תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תושב"ע > צדקה וחסד - מדריך למורה

צדקה וחסד - מדריך למורה

רעות ברוש

מדריך למורה ובו הסברים למקורות השונים בפרק "צדקה וחסד" ביחידת אגדה וכן הצעות לנושאים לדיון בכיתה ולהרחבות.

הקדמה

הסיפורים בפרק זה עוסקים בנושא הצדקה והעוני ומתמודדים בין השאר עם השאלות הבאות: למה יש עוני בעולם? מיהו העני? מהי משמעותה של עשיית החסד עבור גומל החסדים? כיצד ניתן לתת צדקה יחד עם שמירה על כבודו של העני? מה מאפיין מתן צדקה מעולה? כיצד יש להתייחס לאדם שירד מנכסיו והפך עני? כיצד יש להתייחס לרמאים המעמידים פני עניים? ועוד...

לתשומת לב: מי שבכיתתו תלמידים שידוע לו כי בביתם מתמודדים עם מציאות של עוני צריך לנהוג זהירות יתירה בלימוד פרק זה.

 

א. העוני

טורנוסרופוס ורבי עקיבא

(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא י ע"א)

עיון בסיפור:

הסיפור פותח בציטוט מקור תנאי ובו דברי רבי מאיר האומר כי אם "בעל הדין" (שהוא על פי רש"י- רשע או גוי, כלומר אדם שמתווכח עמך על מנת להתנגח) ישאל אותך אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן? (מדוע הקב"ה אינו דואג בעצמו לעניים אם הוא כל כך אוהב אותם?) אמור לו: כדי שניצול אנו בהן מדין הגיהנום. שאלה זו מוצבת בהמשך לדיון קודם בגמרא על מעלתה הגדולה של הצדקה, תוך ציטוט פסוקים כגון "רודף צדקה וחסד ימצא חיים" (משלי כא, כא(  ו"הלא פרוש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז) מתוך מרכזיותה של מצות הצדקה עולה שאלה על הנהגתו של הקב"ה- אם הוא כ"כ אוהב את העניים, כפי שעולה מפסוקים רבים בתורה ובנביאים- מדוע הוא לא דואג להם בעצמו?

רבי מאיר ענה לשאלה זו: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גהינום". ע"י מצות הצדקה האדם זוכה במצווה ומרבה את זכויותיו, כלומר הקב"ה בוחר לפרנס את העניים דרך בני  האדם, שהם שלוחיו לפרנסתם.  (בקריאה ראשונה תשובתו של רבי מאיר יכולה להיראות תמוהה, האם העני הוא רק אמצעי עבור בני האדם האחרים לזכות באמצעותו במצוות וזכויות? הסיפור על רבי עקיבא וטורנוסרופוס יחשוף את העומק האמוני שבתשובה זו).

בהמשך מופיע סיפור הפותח בדיאלוג זהה לדברי רבי מאיר, בין טורנוסרופוס לרבי עקיבא. טורנוסרופוס הוא טיוס רופוס, המושל הרומי של יהודה בשנים 134-130 לספירה, בתקופה שקדמה למרד בר כוכבא. דיונים תיאולוגיים בינו לבין רבי עקיבא מופיעים בכמה מדרשים (תנחומא תזריע סימן ז; תנחומא תזריע ה, ה; תנחומא תרומה ג; תנחומא תשא לג. כמו כן ע"פ הגמרא בבבלי, עבודה זרה כ ע"ב. לאחר מותו של טורנוסרופוס אשתו התגיירה ונישאה לרבי עקיבא).

הדיון בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס מגלם התנגשות בין שתי השקפות עולם, היהודית וההלניסטית - רומאית. בין תפיסת עולם המאמינה בכוחו של האדם לפעול בעולם ובאחריותו להיטיב אותו, לבין תפיסה דטרמיניסטית הרואה את מצבו של העולם כסופי ונתון ואת מצבו של האדם כגורל שאין להימנע ממנו.

כשרבי עקיבא ענה לטרנוסרופוס את התשובה שהשיב רבי מאיר, ענה לו טורנוסרופוס- אדרבה, זה מה שיביא אתכם לגהינום. כלומר לפי טורנוסרופוס אסור לאדם להתערב במעשי האל ואם הוא קבע שמישהו יהיה עני הרי שכך הוא צריך להישאר.

כדי להמחיש את טענתו השתמש טורנוסרופוס במשל: מלך כלא את עבדו בבית האסורים ואסר לתת לו אוכל ושתיה. ברור שמי שיפר את האיסור יעורר את כעסו של המלך. והרי עם ישראל קרויים עבדים. כלומר טורנוסרופוס מדמה את החיים בעולם הזה לישיבה בכלא, בה ניטלת מהאדם חירותו, והיא נובעת מכעס בורא עולם. מעבר לכך, אין  להתערב במה שקבע הבורא ובסדרי העולם שתיקן. כלומר אין זה מתפקידו של האדם לעזור לעניים שסביבו, ויתרה מכך- עזרה להם יכולה להיחשב כפשע וכהתערבות במעשי הבורא ובגורל שהועיד לברואיו.

לעומת משל זה עונה לו רבי עקיבא במשל אחר- למלך שכלא את בנו בבית האסורים, וגם אם בחמתו אסר לתת לו אוכל ושתיה הרי מי שיפר את האיסור יזכה מהמלך למתנה כאות הערכה. משום שאב אוהב את בנו תמיד וגם אם כעס עליו הרי זהו כעס זמני וחולף ומי שידאג לבן המלך יזכה להערכתו. והרי עם ישראל הם לא רק עבדי ה' אלא קודם כל בנים. מבחינה רטורית רבי עקיבא עושה שימוש באותו משל ממש, אלא שהוא מחליף בו מילה אחת- מעבד לבן. השינוי הזה הוא שינוי משמעותי משום שמערכת היחסית בין עבד לאדון היא מערכת יחסית של כפייה וציות, לעומת הקשר בין אב לבנו המבוסס על אהבה ונתינה. יש לכך משמעות לא רק לתפיסה של הקשר בין האדם לאלוקיו, אלא גם למהותה של מצוות הצדקה- האם אנו רואים את עצמנו כחברה של עבדים, המונעת מפחד או שכולנו בנים לה' אלוקינו, כולנו אחים, ולכן גם ננהג אלו עם אלו באהבה, ערבות הדדית ונתינה.

טורנוסרופוס המשיך להפגין את שליטתו בפסוקים ובדברי חכמים ואמר לרבי עקיבא שעם ישראל קרויים בנים כשהם עושים את רצונו של הקב"ה, והם קרויים עבדים כשאינם עושים את רצונו, ובעת הזו (בה מתנהל הדיון ביניהם) הם אינם עושים את רצונו והם במעמד של עבד, שאין לתת לו מאכל ושתיה כבמשל הראשון. שהרי היהודים נמצאים באותה תקופה תחת הכיבוש הרומי, והבית חרב, וטורנוסרופוס רואה בכך הוכחה למעמדם בפני ה'.

על טענה זו עונה לו רבי עקיבא בציטוט מפסוק: "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז). הפסוק מנוסח בלשון הווה ומכאן למד רבי עקיבא שהציווי לדאוג לעני הוא בכל עת, ללא קשר למצב החיצוני ולהגדרת "עבדים" או "בנים". לפי רבי עקיבא הקב"ה ברא עולם באופן כזה  שאנו נהיה שותפים בבנינו ולעשות אותו מקום טוב יותר "לתקן עולם במלכות שדי". מצות צדקה והדאגה לעני הן מהביטויים של תפיסה זו. האדם דבק במידותיו של הקב"ה ומיטיב עם הזולת ובכך הוא שותף לתיקון העולם. ניתן לדרוש את הביטוי "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גהינום" כרומז לכך שאם ניצור חברה של צדקה וחסד - אנחנו נינצל מהאפשרות שהחברה האנושית תהיה גהינום עלי אדמות.

מקורות נוספים:

הרב קוק עין איה ברכות א, פרק ג אות א עמ' 88

הרב קוק ראה את העוני כמשל לכל מציאות של חיסרון בעולם. כל חיסרון בעולם נראה לנו כך במבט שטחי. אולם אם נעמיק בו נבין כי כל חיסרון במציאות הוא הזדמנות להשלמתו ולתיקונו ובכך לקידומה ועילויה של המציאות כולה. גם המציאות של העוני בעולם היא הזדמנות עבור האנושות כולה להוציא מתוכה את כוחות החסד והנתינה שלה ולהפוך את העולם למקום מוסרי וטוב יותר.

הרב שמשון רפאל הירש, תהילים עב

את דבריו של הרש"ר הירש ניתן לקרוא כמתעמתים עם השקפת עולם סוציאליסטית או קומוניסטית המעוניינת ליצור שוויון ברכוש ובמעמד בין בני האדם ולמגר את העוני בעולם. הרש"ר הירש עומד על כך שהקב"ה ברא את העולם כך שאי השוויון בין בני האדם הוא דבר מובנה במציאות. בני אדם שונים זה מזה גם בקניינים הרוחניים וגם בקניינים הגשמיים- בכישרונות, בכוחות, ברכוש, בגודל המשפחה ועוד. אי השוויון מחייב את האדם לעבוד על מידותיו ולשלוט בתאוותיו וגם מביא אותו לידי מעשי צדקה. מכיוון שהרש"ר הירש מרחיב את מושג הקניין גם למובן הרוחני הוא אומר כי בעצם כל אחד מאיתנו הוא עני במובן מסוים, וכולנו עניים ביחס לקב"ה ומשוועים לישועתו. גם מבחינת החברה האנושית דבר זה הופך אותנו נזקקים זה לזה, אף אחד מאיתנו לא יכול להסתדר לבדו, כולנו זקוקים זה לזה ולכן גם צריכים להיות ערבים זה לזה.

הרחבת מושג העוני שמציע הרש"ר הירש יכולה לתרום רבות ללימוד פרק זה. העני אינו דמות חסרת פנים, סטריאוטיפית, אלא כל אחד מאתנו הוא עני בדבר מה ועשיר בדבר אחר ולכן כולנו גם נזקקים וגם יכולים לבחור להיות במקום של נתינה ועשיית טוב.  

נושאים העולים מתוך הסיפור:

מדוע יש עוני בעולם?

בין עוני ממשי לעוני תודעתי

במה אני עני/ה ובמה עשיר/ה?

אחריות האדם לשנות את העולם ולשפר את מצבו.

האם יש שוויון או ראוי שיהיה שוויון בין אנשים בעולם? מדוע?

להרחבה:

נאור גלעד/ יחסי רבי עקיבא וטורנוסרופוס הרשע

 

ב. וצדקה תציל ממות

בתו של רבי עקיבא והעני 

(תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד ב)

עיון בסיפור:

סיפור זה מופיע בגמרא כחלק מדיון ביחס שבין האסטרולוגיה- המבטאת אמונה במזל, בגורל הקבוע לו לאדם מיום לידתו על פי מהלך הכוכבים והמזלות לבין התפיסה של בחירה חופשית ושל תורת גמול הקשורה למעשי האדם בחייו. בתקופת חז"ל האסטרולוגיה נתפסה כידע מדעי מוכח לכן לא היה ניתן לפטור אותה כהבל, אלא להתמודד עם השאלה האמונית שהיא מעוררת. הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי חנניא הסובר כי "מזל מחכים, מזל מעשיר ויש מזל לישראל" לבין רבי יוחנן הקובע כי "אין מזל לישראל", כלומר אדם מישראל (או לפי חלק מהפרשנים- אדם שנוהג כישראל, במידות של צדקה וחסד) אינו שבוי לגורלו. הגמרא מביאה שני סיפורים להוכחת אמירה זו, שסיפורה של בתו של רבי עקיבא הוא אחד מהם.

הסיפור פותח בכך שלרבי עקיבא היתה בת. והכלדיים (=החוזים בכוכבים, אסטרולוגים גויים) אמרו לו שביום חתונתה היא תמות מהכשת נחש. הנחש מהווה סמל לגורל, למוות. והוא רומז גם לניחוש, לניסיון לנבא את העתיד לקרות, ולפסוק מברכת בלעם "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג, כג)

רבי עקיבא אינו פוסל את דברי הכלדיים כדברים בטלים, אלא "היה דואג על הדבר הרבה". דאגה גדולה ומתמשכת לאורך שנים- מלידתה של בתו עד יום חתונתה. רבי עקיבא שומר את דאגתו בלבו- הוא אינו משתף בה את אשתו ובתו, ואינו פועל כדי לשנות את הגזירה או כדי למנוע את נישואי בתו.

כעת מגיע יום החתונה שבסיפור מכונה בפשטות "אותו היום"- מרמז למה שאמרו הכלדיים "אותו היום שתיכנס לחופה ישכנה נחש ותמות". זהו היום בהא הידיעה. היום שהוא לכאורה אחד השמחים ביותר בחייו של אדם, אך צפוי להיות יום מותה של הכלה.

סיפור האירועים כאן אינו כרונולוגי. הוא פותח בהורדת המכבנה (=סיכת השיער) בליל החתונה לאחר סעודת החתונה, מספר על הבוקר שאחריו ורק לאחר מכן, בעקבות שאלתו של רבי עקיבא חוזר לזמן סעודת החתונה עצמה. כבדרך אגב מסופר לנו שבלילה, אחרי סעודת המצוה, בתו של רבי עקיבא נטלה את המכבנה ונעצה אותה בקיר ו"אירע המקרה" והיא פגעה בעינו של הנחש (דווקא העין- אולי ביטוי לעין הרע, לעין המצפה להמית או ביטוי לעינם של הרואים בכוכבים) בבוקר שלאחר ליל הכלולות נוטלת הבת את הסיכה ומושכת איתה את הנחש המת. המעשה המתואר כמעשה לכאורה מקרי מתברר כמעשה גורלי ומציל חיים.

"אמר לה אביה: מה עשית?" רבי עקיבא, שאנחנו יכולים לתאר לעצמו את עצמת דאגתו בלילה החולף, כשהוא חושש שבבוקר הוא עתיד לשמוע על בשורת מותה של בתו, מגיע מיד בבוקר לבדוק מה שלום בתו וכשהוא רואה את הנחש המת, הוא מבין שהכלדיים צדקו והיה אכן נחש שהיה אמור להמית את בתו, והוא מבין שהיה חייב להיות מעשה כלשהו שהיא עשתה ושינה את מהלך הדברים.

חשוב לשים לב כי הן החתן והן אם הכלה נעדרים כליל מהסיפור וכולו מתרכז ברבי עקיבא- שהוא הדמות המודעת והדואגת ובבתו- הפועלת בתמימות ובלי דעת ואינה מודעת כלל למתח העצום המלווה את שמחת כלולותיה.

בתו של רבי עקיבא מספרת לו כי בעת סעודת החתונה בא עני וקרא על הפתח ואיש לא שם לב אליו ולא שמע לקריאתו משום שכולם היו עסוקים ומרוכזים בסעודה ובהתרגשות, ואילו היא גם שמה לב ושמעה אותו וגם נתנה לו את מנת האוכל שנתן לה אביה. (מעניין לשים לב לכך שרבי עקיבא היה זה שהכין לבתו את צלחת האוכל בסעודת החתונה- מבין השיטין אנחנו מקבלים כאן ביטוי נוסף לדאגתו ואהבתו של רבי עקיבא לבתו) דווקא הכלה, שלה כביכול יש את מלוא הזכות להיות מרוכזת בשמחתה ולא לשים לב לעני, רגישה למצוקתו ובפשטות של ענווה וחסד נותנת לו את מנתה. היכולת לפתוח את הלב אל האחר במצוקתו, לשים לב אל העני הקורא בפתח, לפעול כלפיו ברגישות ובחסד, היא שמשנה את גורלה של בתו של רבי עקיבא ומצילה את חייה. ההשגחה האלוקית זימנה לבתו של רבי עקיבא הזדמנות למצווה, והיא ברגישותה אכן נענתה להזדמנות הזו ובכך ניצלו חייה.

הביטוי בסיפור "ונטלתי את המנה" מקביל לביטוי "נטלה את המכבנה" ומצביע על קשר של מידה כנגד מידה- בין המעשה לשכר.

רבי עקיבא שמע את מעשה של בתו ואמר לה: "מצוה עשית"- גם כעת הוא לא חושף בפניה את השתלשלות העניינים ואת הדאגה העצומה ממנה השתחרר כעת. רבי עקיבא בסיום הסיפור יוצא ודורש את הפסוק ממשלי "צדקה תציל ממוות"- אין הכוונה ממיתה משונה (כלומר מוות בייסורים) אלא מהמוות עצמו, כפשוטו. על ידי מתן צדקה ועשיית מעשים טובים יכול אדם לשנות את גורלו ואת מהלך חייו. הדאגה העצומה עמה התמודד רבי עקיבא בתחילת הסיפור, בתחושה כי החיים אכן יכולים להיות תלויים בגורל ולהביא עימם אסונות, התחלפה בתחושת ביטחון בהשגחה האלוקית ובכוחה של הצדקה לשנות את מה שהיה עלול לקרות.

נושאים העולים מתוך הסיפור:

היחס בין הגורל הדטרמיניסטי לבין ההשגחה והבחירה

האם אנחנו מכירים בחיינו את אותם "כלדיים"- אנשים ממש או תפיסות של גורל חרוץ שאין לשנותו? האם יש דברים שבהם אנו חשים שאין לנו בחירה ודברים נחרצו לנו מראש?

עשיית חסד גם במצבים בהם כביכול לגיטימי להתרכז רק בעצמנו

משמעותם של "המעשים הקטנים" בחיינו

קשר אב ובת

להרחבה:

אריאלה קרסני/ מעשי הצדקה של נשים כאירועים מכוננים בשלוש אגדות תלמודיות

אתר דעת' צדקה תציל ממות

הרב אליעזר קשתיאל/ שיעור וידאו על הסיפור

ג. כבודו של העני

מר עוקבא ואשתו

(בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב)

עיון בסיפור:

בסיפור זה מתעמתות ביניהן שתי גישות שונות למתן הצדקה, המיוצגות בדמויותיהם של מר עוקבא ואשתו. מאפייני נתינת הצדקה של מר עוקבא הם ההתמדה והקביעות- נותן את אותו סכום כסף בכל יום והנתינה בסתר- נותן דרך החור שבדלת. לכאורה מתן בסתר הוא מעלה גדולה ומבטא רגישות לכבודו של העני ולרצון שלא לגרום לו בושה, אולם מסתבר שהעני דווקא סקרן לפגוש את מטיבו ומעוניין במפגש "אלך ואראה מי עושה לי טובה זו".  המחיר של המתן בסתר הוא יצירת הניתוק ואולי אף הניכור בין הנותן למקבל והימנעותו של הנותן מלהיפגש פנים בפנים עם הקושי והחוסר של העני, הנזקק. מצוות הצדקה של מר עוקבא הופכת להיות כביכול מצוה שבינו לבין הקב"ה ולא מצווה שבין אדם לחברו.

דווקא ביום בו חיכה העני למפגש עם מר עוקבא, התעכב מר עוקבא בבית המדרש עד חשיכה ולנתינת הצדקה לעני הצטרפה גם אשתו. כשרכן מר עוקבא להכניס את ארבעת הזוזים דרך החור שבדלת יצא העני מביתו. הדלת חוצצת בין העני לנותן והעני מבקש לפרוץ את המחיצה הזו ולהיפגש פנים אל פנים עם מטיבו. מיד מר עוקבא ואשתו נשאו רגליהם וברחו ונכנסו לתנור ובו גחלים חמות. כתוצאה מכך נכוו רגליו של מר עוקבא. אשתו של מר עוקבא מציעה לו לשים את רגליו על רגליה (מה שמלמד אותנו שהיא לא נכוותה)

כעת, חלשה דעתו של מר עוקבא, הוא הצטער. מה שכואב למר עוקבא אלו לא הכוויות ברגליו אלא הצער הנפשי- רוחני על כך שהוא חש שהוא לא עשה את הצדקה כראוי, והראיה- שלא נעשה לו נס. לאשתו נעשה נס ולא לו- כלומר מעלתה גדולה משלו. אשתו של מר עוקבא מבינה את צערו ומסבירה לו שעל אף שמעשיו הם מעשי צדקה וחסד, במעשה שלה יש עדיפות משום ש"אני מצויה בבית והנאתי קרובה". כלומר, על פי הסברו של רש"י- נתינת הצדקה שלי מאופיינת בכך שאני נמצאת בבית והעניים יכולים למצוא אותי בקלות ובכל עת, והנאתי קרובה כלומר אני נותנת לעניים אוכל מבושל ומוכן לאכילה ולא כמוך שנותן להם רק את הכסף והם צריכים לטרוח ולקנות עמו את סעודתם.

בנקודה זו שואלת הגמרא מדוע ראו מר עוקבא ואשתו צורך לברוח ולהתחבא בתנור? והתשובה: "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" כמו שלמדו מתמר שהיתה מוכנה להישרף בכבשן כשנחשדה בזנות, ובלבד שלא תלבין את פני חמיה יהודה ברבים.

אל מול דמותו של מר עוקבא הנותן את הצדקה "לפי הספר"- מידי יום, בשעה קבועה, סכום קבוע תוך הקפדה על מתן בסתר, עומדת דמותה של אשתו שנתינת הצדקה שלה שונה בתכלית- היא פוגשת את העניים פנים אל פנים בביתה, נותנת להם אוכל חם, המשתנה וודאי מיום ליום ומעני לעני, וזמינה לקבלם בכל עת. את העובדה כי רגליו של מר עוקבא נכוו ורגליה של אשתו לא נכוו, ניתן להבין כביטוי לכך שהסיפור רוצה ללמדנו כי המידה של אשתו, של מפגש חי ואמיתי עם העני עדיפה על פני מתן הצדקה הפורמלי, גם אם הוא בסתר. כיוון פרשני אחר הוא כי את הצעתה של אשתו של מר עוקבא כי ישים את רגליו על רגליה ניתן לראות כרצון לבנות יחד בית שנשען על רגלי שניהם- ומחבר יחד הן את מימד הקביעות וההתמדה והן את החום והמפגש האנושי.

כדאי לשים לב לשמו של מר עוקבא, המרמז על העקב, ואולי גם על העקביות בקיום המצווה, וכן על העקב שאותו הוא מפנה כלפי העני במקום להיפגש עמו פנים אל פנים, ושאותו הוא חורך בגחלי התנור. ואולי יש כאן רמז גם לפסוק "והיה עקב תשמעון"- שעליו דרשו חז"ל כי הוא מוסב על "מצוות שאדם דש בעקביו". בדומה לכך גם הרגל מהווה סמל בסיפור- מר עוקבא ש"היה רגיל" לתת את הצדקה לאותו עני מידי יום, והרגליים הנכוות. סיפור זה מאיר את מצוות הצדקה ומזמין אותנו לתהות על הדקויות של קיום מצווה זו ועל הדרכים בהן יש לתת צדקה.

מקורות נוספים:

הרב יוסף חיים, בן יהוידע כתובות שם

הבן יהוידע מתמודד עם השאלה מדוע מר עוקבא ואשתו ראו לנכון להסתתר מפני העני והרי הכלל שמביאה הגמרא בסוף הסיפור נוגע להלבנת פני חברו ברבים, והרי לא היו רבים בסיטואציה שבסיפור אלא רק בני הזוג והעני? ועונה על כך הבן יהוידע שמכיוון שמר עוקבא היה אדם חשוב, נשיא (הוא היה ראש הגולה בבבל בתקופתו של שמואל, בדור הראשון של האמוראים) העני היה יכול לחשוש שמא בגלל שמר עוקבא הוא אדם ידוע שרבים מצויים בביתו, השמועה על זהותו של העני תתפשט וכבודו יפגע. הבן יהוידע ממשיך ותוהה- והרי העני הוא זה שרדף אחריהם, כלומר הוא היה מעוניין להיפגש אז מדוע מר עוקבא ואשתו הסתתרו ממנו? אלא שההסבר הוא כי העני הניח שהנותן הוא אדם פשוט ולא העלה בדעתו שמדובר בראש הגולה בכבודו ובעצמו, ואילו היה יודע זאת- היה מתבייש ממנו.

נושאים העולים מתוך הסיפור:

היחס בין הכללים ההלכתיים הפורמליים של נתינת הצדקה לבין הביצוע של ההלכה בהשקעה ובזמינות גדולה.

מהן היתרונות והחסרונות של מתן בסתר? כיצד ניתן למנוע את בושתו של העני ויחד עם זאת להיפגש באמת איתו ועם מצוקתו?

כיצד ניתן לשלב בין ההרגל והקביעות לבין הלב והרגישות?

מהן הדרכים לבניית בית של חסד ונתינה?

בעיית ה"סטריליזציה" של הצדקה בעידן המודרני והריחוק בין הנותן למקבל.

להרחבה:

הרב ליאור אנגלמן- מר עוקבא ואשתו: על הרגלים וחסדים

עמית עסיס- מר עוקבא ואשתו בתנור

 

בית של צדקה

(תלמוד בבלי ברכות דף נב ע"ב)

עיון בסיפור

ההקשר של הסיפור בגמרא הוא האמירה כי "הרואה ערי ישראל בחורבנן מברך "ברוך דיין האמת". לאחר מכן מספרת הגמרא על עולא ורב חסדא, שהיו הולכים בדרך, לאחר החורבן, ועוברים ליד פתח ביתו החרב של רב חנא בר חנילאי. כשהם עוברים שם נאנח רב חסדא מעומק הלב. עולא שואל אותו לפשר האנחה ורב חסדא עונה לו: כיצד  לא אאנח? כאן מתאר רב חסדא את ביתו של רב חנא כפי שהיה בימי תפארתו - בית מלא חסד שנתינת הצדקה שלו היתה מאופיינת בארבעה דברים: (הדברים הבאים משלבים את הסברו של הראי"ה זצ"ל לסיפור בעין איה - ברכות ב, אות קיז, עמ' 175)

א. היקף הצדקה הניתנת: בבית יש שישים נשים בשתי משמרות- יום ולילה, האופות כמות גדולה של מזון לכל מי שצריך.

ב. רגישות לכבודו של העני ורגישות לצערו: הארנק תמיד  נמצא אצל בעל הבית כדי שיוכל לתת את הצדקה באופן מיידי ואם יגיע עני בן טובים (=שלא מורגל בעוני ולכן צערו גדול יותר) הוא לא ייאלץ לחכות ולהתבייש. הרב קוק מרחיב בנושא זה ומתאר כיצד פעמים רבות בקשת הצדקה כרוכה בהתמודדות עם מנגנונים בירוקרטיים עד לקבלת התמיכה הנדרשת וכן עם פקידים רבים העובדים לצורך השכר ולא מתוך "רוח נדיבה" ואין בהם יחס חם לנזקק.

ג. נתינת צדקה לכל אדם שהוא: הבית היה פתוח לארבע רוחות שמיים וכל אדם היה יכול להיכנס רעב ולצאת שבע- הרב קוק ראה זאת  כביטוי מטאפורי לכך שהחסד בבית היה שופע לכל צד וצד- לא נתינה רק לדומים לו או למחזיקים בהשקפותיו, בלי דרישה מהנזקק לקבל על עצמו דרך מסוימת אלא נתינה לכל אחד ואחד באשר הוא.

ד. נתינה בלי ציפייה להכרת טובה: בשנת בצורת היה בעל הבית מוציא מחוץ לבית חיטים ושעורים, שמי שמתבייש לבוא ולקחת ביום יוכל לקחת בחסות החשיכה בלילה. הרב קוק ראה במעשה זה גם ביטוי למתן צדקה בלי ציפייה להכרת טובה ולהערכה מצד העני.

ביתו של רב חנא מהווה דוגמא לבית של אדם עשיר מאד, שעל אף עושרו, לא קהה ליבו והוא לא רק עסוק במתן צדקה ובעשיית חסד בהיקפים גדולים אלא הוא רגיש לניואנסים הקטנים ביותר בהוויתו של האדם העני ועושה הכל על מנת שלא תיפול רוחו ולא ייפגע כבודו.

[הגמרא מסיימת במשפט שאומר רב עולא לרב חסדא ואינו מופיע במקור לבגרות אולם כדאי להביאו בפני התלמידים-

אמר ליה עולא: הכי אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר (ישעיה ה, ט): "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב". ואמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר (תהלים קכה, א) "שיר המעלות לדוד, הבוטחים בה' כהר ציון" - מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן. חזייה דלא מיישב דעתיה, אמר ליה: דיו לעבד שיהא כרבו (בחורבן ביתו של הצדיק ישנה מעין הזהות שלו עם חורבנו של בית המקדש)

 

נושאים העולים מתוך הסיפור:

כיצד יוצרים בית שכולו מגויס לנתינת צדקה ועשיית חסד?

היכן בחיינו אנו פוגשים את אותם מנגנונים בירוקרטיים המקשים על העני ומה יש בידינו לעשות על מנת להקל עליו?

היכן אנו יכולים לסייע לעניים או לנצרכים?

 

ד. עשיר שירד מנכסיו והעני

המקורות הבאים עוסקים בעניות כמצב נפשי – תודעתי, ולא רק כביטוי למצב כלכלי. הצדקה אינה ניתנת לפי מדדים אובייקטיביים קבועים – סכום קבוע לפי נפשות או הכנסה, או סלי מזון בסיסיים וכדומה – אלא לפי צרכיו וחסרונו של האדם. מצות הצדקה היא סובייקטיבית ודורשת התבוננות על האדם העני, על מעמדו לפני כן ועל צרכיו הייחודיים כעת, ולאור כל השיקולים הללו יקבע מה כוללת המצווה. יחד עם ההתחשבות הרבה בצרכיו של העני, והדרישה ממי שיכול לתת, לתת לו כדי מחסורו, נקודת המבט של חז"ל אינה מופנית רק כלפי נותן הצדקה אלא גם דורשת מן העני המבקש. יש ביקורת כלפי עני מפונק שמרגיל עצמו לרמת חיים שאינו יכול לעמוד בה. מורכבות זאת מאפיינת את חז"ל ואת מבטם על המציאות, מבט שאינו מבט שטחי וחד מימדי.

תוספתא מסכת פאה (ליברמן) פרק ד הלכה י

התוספתא מתארת את היחס הראוי לאדם שהיה בעבר עשיר והורגל לרמת חיים מסוים וכעת ירד מנכסיו ונעשה עני. הקביעה באופן כללי היא שצריך לסייע לו באותם דברים שהורגל להם. אם היה רגיל לכלי מילת, כלומר מצעי משי או צמר משובחים, הרי שיש לתת לו מצעים אלו, וכן אם היה רגיל למיטה. מבחינת האוכל, אם היה רגיל שיש לו עיסה להכנת לחם והוא רק צריך לאפות אותו בעצמו, נותנים לו עיסה. אם היה רגיל לפת, כלומר ללחם אפוי ומוכן- נותנים לו פת. ואפילו אם היה רגיל שמאכילים אותו- יש להאכיל אותו.

התוספתא מבססת את דבריה על הנאמר ביחס למצות הצדקה בספר דברים (טו, ח) "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ."- הדגש הוא על המילים "אשר יחסר לו" כלומר החיסרון שיש לאותו עני מסוים. על הנותן להבין מהי נקודת החיסרון הסובייקטיבית של העני. מה חסר לו לפי תחושתו ושם יש  לדאוג לו. אפילו בדברים המאפיינים אנשים עשירים כמו עבד או סוס לרכב עליו, אם זה מה שחסר לו- יש לדאוג לו בכך.

את המילה "לו" בפסוק מפרשת התוספתא כציווי לדאוג לעני ולמצוא לו בת זוג. חכמינו לומדים זאת  בגזירה שווה מהפסוק "אעשה לו עזר כנגדו".

כעת מובאים שני סיפורים המדגימים עקרונות אלו: מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים (כלומר עני שהיה במקור ממשפחה עשירה) סוס לרכב עליו ועבד שישמשו. וכן מעשה באנשי הגליל שהיו דואגים לזקן עני בציפורי שהיה מורגל ברמת חיים גבוהה, ליטרת (=מידת נפח מסוימת) בשר בכל יום. 

הדוגמאות המובאות במקור זה ובמקור הבא עלולות לעורר תמיהה ואף התנגדות. חשוב להבהיר לתלמידים שמבחינה הלכתית החובה לתת לעשיר שירד מנכסיו את צרכיו הייחודיים היא רק לאחר שהקהילה דאגה לכל הצרכים הבסיסיים של העניים האחרים בסביבה (=אוכל, מלבוש, דיור וחינוך לילדים) ורק אם נשאר בקופה הציבורית די כסף ניתן לדאוג לאותם עניים. כמו כן דאגה ייחודית זו היא רק לתקופת הסתגלות ומעבר של העשיר ומשפחתו לחייהם החדשים כעניים ולאחר זמן עליהם כמובן להתרגל לחיי פשטות. אפשרות אחרת היא שהלכות אלו חלות רק על אדם שירד מנכסיו ועדיין אינו ידוע ברבים כעני, ומאפשרים לו לתקופה מסויימת לשמר במראית עין את מצבו המקורי כעשיר כדי שלא ישבר מנטלית או כדי שיקבל שהות לייצב את מצבו ואת עסקיו או לחילופין עד שיוודע ברבים מצבו החדש כעני.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

הדיון בגמרא בכתובות דומה לדיון בתוספתא. אולם כאן מוצגת אפשרות פרשנית אחרת להבנת הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו".  ע"פ האפשרות הראשונה הדגש על המילים "די מחסורו"- כלומר יש למלא רק את מחסורו של העני ולא יותר מכך. המצווה היא לפרנסו אך לא להעשירו. לדאוג שיהיה לו כדי קיום בסיסי אך לא יותר מכך. ע"פ האפשרות השניה, בדומה למה שראינו בתוספתא היא שהדגש הוא על המילים "אשר יחסר לו"- החיסרון הסובייקטיבי- ואפילו סוס לרכב עליו או עבד שירוץ לפניו (כך היה מנהג העשירים שכאשר יצאו לרכיבה בחוצות העיר, שלחו עבד שירוץ לפניהם ויכריז על כך שהם עומדים לעבור ברחוב). לשתי אפשרויות פרשניות אלו מביאה הגמרא שני סיפורים שכל אחד מהם מבטא גישה אחרת כלפי העני- הלל הזקן המבטא את הגישה על פיה יש להתאים את הצדקה לרמת החיים ולצרכים הספציפיים של העני, מול רבי נחמיה שמבטא גישה על פיה אל לעני להיות מפונק יתר על המידה ויש להסתפק בדאגה לצרכיו המינימליים. הסיפור על הלל שדאג לאותו עני בן טובים לסוס ועבד הופיע גם בתוספתא לעיל, אולם הגמרא מוסיפה על התוספתא שבאחד הימים לא מצא הלל עבד שירוץ לפניו, ורץ לפניו בעצמו מרחק שלושה מילין (=כשלושה קילומטרים) הרב שטיינזלץ מסביר (בספרו "אישים בתלמוד") כי סיפור זה מדגים את יכולתו של הלל לראות באופן מלא את האדם שלפניו, בלי שיפוט ובלי להשליך עליו את התפיסה שלו על מהו עוני ומהו חיסרון.  הלל מבין כי יש אדם שהכבוד שחולקים לו חיוני עבורו כמו שלאדם אחר האוכל הוא הבסיס לקיומו. ולמרות שהלל בעצמו הוא אדם המסתפק במועט שבמועט, הוא יעשה את המאמץ לדאוג לאדם שמולו ולראותו כהוויה בעלת אישיות וצרכים ייחודיים.

בהמשך הגמרא מובא סיפור מנוגד לסיפור על הלל, סיפור המציע צמצום של גישת "די מחסורו". הגמרא מספרת על עני שהגיע לפני רבי נחמיה, ורבי נחמיה שאל אותו מה הוא רגיל לאכול בסעודתו. אמר לו העני שהוא רגיל לבשר שמן וליין ישן, כלומר מאכלים משובחים. שאל אותו רבי נחמיה האם הוא מעניין לאכול עמו עדשים כלומר מאכל עניים פשוט, שזה כפי הנראה מה שהיה לרבי נחמיה להציע לאותו אדם. התגלגל עמו בעדשים ומת, כנראה משום שקיבתו לא היתה רגילה למאכלים פשוטים שכאלה. לאחר מותו אומר רבי נחמיה "אוי לו לזה שהרגו נחמיה" כלומר נשמע מדבריו של רבי נחמיה שהוא מאשים את העני בעצמו במותו. ותוהה על כך הגמרא שהיה יותר הגיוני שרבי נחמיה היה אומר "אוי לו לנחמיה שהרגו לזה" כלומר שנחמיה צריך לחוש צער או אשמה על שהעני מת בגללו. אלא, מסבירה הגמרא את דברי רבי נחמיה שהעני אכן אשם במותו משום שלא היה צריך לפנק את עצמו כל כך ולהרגיל את עצמו במאכלים שכאלו. יש כאן ביקורת על העני המפונק וראיית מילוי המחסור של העני כאחריות לדאוג לצרכיו הבסיסיים ותו לא. המהרש"א מסביר את ההבדל בין הסיפור על הלל לסיפור על רבי נחמיה שאצל הלל העני היה עני בן טובים שהורגל ברמת חיים גבוהה ואילו העני שהגיע לרבי נחמיה היה עני שעל אף עניותו הרגיל עצמו למותרות.

הביטוי "גלגל עמו בעדשים" המופיע בסיפור יכול להתפרש כמעין "רמז מטרים" למותו של האיש. בסעודת ההבראה לאחר הלוויה נהוג שהאבלים אוכלים עדשים שבצורתן העגולה מזכירות כי "גלגל חוזר בעולם".  

 מקורות נוספים:

הרב שמשון רפאל הירש, דברים טו, ח

הביטוי "די מחסורו" מבטא את עוצמתה ומעלתה של מצוות צדקה. לא רק החובה לדאוג באופן כללי לצרכי העניים ולתת להם צדקה אלא לראות כל עני ועני כאדם בפני עצמו בעל צרכים ייחודיים תוך התחשבות במצבו האישי, ברקע שלו וברמת החיים אליה הורגל.

הראי"ה קוק, עין איה - ברכות ב, פאה אות ג, עמ' 309

בני האדם תופסים את העניים כמעוררי רחמים אך לא כמעוררי כבוד. העניות נתפסת כחולשה וכמציאות שיש להעבירה מהעולם כליל ובני האדם רואים את העניים כמעמסה על הציבור ומקמצים את ידם לעומתם. לעומת זאת החיוב לתת לעני "די מחסורו" ולנהוג כבוד בעני נובע מתוך ראיית העניות כמציאות שעוזרת לכלל בני האדם להוסיף טוב בזכותה ולקדם את העולם. ראיית העוני דרך נקודת מבט זו מאפשרת להתייחס לעני מתוך רוחב יד ולא מתוך קמצנות ושיפוטיות.

נושאים העולים מתוך הסיפורים:

בין צדקה ממוסדת וקביעת קריטריונים אובייקטיביים למתן צדקה לצדקה פרטית, הניתנת באופן אישי ומתוך ראיית האדם שמאחורי העני. בין "קו העוני" לאדם שמאחורי המספרים.

הפסיכולוגיה של העוני, ההתמודדות המיוחדת של אדם שירד מנכסיו.

נתינת צדקה אינה רק פתיחת היד ומתן כסף אלא פתיחת הלב וראיית הקשיים של העני לא רק בתחום הכלכלי אלא גם בכבודו העצמי, בבדידותו ועוד.

כיצד אנו מתייחסים לעניים שאנו פוגשים? האם נתינת הצדקה שלנו מביאה לידי ביטוי גם את "די מחסורו אשר יחסר לו"? האם אנו, כחברה וכיחידים, ערים למצוקות העניים בישראל? 

להרחבה:

הרב שלמה דיכובסקי: די מחסורו- קריטריונים וגבולות

הרב שלמה לוי: הגדרות עני וגבולות הנתינה

ד"ר אביעד הכהן: שמחת עניים ומתנות לאביונים: קו העוני וזכות הקיום בכבוד

המרכז למחקר ומידע בכנסת: עוני ואי שיוויון בהכנסות

ה. רמאים המתחזים לעניים והמבקשים צדקה

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק ח הלכה ח

עיון בסיפור:

הגמרא מביאה רצף של חמישה סיפורים קצרים שכל אחד מהם מאיר מנקודת מבט אחרת את נושא העניים הרמאים. פסיפס הסיפורים יוצר אמירה מורכבת ולא חד משמעית ביחס לשאלות שהנושא מעלה. המכנה המשותף לכולם הוא הפער בין מה שהאדם נראה מבחוץ ומה שהחברה חושבת עליו ולבין מה שהוא באמת. אנשים הנראים כעניים אך מסתבר שהם מתחזים ורמאים ואנשים הנחשדים כרמאים ומסתבר שהם גומלי חסדים.

הסיפור הראשון הוא על האמורא שמואל, שכשהיה ילד ברח מאביו (שהיה גבאי הצדקה בעיר נהרדעא) ונעמד בין שני צריפים שהתגוררו בהם עניים ושמע שהם מתלבטים האם לכול היום בכלי כסף או בכלי זהב- משמע שאינם עניים. בא שמואל לאביו וסיפר לו זאת. אמר לו אביו: אנחנו צריכים להחזיק טובה לרמאים שבעניים (אמירה זאת ניתנת להתפרש בשתי אפשרויות- או שאפילו עני רמאי מזכה אותנו במצוה, או כפי שמבואר בסיפור הבא - מציאות העניים הרמאים נותנת לנותני הצדקה עילה להצדיק את עצמם על כך שלא נתנו צדקה לכל מי שביקש מהם.

הסיפור השני הוא על רבי יוחנן וריש לקיש שהלכו לרחוץ בחמי טבריה והבטיחו לעני שביקש מהם צדקה שיתנו לו בדרכם חזרה. (כדאי להסב את תשומת ליבם של התלמידים לביטוי בארמית המופיע בדברי העני הסיפור "זכון בי" שכוונתו עזרו לי או תנו לי צדקה אך משמעותו המילולית היא תזכו בי, כלומר תזכו במצווה ע"י הצדקה שתתנו לי. כלומר הנותן הוא המרוויח העיקרי מהמצווה).

כאשר שבו על עקבותיהם גילו שהוא מת. ניתן היה לחשוב כי כעת יחושו רבי יוחנן וריש לקיש רגשות אשם על כך שלא עזרו לו, מה שאולי היה יכול להציל את חייו. הם מחליטים כי אם לא זכו לעזור לו בחייו יעזרו לו במיתתו, שגם זוהי צדקה גדולה "חסד של אמת". בעודם מכינים אותו לקבורה הם מגלים כיס של דינרים כלומר ארנק מלא כסף תלוי על צווארו כלומר מתגלה להם שלא היה עני כפי שהציג עצמו לפניהם והיה לו כסף שבחר לא להשתמש בו עקב קמצנותו והעדיף להתקיים מקבצנות.  בעקבות זאת הם מצטטים את דברי רבי אבהו שאמר בשם רבי אלעזר: צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שבהם (=בעניים) שאילולא הרמאים אם היה עני תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו -  מיד נענש. כלומר יש כאן הצעה להביט על תופעת העניים הרמאים והמתחזים, שיכולה לעורר כעס בקרב נותני הצדקה, בעין טובה- גם מציאות זו היא בסופו של דבר לטובת החברה משום שלאנשים שאינם נותנים צדקה יש במה לתלות את אי נתינת הצדקה שלהם...

הסיפור השלישי גם הוא על שמואל שאביו, אבא בר בא (שהיה כאמור גבאי הצדקה בנהרדעא) נתן לו מעות לחלק לעניים. כאשר שמואל מגיע לאחד מהעניים שהיה עליו לחלק לו צדקה, מצא אותו אוכל בשר ושותה יין. בא שמואל לומר זאת לאביו ואביו ענה לו בתשובה המפתיעה הבאה: תן לו ממה שאתה נותן לשאר העניים מכיוון שהעובדה שהוא אוכל ושותה הרבה מעידה על כך שנפשו מרה והוא מנסה להפיג את צערו באוכל וביין.

הסיפור הרביעי הוא על עני שמעדיף שלא להזדקק לצדקה. רבי חמא אביו של רבי אושעיא, שהיה עני, העביר באופן קבוע את הדינר שנתנו לו גבאי הצדקה לאחרים כי לא רצה להתפרנס מהצדקה. בהקשר לסיפור זה אפשר להביא לתלמידים את דברי הרמב"ם בסוף הלכות מתנות עניים, בו הוא כתב בזכותו של מי שצריך לצדקה ובכל זאת עושה מאמץ להסתדר בכוחות עצמו ולא להזדקק לה ובגנותו של מי שאינו זקוק לצדקה ומרמה ונוטל ממנה:

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך עצמו על הצבור. וכן צוו חכמים ואמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והֶעְנִי, יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות, ולא יאמר לעם: חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני. ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים. היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות, ועושים הברזל והפחמים, ולא שאלו מן הצבור, ולא קבלו מהם כשנתנו להם.

כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל: "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז, ה)...וכל מי שצריך ליטול, וצִער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כל כיוצא בזה, נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' " (שם ז).

הסיפור האחרון הוא על רבי זכריה חתנו של רבי לוי שהיו מלעיזים עליו, כלומר מספרים בגנותו, שהוא נוטל מן הצדקה למרות שאינו צריך. רק לאחר מותו גילו שהוא היה מעביר את הצדקה שקיבל לאחרים (ומסביר הרב יהושע בוך בפירוש אור לישרים כי הוא היה לוקח מן הצדקה כדי לזכות אחרים מכיוון שהוא ידע שבגלל שהוא אדם גדול נותנים לו ולעני אחר לא יתנו) סיפור זה מעלה ביקורת חברתית: המציאות של עניים רמאים גורמת לחשדנות והאשמות שווא כלפי אנשים טובים וישרים.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב – דף סח עמוד א

עיון בסיפור:

מר עוקבא, שאת מידת החסד שלו ושל אשתו ראינו בסיפור לעיל, היה רגיל לשלוח לעני בשכנותו כל ערב יום כיפור סכום של 400 זוז. באחת השנים שלח את בנו והבן חזר כלעומת שבא ואמר שלא צריך לתת לאותו אדם צדקה. שאל אותו רבי עוקבא מה הוא ראה והסביר הבן כי הוא ראה שמוזגים לאותו עני יין ישן (=יין יקר במיוחד). מר עוקבא עונה בתשובה מפתיעה: אם מסתבר שהעני הזה כה מפונק צריך להכפיל לו את הסכום. סיפור זה מתקשר לסיפורים שעסקנו בהם בתת הפרק הקודם על נתינת הצדקה המותאמת באופן סובייקטיבי לצרכיו של העני ללא שיפוטיות.

כשעמד מר עוקבא למות ביקש שיביאו לו את הפנקס בו כתב את פירוט הצדקה שנתן במהלך חייו וראה שכתוב שם שבעת אלפים דינרים. אמר מר עוקבא "הצידה קלה והדרך רחוקה" כלומר הכנתי צידה קלה, מועטת, עשיתי מעט זכויות ומצוות שלא יספיקו לי לדרך הרחוקה שאני יוצא אליה- העולם הבא. עמד ונתן חצי מכספו לעניים. מאמירתו של מר עוקבא לפני מותו אנו מתוודעים להשקפתו לגבי מצוות הצדקה- שהנהנה המרכזי ממנה אינו העני אלא האדם הנותן המוסיף לעצמו זכויות ומיטיב את דרכו. העני באמת מזכה את הנותן במצווה.

הסיפור הבא הוא על רבי חנינא שהיה רגיל לשלוח בכל ערב שבת ארבעה זוזים לעני מסויים (כדאי לשים לב בשני הסיפורים כאן להתמדה במצוות הצדקה לאורך זמן- "היה רגיל" וכן לנתינתה בזמן שבו העני זקוק לה באופן מיוחד- ערב שבת או ערב חג. ההרגל "נשבר" רק כאשר המצווה נעשית על ידי שליח- הבן או האישה ונקודת מבט חדשה נכנסת לסיפור) יום אחד שלח את הצדקה לאותו עני עם אשתו והיא חזרה ואמרה שלא צריך לתת להם צדקה.

שואל אותה רבי חנינא מה היא ראתה. בתגובה מספרת האישה כי היא שמעה שהם מתלבטים האם לסעוד על מפות כסף או מפות זהב. כדאי לדייק כי רבי חנינא שואל אשתו על ראייה ואילו היא עונה על ששמעה. הראייה היא יותר ודאית ואילו השמיעה יכולה להתפרש גם כדבר שנאמר בבדיחות הדעת.  בתגובה, עונה לה רבי חנינא: זהו שאמר רבי אליעזר, בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאילמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר: "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו, ט) פסוק זה מצוטט מתוך מצות הצדקה בספר דברים: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא." אי נתינת צדקה לעני היא חטא. אלא, מסביר רש"י, אנחנו ניצולים מחטא זה על ידי הרמאים, שבזכותם אנו יכולים לומר שהרמאים הם אלו שגורמים לנו להעלים עין מהעניים.

מקורות נוספים:

רבי אליעזר פאפו, פלא יועץ, ערך צדקה

הרב פאפו מדריך את נותני הצדקה להבחין בין העניים השונים בעירם ולתת לכל אחד לפי טיבו ומעלתו. "כי לפי מה שהוא אדם יגדל ערכה של צדקה". עם זאת, יש לנו להידבק במידותיו של הקב"ה שהוא נותן לחם לכל בשר, ומרעיף חסדו על כל אדם, וגם על אנשים לא ראויים. וכך גם אנו צריכים לתת נתינה מינימלית לכל פושט יד בלי לבדוק בציציותיו. הרב פאפו מבחין בין נתינת כסף- שמחייבת לבדוק שהעני לא מתעתד לעשות בכסף שימוש לדבר עבירה, לבין נתינת מזון שאותה יש לתת לכל אדם בלי לבדוק אחריו. 

אבחנה נוספת המופיעה בדבריו היא בין העניים המוכרים לאדם לבין העני המחזר על הפתחים- כלומר מתדפק על דלתותיהם של האנשים ללא הכרות מוקדמת. לעני כזה אומר הרב פאפו לא לתת כסף רב אלא לתת לו משהו סימלי אך לא להשיב את פניו ריקם.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, הסכמה לספר: אהבת חסד, מאת הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים

הנצי"ב קובע כי מידת החסד היא מידה שמהווה את יסוד הקיום של העולם ולכן כל בני האדם מצווים עליה. ולעם ישראל יש באופן טבעי את מידת החסד בליבם, ומעבר לכך אנו מצווים עליה בתורה הן מצד חובתנו ביחס האנושי שבין אדם לאדם והן ככל ציווי אחר בתורה שהוא דבר ה' שאנו מחוייבים אליו גם בלי לדעת את טעמו.

נושאים העולים מתוך הסיפורים:

הסיפורים השונים מעלים את המציאות הכאובה שבה ישנם עניים מתחזים ורמאים היוצרים חוסר אמון בעניים באופן כללי וגורמים לאנשים להימנע מלתת צדקה. סיפורים אלו מעלים שאלות אקטואליות לימינו- האם יש לבדוק כל עני המגיע לבקש צדקה או שעלינו לתת אמון בכל אדם הפושט ידו? כיצד ניתן לדעת מי אמין ומי לא?

הפער בין מה שאנו חושבים על האדם ממבט חיצוני לבין מי שהוא באמת ומתן פרשנות מוטעית לעובדות שלפנינו.

חלוקת צדקה לפי מעלת הנצרך

הנטייה האנושית לשפוט את האנשים שסביבנו בלי לדעת את הרקע האמיתי למעשיהם.

להרחבה:

הרב עזריה אריאל: לתת צדקה לכל מי שמבקש?

הרב בני לאו: איך מתמודדים עם קבצני הרחוב?

סיפורו של רב שלמה קרליבך יוסל'ה קמצן קדוש

חדש באתר

השתלמויות - כנס פנים אל פנים
חדש! כנס פנים אל פנים המיועד למשתתפי השתלמויות הקיץ ולבוגרי ההשתלמויות המקוונות. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים