבריות, מבלי לקבלם בסבר פנים יפות ולדבר איתם בנחת. ויש אשר לפעמים, גם יבוא לידי קפידה וכעס וכדומה. רבי ישראל ציין לדוגמה עובדה אחת שהייתה בו בעצמו: פעם בערב יום הכיפורים, בלכתו לבית הכנסת להתפלל תפילת מעריב, בא לקראתו איש אחד מגדולי היראים, "פחד וחרדת הדין היה נראה וניכר על פניו ודמעתו על לחיו". רבי ישראל פנה אליו באיזו שאלה נחוצה. האיש הירא, "מגודל עצבונו וחרדתו", לא ענה אותו מאומה. "כאשר עברתי מעל פני האיש", מספר רבי ישראל, "חשבתי בלבבי: מה הנני חייב ואשם כי אתה הנך ירא, ותפחד ותרעד מיום הדין. מה זה נוגע אליי? הלא אתה חייב להשיבני על שאלתי בנחת רוח, כי זהו מדרכי הטבה וגמילות חסד" [אור ישראל 118] .

 מצוות לולב, שיש בה ריצוי, כקרבן: ההשוואה של פסול מצווה הבאה בעבירה בקרבן גזול ופסח ובלולב גזול, היא דוגמה אחת מרבות לדמיון הרב שבין עבודת הקרבנות במקדש לנטילת ארבעת המינים במקדש ומחוצה לו, בגבולין. כמה דוגמאות:

א. "אמר רבי אבהו: אמר רבי אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: 'אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח' (תהילים קיח, כז)" (סוכה דף מה ע"א).

ב. הקרבן נועד לרצות על האדם, וכך אמר ר' אליעזר: "וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים" (תענית ב ע"ב).

ג. הנענועים הם מרכיב משמעותי בנטילת ארבעת המינים, כשם שמניפים את קרבן העומר ואת שתי הלחם (סוכה דף לז ע"ב).

ד. אמירת הלל בעת נטילת הלולב כי "אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?" (פסחים צה ע"ב).

השכינה מתפשטת מחוץ לגבולות המקדש. עבודת הקרבנות היא במקומו של כל אחד. בשונה מקרבן שעולה כליל או שנאכל על ידי הכהנים והבעלים, ארבעת המינים הם משל כל אדם "ולקחתם לכם" – משלכם, ובהם מנענעים ומניפים לה'. יש פן מסויים שלפיו הלולב וארבעת המינים כולם דומים לקרבן. גם כאשר האדם נמצא מחוץ לירושלים, וגם כאשר בית המקדש חרב, עדיין משהו מריצויו של הקב"ה וההקרבה לפניו עוד משתמר. הדבר דומה לתפילות ש'כנגד תמידים תקנום', ולחווית התפילה שיש בה 'עבודה' כנגד 'עבודת המקדש'. תנועת הנפש של הבאת קרבן, ושל השמחה 'לפני ה'' מופיעה גם בימינו וגם במקומותינו.

 

הרחבה

  1. הרב מרדכי כהן, "מצווה הבאה בעבירה", סוכה וארבעה מינים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 567-485.
  2. הרב יעקב נגן, "ארבעה מינים כקרבן בהלכה של חז"ל", דעת, 49 (תשס"ב), עמ' 34-5.
  3. הנ"ל, באר מרים – סוכות, אלון שבות תשע"ה, עמ' 179-176.

חדש באתר

גשם גשם משמים
אסופת שיעורים לגילאי היסודי העוסקים בבקשת ובהזכרת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים