תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תושב"ע > מבוא לאגדה - מדריך למורה

מבוא לאגדה - מדריך למורה

רעות ברוש

מדריך למורה ובו הסברים למקורות השונים בפרק "מבוא לאגדה" ביחידת אגדה

ספרות האגדה הינה שם כולל ליצירות האגדה של חכמינו, שנוצרה מן המאה הראשונה עד למאות השביעית- שמינית, מימי התנאים עד לימי הגאונים. תחת השם "אגדה" (בהיגוי הבבלי) או "הגדה" (בהיגוי הארצישראלי) נמצאות אמירות בע"פ, דרשות, פירושים, משלים וסיפורים שנוצרו ע"י חכמים- בבית המדרש, בבית הכנסת בפני הציבור, במעגלי החיים- ברית, חתונות לוויות וכד'. אגדות חז"ל נוצרו מראש כהיגוד בעל פה, ובמהלך השנים הן הועלו על הכתב ושולבו בכל ספרות התנאים והאמוראים: משנה, תוספתא, תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, וספרי המדרשים.

לשם "אגדה" כמה הסברים: מלשון היגד, אמירה בעל פה, מול המקרא (התנ"ך) הנקרא מן הכתב. אגדה מלשון איגוד כלומר צירוף וחיבור של רעיונות יחד.

יש המגדירים את אגדות חז"ל על דרך השלילה- כלומר כל החלק בספרות חז"ל שאינו נכנס תחת הכותרת "הלכה".

רוב ספרות האגדה נוצרה בארץ ישראל ולכן היא ספרות ארצישראלית מובהקת. בלימוד דבריו של הראי"ה קוק כדאי לחזור ולהדגיש נקודה זו, העוזרת להבנה מדוע הרב קוק רואה את החזרה לעיסוק באגדה כמתבקשת לאור חזרתנו לארץ לאחר אלפיים שנות גלות. גם רוב דברי האגדה שבתלמוד הבבלי מקורם באמוראי ארץ ישראל.

במקום אחר הסביר הראי"ה קוק מדוע חכמת האגדה נוצרה בארץ ישראל:

ארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צריך כל כך אריכות בירורים, והיינו "אוירא דארץ ישראל מחכים", ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו, וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בארץ ישראל הרבה יותר מבבל שאינה ראויה לנבואה (הראי"ה קוק, אגרות הראיה, חלק א, אגרת קג)

פרופ' אביגדור שנאן הציע ארבעה הסברים לכך שהאגדה היא יצירה ארצישראלית מובהקת:

א. יצירתו של עם קשורה בקשר הדוק למולדתו ולארץ- חייו

ב. האגדה קשורה פעמים רבות בפולמוס, בעימות ובצורך להתגונן מפני דעות ועמדות שונות. בארץ ישראל, לכל אורך השנים נאלץ המרכז היהודי להתמודד עם עמים אחרים שהביאו עימם רוחות שונות וניסו להשפיע על אמונתו ועל תרבותו של עם ישראל, לעומת המרכז הבבלי שהיה יחסית מוגן מפולמוסים אלו.

ג. האגדה פעמים רבות מטרתה לנחם ולעודד ולאפשר בריחה ממציאות קשה אל מציאות אחרת, של תקווה לעתיד טוב יותר. מצבם של בני ארץ ישראל לכל אורך השנים היה ירוד והם סבלו מעוני, דלות וסבל, ואילו בני בבל חיו במציאות כלכלית ופוליטית טובה יותר.

ד. אנשי בבל מבחינת נטיות הנפש שלהם היו אנשים הנוטים כלל יותר אל עולם ההלכה ואילו מבנה הנפש של אנשי ארץ ישראל ככלל נטה יותר אל האגדה- על היצירתיות, הדמיון וההפלגה שבה.

כאשר עם חי בארצו, תורתו קשורה לחייו ומשקפת מארג חיים שלם ומורכב. כך גם סיפורי האגדה מתארים חיים מלאים ומורכבים, הקשורים גם פעמים רבות לדיונים הלכתיים ומעשירים אותם, אבל לא מתמקדים רק בדיונים משפטיים או בית מדרשיים.

מקובל לחלק את אגדות חז"ל ל"סיפור הדרשני"- המבוסס על פסוקים, דורש אותם ומציע להם פירוש חדש או מצביע על רעיון העולה מהם, ול"מעשי חכמים"- סיפורים על מעשיהם של חכמים ובני דורם.

בלימוד אגדה ישנה שאלה המטרידה לא אחת את התלמידים והיא "האם זה קרה באמת?" חלק מהסיפורים נראים מוזרים או מופלגים או דמיוניים. חשוב לומר לתלמידים כי יש גרעין היסטורי בסיפורים, אולם מטרתם של חז"ל לא היתה לספר בדיוק את מה שקרה אלא ללמוד רעיון אמוני, מוסרי, חינוכי, חברתי ועוד. את הסיפורים ניתן להבין כדימוי, וכדרך להבעת רעיונות.

שאלה נוספת המטרידה לפעמים תלמידים היא העובדה שפעמים רבות חכמים מוצגים בסיפורים שיילמדו באורח ביקורתי ובאור שלילי. עובדה זו לפעמים מעוררת תמיהה- האם זהו תלמיד חכם? איך זה יכול להיות שסיפור כה קשה מופיע בגמרא? כדאי להראות לתלמידים כיצד דווקא עובדה זו מראה את גדולתם של חז"ל שהביטו בחכמים ללא כחל ושרק ובגלל גדולתם אנו נדרשים ללמוד גם מטעויותיהם. חז"ל מהווים עבורנו דמויות מופת לא בשל היותם חפים מכל טעות אלא ביכולם להודות בטעות, לקום מנפילה ולהודות בכישלון. האנושיות שלהם, יחד עם היותם אנשים שהגיעו להישגים רוחניים כה נעלים, ישמשו דמויות לחיקוי עבורנו ועבור תלמידינו.

הערה מתודית: כדאי מאד להביא בפני התלמידים את הספרים השונים מהן מצוטטות האגדות שיילמדו במהלך השנה (משנה, תוספתא, מדרשי אגדה (כמו מדרש רבה, מדרש תנחומא), תנא דבי אליהו, אבות דרבי נתן, פרקי דרבי אליעזר, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, ועוד), ואת מפרשיהם שהודפסו על הדף וכך להמחיש בפניהם את היריעה הרחבה של ספרות חז"ל. באופן כללי מומלץ כשמובא מקור, להביא את הספרים עצמם לכיתה כמו אלו שביחידה זו: הקדמות הרמב"ם למשנה, כוזרי, רמח"ל, עין אי"ה).

להרחבה ולקריאה נוספת:

מבוא מוצלח לעולם האגדה

על ספרות האגדה – הספרים והמחברים באתר דעת

הספר דרכים בפרשנות האגדה

אגדתא, שמואל פאוסט

עולמה של ספרות האגדה, אביגדור שנאן

 

1.  בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת תולדות פרשה סו, כח

"ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש" (בראשית כז, כח).

 "מטל השמים" - זה המקרא, "ומשמני הארץ" - זו משנה, "ורב דגן" - זה תלמוד, "ותירוש" - זו הגדה.

ע"פ דרשה זו התורה שבכתב והתורה שבעל פה הן מקשה אחת שמקורה בקב"ה, כולה חסד אלוקי. לדבר ה' פנים שונות - מקרא, משנה, תלמוד ואגדה. המקרא משול לטל השמים - מה שמקורו בשמים, ניתן לנו בסיני, והוא כטל המרווה ומרענן את הארץ בבחינת "תיזל כטל אמרתי". המשנה היא "משמני הארץ" היא נובעת מהארץ - מדברי חכמים. התלמוד, שהוא פיתוח של דברי המשנה התמציתיים בשקלא והטריא התלמודי נמשל לדגן, מה שמצמיחה הארץ מקירבה. וההגדה היא התירוש- היין המשמח לב, המוסיף ממד נוסף של רעננות ועומק ללימוד. היין כסמל לסוד מבטא את האגדה כדרך להביע רעיונות פנימיים ועמוקים, ולחילופין – האגדה כצופנת סוד, ולימוד האגדה כלימוד הדורש לחפש את מה שמעבר. היין משחרר את האדם מכבליו הרגילים, מה שמתקשר ללימוד האגדה. להלכה יש מסגרת מחייבת של רציונליזם ומציאות ממשית, גבולות של חייב או פטור, טהור או טמא, מותר או אסור, מצוה או רשות. לעומתה לימוד האגדה הוא הזמנה שלא להישאר רק בריאליה הממשית, האגדה נוקטת בדימויים בסיפורי חיים ובהמחשה המזמינה את הלומד לצעוד אל מה שמעבר לעובדות, לרעיון, לאידאה, לפן הערכי והמוסרי שמצוי במילות הסיפור.

בהזדמנות זו כדאי לדבר עם התלמידים על לימוד יחידת אגדה כהזדמנות מבחינתם להכיר עוד פן בתורה שבעל פה ובעולמם של חכמים, מעבר ללימוד ההלכה והמשנה שהם מכירים, ולדבר על ההלכה והאגדה כשני עולמות המשלימים אלו את אלו. האגדות מבטאות צד חי ומאיר פנים של התורה, יש בהן קסם המושך את הלב. מן הצד האומנותי- הסיפורי, ומן הצד התוכני של עיסוק בתורת חיים, בסיפורי חכמים במעשיות ומשלים.

2. ספרי, דברים פרשת עקב פיסקא מט

"ולדבקה בו" (דברים יא, כב). וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבק באש והלא כבר נאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד)?... דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה. שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.

בדרשה זו מתמודדים חז"ל עם שאלה אמונית גדולה הנובעת מפרשנות הפסוק: "ולדבקה בו". כיצד ניתן לדבוק בקב"ה והרי הוא אינסופי וקדוש ומרומם... לשאלה זו ניתנו תשובות שונות (ביניהן הקריאה לדבוק במידותיו של הקב"ה וכך לדבוק בו עצמו) תשובה נוספת מובאת כאן בשם "דורשי הגדות" כלומר חכמים העוסקים במדרש ובאגדה המציעים כי הדרך לדבוק "במי שאמר והיה העולם" היא דרך לימוד הגדה. הבחירה לכנות כאן את הקב"ה בתואר "מי שאמר והיה העולם" אינה מקרית. בריאת העולם היתה ע"י עשרה מאמרות, והקב"ה ממשיך ומחדש את העולם בכל יום – "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", התורה ניתנה בעשר דיברות. כוח הדיבור הוא כוח אלוקי, בורא ויוצר. כשה' נפח באדם "נפש חיה" הוא נפח בו "רוח ממללא" (ע"פ התרגום) את יכולת הדיבור. הדרך שלנו כבני אדם להידבק בכוח אלוקי זה היא ע"י פיתוח כוח הדיבור – הדרשה, המדרש והאגדה.

יש כאן גם התווית דרך כיצד ללמוד אגדה – לא רק כיצירה ספרותית או כסיפור היסטורי, אלא תוך חיפוש והדבקות בדרכיו של הקב"ה ותוך ראיית התורה כתורת חיים. האגדות לא מלמדות הלכה, אך מדריכות ומורות דרך חינוכית וערכית, הנהגות ומידות טובות.

3. הרמב"ם

הרמב"ם מתאר שלוש קבוצות של אנשים שכל אחת מהן מתייחסת למקורות האגדה באופן שונה:

א. קבלת אגדה כפשוטה - התמימים: קבוצה זו היא קבוצה גדולה מאד, המון העם - אנשים המקבלים את דברי חז"ל כהוויתם, ללא ביקורת, מתוך אמונה תמימה, כפשוטם. ולא מעמתים אותם עם ידיעות ריאליות ואחרות. הסיפור נשאר ברובד החיצוני שלו כסיפור ילדותי, ואין כל ניסיון להבין את התוכן הערכי והמוסרי שהוא בא לבטא. הרמב"ם כתב כי אותם אנשים חושבים שהם מרוממים את דברי חז"ל בכך שהם מקבלים ללא עוררין את דבריהם, אך בפועל הם רק משפילים את ערך התורה המצטיירת כטיפשית. הרמב"ם תובע בענין זה גם את הדרשנים שמספרים לפשוטי העם את אגדות חז"ל (כגון אלו המופיעות בפרק חלק בסנהדרין) ללא תיווך מתאים ומאפשרים להם לקבל אותם כפשוטם ולא כדרשות.

ב.  דחייה וזלזול- המשכילים: גם קבוצה זו רואה את דברי חז"ל כפשוטם, אך מדובר באנשים המעדיפים את חכמת המדע על פני חכמת חז"ל ולכן כשהם נתקלים בסתירה ביניהם הם מסבירים את הסתירה בחולשת שכלם של חכמים ובעקבות כך לועגים על דברי חכמים. הרמב"ם יוצא נגד אנשי קבוצה זו במילים קשות- "כת ארורה" המתיימרת לצאת כנגד חכמי ישראל.

ג. פשט וסוד באגדה: הכת השלישית, שהיא קטנה ביותר, מבטאת את הדרך בה הרמב"ם מבקש ללמד. לאגדה יש שני רבדים- גלוי וסמוי, פשט וסוד. כאשר נתקלים בקושי בהבנת דברי האגדה וביישובן על הלב, יש להתאמץ – "בטרדת הלב ובאימוץ המחשבה" (כלומר המאמץ אינו מאמץ שכלי בלבד אלא גם רגשי) ולהבין את עומק דברי האגדה המשמשת כמעין משל וחידה לרעיון הטמון בה.

4. רבי יהודה הלוי

בספר הכוזרי שם ריה"ל בפיו של מלך כוזר תמיהה על "ההגדות והמעשיות שהם מספרים ומרחיק אותן מן השכל". בתשובתו של החבר הוא אומר למלך כוזר שאין לזלזל בשום אגדה גם אם במבט ראשון היא נראית תמוהה או לא הגיונית. יש להבין כי אגדות רבות אין להבינן במשמעותן המילולית כפשוטה אלא יש להעמיק בשורשן ולהבין את המטרה שהן משרתות ואת הסיבה שחכמים הביעו זאת בשפת האגדה. ריה"ל מבחין בין חמישה סוגים שונים של אגדות (ביחידה מובאים רק ארבעה סוגים, הסוג החמישי הן אגדות שריה"ל התקשה לשייכן לאחת הקבוצות):

א. אגדות שמטרתן לחזק רעיונות אמונים שונים באמצעים ספרותיים המושכים את הלב.

ב. אגדות המתארות חזיונות נבואיים או מראות רוחניים. מכיוון שזו חוייה קשה לתיאור במילים, בעל החזון משתמש בשפה מושאלת מרובת דימויים כשפת המדרש.

ג. אגדות המכילות סודות שרק מעטים יכולים להבין ולכן הסודות מוצפנים באגדה.

ד. אגדות שיש להן משמעות פילוסופית שעל מנת להבינה יש להעמיק בהבנת האגדה.

5. הרב משה חיים לוצאטו, רמח"ל, על ההגדות

הרמח"ל הסביר כי אגדות חז"ל מופיעות בתוך קבצים ערוכים - הגמרא וספרי המדרש, ולכן אפשר לסמוך על כך שכל מה שכתוב שם ראוי ללימוד ובעל מסרים ראויים, למרות שבמבט ראשון היינו יכולים לחשוב שבגלל שדרשות חז"ל נתונות לפרשנות ולהבנה משתנה, אפשר להבין אותן לא כראוי לכן לא כדאי לעסוק בהן.

6. הראי"ה קוק, הקדמה לעין אי"ה, עמ' יד-יח

עין אי"ה הוא פירושו של הרב קוק לאגדות חז"ל המופיעות בש"ס, במסכתות ברכות ושבת. הרב קוק ראה את לימוד האגדה כחלק מתורת ארץ ישראל שיחד עם החזרה לארץ יש לשוב גם אליה וללמוד את כל חלקי התורה על פיה השונים.

בהקדמה לעין אי"ה תאר הרב קוק את אגדות חז"ל, כחלק בתורה שמטרתו לפתח את עולם האמונות והדעות והתפיסה הרוחנית של האדם. לכן יש ללימוד אגדה חשיבות רבה כמו לימוד ההלכה (="חלק התורה המעשית"). על מנת להבין היטב את דברי חז"ל שבאגדות יש צורך להתאמץ ולתרגל את "עבודת האגדה". ללמוד בעומק את אגדות חז"ל יחד עם הכרות מעמיקה עם פסוקי התורה עליהם מבוססים המדרשים.

הרב קוק מבכה על כך שישנם תלמידי חכמים הבקיאים בהלכה אך אינם מכירים את האוצר הגדול ש"הגה הלב הישראלי" ואת חכמת הלב המוסר והרוח הטמונה בעולם המדרש והאגדה. הוא מדגיש כי אין ללמוד אגדה רק כמשהו המעורר התרגשות רגעית, אלא יש להבין כי מדובר בתורה שלמה, רחבה ועמוקה שיש ללמדה בעומק, בהתמדה וברצינות.

הרב קוק מסביר כי יש ללמוד את אגדות חז"ל בשתי דרכים: הפירוש והביאור. הפירוש הוא הבנת פשט המילים והביטויים וחשיפת הרעיון המרכזי. פירוש מלשון: "ופרשו השמלה" לישר ולהבין את המילים הקשות. הביאור מלשון באר. "הבינה באגדה דרך ביאור" - נדרשת התבוננות מעמיקה על מנת לדלות ממעמקי הבאר את התכנים הפנימיים ביותר של האגדה. לשם כך יש לדעת היטב את ספרות האמונה והמוסר לאורך הדורות. כפי שלימוד גמרא מבוסס על ראשונים ואחרונים, ספרי שו"ת וכד', כך גם יש ללמוד את האגדה לאור כל דברי חכמים לאורך הדורות - ספרי המוסר ופרשנות האגדה. הרב קוק מדגיש בסיום דבריו כי לימוד אגדה הוא משימת דורנו, דור הגאולה והתחייה. 

חדש באתר

החברה הישראלית
אסופת סרטונים על החברה הישראלית

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים