תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תושב"ע > המחשבה הדיאלקטית של הסוגיה האגדית

המחשבה הדיאלקטית של הסוגיה האגדית

הרב יהודה ברנדס

קטעים מתוך המבוא לספר "אגדה למעשה" חלק ב'

 

אחד המאפיינים החשובים משל סוגיה תלמודית הלכתית הוא מבנה המשא ומתן שבה. המתכונת הדיאלוגית ומתוך כך התודעה הדיאלקטית הן נשמת אפה של הסוגיה. עיקר עניינו של התלמוד אינו בהכרעה, אלא, כלשונו של הרמב"ם בהגדרתו את התלמוד: "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהו עד שידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, ועניין זה הוא הנקרא תלמוד" (רמב"ם הלכות ת"ת א, יא)

עיצובן של סוגיות אגדה שונה מעיצובן של סוגיות הלכה. בעוד שבסוגיית ההלכה המשא והמתן  הוא המבנה הברור של הסוגיה, ומערכת שלמה של מונחים מעצבת אותו, לשונות קושיה ופירוק, ראיה ודחייה, הרי שבאגדה "אין משיבין" כלומר אין קושיות ותירוצים. הסוגיה האגדית מציבה זה בצד זה, מימרות, מדרשים, סיפורים פתגמי חכמים ופתגמים עממיים. עם זאת, המתח השורר בתוך סוגיות אגדה אינו פחות מהמתח שבסוגיית הלכה, אף שאינו מובלט בדרך של משא ומתן. אין להתעלם מקיומם של המתחים הללו, מכיוון שהם מפרנסים את הדיון התלמודי, ומהווים למעשה את תשתית הקיום של העולם הרוחני כולו. הרי"ד סולובייצ'יק טוען שמהותו של האדם היוצר היא בהיותו קרוע בין קטבים דיאלקטיים שאין ביניהם הכרעה חד משמעית. לדבריו, התנודדות בין הקטבים, קבלת החלטות והכרעות, תוך ויתורים על ערכים מסוימים בנסיבות מסוימות, היא היא המשימה והיא היא נשמת אפה של היצירה האנושית בכלל, ושל היצירה התורנית בפרט. גם הראי"ה קוק, הנחשב כ"הרמוניסט" ושואף לאחדות ו"שלום הדעות", סבור שאין להגיע למטרה זו ע"י העלמת מחלוקות אלא אדרבה, ע"י פיתוח הדעות השונות והצבעה על תרומתה של כל אחת מן הדעות בנושא לגיבושה של תמונה שלמה, מגוונת וכוללת.

אחד המרכיבים החשובים של דיוננו בסוגיות אלה, יהיה הדגשת נקודות המתח והערכים המתנגשים המעצבים את מבנה הסוגיה והעמדות המובעות בה. זהו, בעיניי, אחד מן היסודות הפרשניים החשובים בסוגיית האגדה: איתור נקודות המחלוקת והמתח הקיימות בסוגיה.

... האגדה אינה מכריעה בין הקטבים השונים אלא מציגה אותם זה בצד זה, תוך שהיא מדגימה מקרים שבהם נעשתה הכרעה. נראה, שמכיוון שאין אפשרות להציע הכרעה כוללת בין הקטבים בסוגיות הללו, תפקידה של סוגיית האגדה הוא לעצב את האקלים שבתוכו מתקבלת ההכרעה הייחודית בכל שאלה ושאלה שעולה על הפרק בחיי אדם וחברה.

השפה האגדית

עניין נוסף שבו נבדלת סוגיית אגדה מסוגיית ההלכה היא הטרמינולוגיה האופיינית לה. קיומם של מונחים בהלכה ידוע לכל, וקשה להחמיץ אותם. כאשר לומד פוגש במשנה הראשונה בש"ס ב"זמן שהכהנים נכנסים לאכול  בתרומתן" הוא יודע  שאין זה ציון זמן מקרי, סיפור דברים בעלמא, אלא ביטוי המורה על מושג הלכתי מוגדר שעליו ללמדו ממקורו. לברר את הלכות אכילת תרומה בטהרה בסדרי זרעים, קודשים וטהרות... בסוגיות הלכה רגילים הלומדים להתייחס לקיומם של מונחים הלכתיים שאין להבינם כמשמעם, אלא כמייצגים של רעיונות ומשגים הלכתיים. הרב עדין שטיינזלץ מכנה זאת בשם "הציור המושגי". כך למשל, לומד הלכה שפוגש במונח "פסיק רישיה" אינו חושב על תרנגול כרות ראש, אלא מבין אותו מיד כמושג מופשט שהמטאפורה רומזת לו: תוצאה הכרחית של מעשה שנעשה מתוך כוונה למטרה אחרת.

לא כן הדבר כשלומדים אגדה. הנטייה הטבעית של הקורא היא להתייחס למושגים במשמעותם הפשוטה, ולהתעלם מכך שגם לשפת האגדה יש מינוח משלה.

פרשנים רבים של האגדה התמידו בהנחלת ההבנה שיש לאגדה שפה נבדלת, ושיש להיזהר מלקרוא אותה כפשוטה. הרמב"ם פעל רבות לשלילת ההגשמה מן התיאורים האגדיים מכול וכול, ופירש כול ביטוי של הגשמה כמטפורה לרעיון פילוסופי מופשט. המהר"ל רגיל להסביר חפצים, מספרים וממדים, כמטפורות למושגים רוחניים ופילוסופיים, וודאי שכך הדבר אצל חכמי הח"ן.

במידה מסויימת, לא עלתה בידם של הרמב"ם והפרשנים ההולכים בדרכו להנחיל את תפיסתם זו כגישה מחייבת ללימוד האגדה. אולי היה זה מפני שהאגדה משמשת גם לצורך דרשני- עממי, ובמסגרת זו נהוג להתייחס למושגים מופשטים כאל עובדות. ההתעלמות מגישת ההפשטה המושגית נובעת גם מן החשש שדרך הפרשנות הזאת טומנת בחובה פגם באמונת חכמים. שמא הלומד אינו מאמין שכך היה או שיכול היה להיות במציאות.

דא עקא, הקריאה העממית, הרואה בסיפורי האגדה ובמשליה עובדות היסטוריות, ובניסוחי דרשותיה המוסריות- צווים הלכתיים מוחלטים, גורמת לרידוד ופשטנות יתר בהבנתה, כפי שכבר תיאר הרמב"ם בפרוטרוט בהקדמותיו.

לפי דרכם של פרשני האגדה המובהקים, חייבים לקרוא את סיפורי האגדה תוך שימת לב לכל פרט ופרט- בהנחה שהפרטים אינם גופי עובדות מקריים, אלא סמלים בפני עצמם. כשהמהר"ל קורא על חמור באגדה, אין הוא רואה אותו כפשוטו, בהמת משא, אלא סבור שמדובר בסמל של החומריות. כשהוא פוגש מספר כלשהו, מאחד ועד לרבבה, הוא מצביע על הסמליות שיש במספר הזה, ואינו מקבל את ההנחה שזהו מספר אקראי. "הם אמרו שלושה דברים" "שלושה" אינו מספר הדברים שאמרו בחייהם אלא דפוס קבוע של שלושה מאמרים מייצגים האמורים לאפיין את דמותו של החכם, כפי שביקש מסדר המשנה להציגו.

...הקושי בבירור המשמעות המדוייקת של המסרים המובעים באגדה, הוא אחד הגורמים החשובים לטענה שלא ניתן ללמוד הלכה מן האגדה. ואולם, הכללה שוללת זו אף היא אינה נכונה. שומה על הלומדים והמפרשים לברר את הדרכים הראויות, כיצד להסיק מן האגדה את המסרים ההלכתיים- המעשיים, הנובעים ממנה.

...בעולמה של ההלכה הניסוחים הם בדרך כלל ניסוחים משפטיים מדויקים וריאליים, מעטים הם היוצאים מן הכלל, וברוב המקרים ניתן להכיר בהם ע"פ סגנונם החורג מהנוסח המשפטי היבש. לעומת זאת כאשר מדברים באגדה, המצב הוא כמעט הפוך- כל לשונה של האגדה היא לשון מליצית, והפקת מסקנות ריאליות, חד מימדיות וישירות, ממאמרי אגדה, עלולה לעיתים קרובות להיות פרשנות שגויה לחלוטין.

 

מתוך: הרב יהודה ברנדס, אגדה למעשה, ספר שני, עמ' 10-19 (בדילוגים) הוצאת ספרית אלינר ובית מורשה

 

חדש באתר

מהשאלה לשיעור
שאלות לב לדעת, עמ"ר, מזמינות אותנו לכוון את ההוראה שלנו להוראה מעמיקה ומשמעותית.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים