תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > יסודי > פרשת שבוע > מפגשבת- ניצבים- וילך

מפגשבת- ניצבים- וילך

מירב מגני ועינת ריינוס, מינהל החמ"ד ולב לדעת
הדפסה
מקצוע: תורה
כיתה: כיתות ג-ה
נושא: מפגשבת ניצבים- וילך

כמו הקב"ה שמוחל לנו עוונותינו אחרי שאנו שבים בתשובה, כך גם אנו צריכים לסלוח בלב שלם למי שפגע בנו ומבקש לתקן את שעשה.

 

 

פתיחה :

נפתח את השיעור בקריאת הסיפור:

סיפור:

הֲכִי צוֹדֵק בָּעוֹלָם

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דְּבָרִים ל', ב'-ג')

"זֶה מְעַצְבֵּן!" קָרָאתִי בְּזַעַף כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה. "אֵיפֹה הַצֶּדֶק? עַל מַעֲשִׂים רָעִים מְשַׁלְּמִים!"

"מַה קָּרָה?" שָׁאֲלָה אִמָּא בְּנִימָה מַרְגִּיעָה. "זֶה סִפּוּר אָרֹךְ", אָמַרְתִּי, וְאִמָּא עָנְתָה: "יֵשׁ לִי זְמַן, סַפֵּר". הִתְיַשַּׁבְתִּי עַל כִּסֵּא בַּמִּטְבָּח וְסִפַּרְתִּי:

זֶה הִתְחִיל בְּמִשְׂחַק גְּמָר בְּכַדּוּרְסַל שֶׁאָמוּר לְהִתְקַיֵּם בְּעוֹד חֹדֶשׁ, תַּחֲרוּת בֵּין כִּתָּה ו' 1 - הַכִּתָּה שֶׁלִּי, לְכִתָּה ו' 2 - הַכִּתָּה הַמַּקְבִּילָה. הַמּוֹרֶה לִסְפּוֹרְט עוֹדֵד אֶת כֻּלָּנוּ לְהִתְאַמֵּן לִקְרַאת הַמִּשְׂחָק וְהִבְטִיחַ שֶׁהַכִּתָּה הַמְּנַצַּחַת תֵּצֵא לְיוֹם כֵּיף בַּבְּרֵכָה. כֻּלָּנוּ הִתְאַמַּנּוּ בְּמֶרֶץ. גַּם בְּכִתָּה ו' 2 לָקְחוּ אֶת הָעֵסֶק בִּרְצִינוּת. הַמּוֹרֶה אָמַר שֶׁבַּשָּׁלָב הָרִאשׁוֹן כָּל כִּתָּה תִּתְאַמֵּן בְּעַצְמָהּ וְאַחֲרֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת נַתְחִיל בְּאִמּוּנִים מְשֻׁתָּפִים. הַבְּעָיָה הִיא שֶׁבְּבֵית הַסֵּפֶר יֵשׁ מִגְרַשׁ כַּדּוּרְסַל אֶחָד. לָכֵן קָבַעְנוּ תּוֹר לַמִּגְרָשׁ: בְּכָל יוֹם תִּתְאַמֵּן כִּתָּה אַחֶרֶת.

זֶה נִשְׁמַע לָךְ פָּשׁוּט אֲבָל כָּאן הִתְחִילוּ הַבְּעָיוֹת. בְּיוֹם רִאשׁוֹן, הַיּוֹם שֶׁלָּנוּ בַּמִּגְרָשׁ, נֶעֱלַם לָנוּ הַכַּדּוּר כְּאִלּוּ בָּלְעָה אוֹתוֹ הָאֲדָמָה. מִכֵּיוָן שֶׁהַמִּגְרָשׁ נִשְׁאַר פָּנוּי, הִתְאַמְּנָה בּוֹ כִּתָּה ו' 2 בְּנַחַת. בַּהַתְחָלָה לֹא שִׁעַרְנוּ שֶׁכִּתָּה ו' 2 הֶעֱלִימָה לָנוּ בְּכַוָּנָה אֶת הַכַּדּוּר, אֲבָל בְּסוֹף הַהַפְסָקָה, אַחֲרֵי שֶׁבִּזְבַּזְנוּ אֶת כָּל הַזְּמַן בְּחִפּוּשִׂים, הִגִּיעַ יוֹרָם מִכִּתָּה ו' 2 וּ"מָצָא" לָנוּ אֶת הַכַּדּוּר עַל הַגַּג שֶׁל הַכִּתָּה. כָּעַסְנוּ כָּל כָּךְ. בְּיוֹם אַחֵר הֵם שָׁלְחוּ אֶת יוֹסִי. יוֹסִי הִתְכּוֹפֵף בְּשֶׁקֶט מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָנוֹת בִּזְמַן שֶׁאָכַלְנוּ, וּבְלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ קָשַׁר לַשַּׂחְקָנִים הֲכִי טוֹבִים שֶׁל הַכִּתָּה אֶת שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם אֵלּוּ לְאֵלּוּ. כְּשֶׁהַיְּלָדִים קָמוּ מֵהַכִּסְּאוֹת הֵם כִּמְעַט נָפְלוּ וְרֹב הַהַפְסָקָה עָבְרָה בְּנִסְיוֹנוֹת לְהַתִּיר אֶת הַקְּשָׁרִים הַמְּסֻבָּכִים. וּמָה עָשׂוּ ו' 2? כַּמּוּבָן, הִתְאַמְּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ בַּמִּגְרָשׁ.

זֶה עָבַר כָּל גְּבוּל! הָלַכְנוּ כּוֹעֲסִים לַמּוֹרֶה לִסְפּוֹרְט וְסִפַּרְנוּ לוֹ הַכֹּל. הַמּוֹרֶה הִקְשִׁיב בִּרְצִינוּת לַטְּעָנוֹת שֶׁלָּנוּ וְהוֹדִיעַ לָנוּ שֶׁיַּחְשֹׁב מַה לַּעֲשׂוֹת.

לְמָחֳרָת אָסַף הַמּוֹרֶה אֶת שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת וְנָזַף בְּכִתָּה ו' 2. הוּא לָקַח מֵהֶם אֶת כָּל הַתּוֹרִים עַל הַמִּגְרָשׁ וְנָתַן לְכָל אֶחָד מֵהֶם עֹנֶשׁ לִכְתֹּב עֲבוֹדָה עֲנָקִית עַל הַנּוֹשֵׂא:"מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ". כִּתָּה ו' 2 נִרְאוּ עֲצוּבִים וּמְאֻכְזָבִים. מַגִּיעַ לָהֶם. שֶׁיְּשַׁלְּמוּ עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים.

אֲבָל כָּאן הַסִּפּוּר רַק מַתְחִיל. לְמָחֳרָת עָבַרְתִּי לְיַד כִּתָּה ו' 2 וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָם בּוֹכִים וּמִצְטַעֲרִים. הֵם אָמְרוּ: "טָעִינוּ בַּהִתְנַהֲגוּת שֶׁלָּנוּ, לֹא הָיִינוּ בְּסֵדֶר..." אֲחָדִים מֵהֶם נִגְּשׁוּ לְתַלְמִידִים מֵהַכִּתָּה שֶׁלִּי וּמַמָּשׁ הִתְחַנְּנוּ שֶׁנִּסְלַח לָהֶם. הֵם כָּתְבוּ מִכְתָּב לַמּוֹרֶה לִסְפּוֹרְט וּבוֹ הֵם מְתָאֲרִים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים וּמְבַקְּשִׁים סְלִיחָה. הֵם בִּקְּשׁוּ מֵהַמּוֹרֶה שֶׁיִּתֵּן לָהֶם עוֹד הִזְדַּמְּנוּת. רָאִיתִי בְּמוֹ עֵינַי אֶת יוֹרָם וְיוֹסִי נִגָּשִׁים בְּלֵב שָׁבוּר וּדְמָעוֹת בָּעֵינַיִם לַמּוֹרֶה וּמַבְטִיחִים לוֹ שֶׁשּׁוּב לֹא יַחְזְרוּ עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים.

 

נעצור את קריאת הסיפור, ונשאל:

האם לדעתכם המורה צריך לסלוח להם ולתת להם את ההזדמנות הנוספת שהם מבקשים, או לא?

נאזין, לא נסכם ונמשיך לקרוא:

 

וּמָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת? הַמּוֹרֶה מָחַל לָהֶם עַל הַכֹּל. הוּא הֶחְזִיר לָהֶם אֶת הַתּוֹרִים לַמִּגְרָשׁ וַאֲפִלּוּ וִתֵּר עַל הָעֲבוֹדָה הָאֲרֻכָּה. הוּא אָמַר: "אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאַתֶּם מִצְטַעֲרִים עַל הַכֹּל מֵעֹמֶק הַלֵּב. קְחוּ הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת!" כָּל כָּךְ כָּעַסְתִּי, אֵיךְ אֶפְשָׁר לְוַתֵּר לָהֶם וְלִמְחֹק אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרַע כְּאִלּוּ לֹא הָיָה?

אִמָּא הִקְשִׁיבָה כָּל הַזְּמַן וְאָז אָמְרָה: "בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ, פָּרָשַׁת נִצָּבִים, אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים עַל מַעֲשִׂים רָעִים וּקְלָלוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ בְּעִקְבוֹתֵיהֶם, מֹשֶׁה מַרְגִּיעַ אֶת הָעָם וּמְגַלֶּה לָהֶם אֶת סוֹד הַתְּשׁוּבָה: לַמְרוֹת הַכֹּל וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ דֶּרֶךְ חֲזָרָה: 'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ'. גַּם אָנוּ מְצֻוִּים לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הקב"ה וְלָתֵת עוֹד הִזְדַּמְּנוּת לַסּוֹבְבִים אוֹתָנוּ: לִמְחֹל וְלִסְלֹחַ, לְוַתֵּר וְלֶאֱהֹב". "אֲבָל זֶה לֹא צוֹדֵק", סֵרַבְתִּי לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהֵרָגַע.

עָבַר זְמַן, עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים קָרֵב וּבָא. הֶחְלַטְתִּי שֶׁהַשָּׁנָה אָצוּם עַד סוֹף הַצּוֹם. הַהֲכָנוֹת לַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הָיוּ בְּעִצּוּמָן; אִמָּא טָרְחָה בַּמִּטְבָּח עַל הֲכָנַת מַטְעַמִּים לַסְּעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת. אַבָּא דָּאַג לְמִנְהַג הַכַּפָּרוֹת. הַמַּחְזוֹרִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּרְדוּ מֵהַמַּדָּף וְהַטֶּלֶפוֹן לֹא הִפְסִיק לְצַלְצֵל: מַכָּרִים וּקְרוֹבֵי מִשְׁפָּחָה טִלְפְּנוּ וְכֻלָּם אִחֲלוּ זֶה לָזֶה גְּמַר חֲתִימָה טוֹבָה וּבִקְּשׁוּ סְלִיחָה אִם פָּגְעוּ בְּמִקְרֶה...

לְמָחֳרָת, בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַצּוֹם, אַחֲרֵי תְּפִלַּת מוּסָף, הִתְחַלְתִּי לְהַרְגִּישׁ קְצָת מְסֻחְרָר. 'מַזָּל שֶׁיֵּשׁ הַפְסָקָה קְטַנָּה עַד תְּפִלַּת מִנְחָה', חָשַׁבְתִּי. שָׁכַבְתִּי לָנוּחַ, לֹא לִפְנֵי שֶׁבִּקַּשְׁתִּי מֵאַבָּא לְהָעִיר אוֹתִי לַתְּפִלָּה.

לִתְפִלַּת מִנְחָה הִתְעוֹרַרְתִּי בְּקֹשִׁי רַב. הָיִיתִי צָמֵא וְרָעֵב אַךְ הָיִיתִי נָחוּשׁ לְהַמְשִׁיךְ לָצוּם וּלְהִתְפַּלֵּל. הִקְשַׁבְתִּי לַפְּסוּקִים מִסֵּפֶר יוֹנָה שֶׁקָּרָא הַבַּעַל קוֹרֵא, וּלְפֶתַע רָאִיתִי אָדָם גְּבַהּ קוֹמָה, הֲדוּר פָּנִים וּזְקָנוֹ הַלָּבָן מִתְבַּדֵּר בָּרוּחַ.

"שְׁמַע", הוּא אָמַר לִי, "גַּם אֲנִי כָּעַסְתִּי כָּמוֹךָ. חָשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא צוֹדֵק לִסְלֹחַ לַאֲנָשִׁים עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים רַק מִכֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. נִסִּיתִי לִבְרֹחַ מֵהַשְּׁלִיחוּת שֶׁלִּי לְנִינְוֵה - אֲבָל זֶה לֹא הִצְלִיחַ. יָשַׁבְתִּי שְׁלוֹשָׁה יָמִים בִּמְעֵי הַדָּג וְהֵבַנְתִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ מֵהַשְּׁלִיחוּת. וַעֲדַיִן, כְּשֶׁרָאִיתִי אֵיךְ הקב"ה קִבֵּל אֶת תְּשׁוּבָתָם שֶׁל אַנְשֵׁי נִינְוֵה, הֶעֱדַפְתִּי לָמוּת".

"הֵי, אֲנִי מַכִּיר אוֹתְךָ. אַתָּה יוֹנָה הַנָּבִיא!" הִתְלַהַבְתִּי, וְהִמְשַׁכְתִּי אֶת סִפּוּרוֹ: "וְאָז ה' בָּרָא לְךָ קִיקָיוֹן נִפְלָא בִּן לַיְלָה וּבָאָה תּוֹלַעַת וְכִרְסְמָה אוֹתוֹ בִּן לַיְלָה - וְשׁוּב בִּקַּשְׁתָּ לָמוּת".

"אֵיךְ אַתָּה יוֹדֵעַ? מָה, אַתָּה נָבִיא?" צָחַק הַזָּקֵן, וְאַחַר אָמַר: "דַּע לְךָ שֶׁה' לִמֵּד אוֹתִי שֶׁהָעוֹלָם מֻנְהָג בְּרַחֲמִים. ה' רַחְמָן וְתָמִיד נוֹתֵן לִבְרוּאָיו הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת. לְפִי חֻקֵּי הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים, לָתֵת הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת זֶה הֲכִי צוֹדֵק בָּעוֹלָם".

"הִתְעוֹרֵר!" נִעְנֵעַ אוֹתִי אַבָּא קַלּוֹת. "עוֹד מְעַט תְּפִלַּת נְעִילָה הַפּוֹתַחַת שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם".

בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִכְנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת יוֹרָם וְיוֹסִי מִכִּתָּה ו' 2. לְאַט לְאַט נָתַתִּי לַכַּעַס לָצֵאת מִמֶּנִּי. הִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל הַשָּׁמַיִם הַנְּקִיִּים וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי נָקִי וּמוּכָן לִסְלֹחַ וְלֶאֱהֹב.

 

לימוד:

נכתוב על הלוח את הפסוק מספר ישעיהו:

אם יהיו חטאיכם כשנים- כשלג ילבינו.
 

נסביר: שני הוא צבע אדום, הקב"ה כאן מבטיח לישראל שאפילו אם החטאים שלנו 'ילכלכו' אותנו ויהיו כמו צבע אדום, בזכות החרטה האמיתית ועבודת התשובה שלנו- הם ימחקו כלא היו ויהפכו לצבע לבן נקי וחדש לגמרי!

נשאל: בואו נדמיין לעצמנו זוג ילדים, שבו ראובן מציק לשמעון ופוגע בו. כאשר יגיע אחד ההורים או המורה, מה לדעתכם הוא יעשה?
נסכם ונשיב: יפריד ביניהם, יגער בראובן המכה וידרוש ממנו לבקש סליחה משמעון. כך רובנו מגיבים בדרך כלל.
אנחנו דורשים מעצמנו או מאחרים לבקש סליחה, וזה מצוין, אבל לא מספיק.
אנחנו לא שמים לב גם לחובה של הצד השני- לסלוח.

אנחנו צריכים ללמוד מהקב"ה: כמו שה' סולח לי על החטאים, והופך אותי לנקי מעבירות- כך גם אני צריך לקבל את הסליחה ממי שפגע בי.
לקבל באמת ולסלוח מכל הלב.

 

דמיון:

נדמיין לעצמנו שהסיפור ממשיך, נחזור על שורותיו האחרונות:

בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִכְנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת יוֹרָם וְיוֹסִי מִכִּתָּה ו' 2. לְאַט לְאַט נָתַתִּי לַכַּעַס לָצֵאת מִמֶּנִּי. הִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל הַשָּׁמַיִם הַנְּקִיִּים וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי נָקִי וּמוּכָן לִסְלֹחַ וְלֶאֱהֹב.

ונוסיף: בסיום התפילה, יצאנו מבית הכנסת, נגשתי ליוסי ויורם ואמרתי להם.../ ונתתי להם כרטיס ברכה שבו כתוב...

כתיבה:

נבקש מהתלמידים לכתוב משפט או שניים שמבטאים את קבלת הסליחה של הילד. אפשר לעשות זאת כמשימת כתיבה בלבד ואפשר גם  ליצור כרטיס ברכה שהוא נותן להם.

 

הפנמה:

נפזר בכיתה חומרי יצירה שונים ונזמין את התלמידים להכין כרטיס 'קבלת סליחה' למישהו שהם מרגישים שהם עוד צריכים לסלוח לו על מעשיו. 

חדש באתר

מהשאלה לשיעור
שאלות לב לדעת, עמ"ר, מזמינות אותנו לכוון את ההוראה שלנו להוראה מעמיקה ומשמעותית.

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים