תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > מחשבת ישראל > שתיקה כמאפשרת הקשבה

שתיקה כמאפשרת הקשבה

גלעד שטראוס
הדפסה
מקצוע: מחשבת ישראל
נושא: אני עצמי

תרגיל

1.      הכנה: מסתדרים בזוגות, כל שתיים יושבות בנפרד, נותנות יד זו לזו.

2.      נאמר להן שמרגע זה, יושבים חמש דקות בשקט מוחלט. המנחה מודיע מתי לסיים.

3.      בתום חמש דקות כל אחת רושמת על נייר את מה שהרגישה בתוך הארוע.

4.      לאחר הרישום מקפלת ומניחה במקום ריכוז של הדפים. מערבבים את הניירות ומחלקים מחדש.

5.      עתה כל אחת קוראת את הנייר שבידה  (כך נשמעות כל הדעות שנכתבו ללא ידיעה מי הכותבת).

6.      בתום הקראת הדברים נערך דיון על הקשר שיש בין אנשים בשעה שהם יחד ובשקט. 

 

 

לימוד:

הקטע להלן – שתיקה ביחד היא ביטוי גבוה יותר של תקשורת מאשר דיבור.

 

שיחה בין שתיקה – לדיאלוג

...ממאפייני הלהג הוא העדר נחרץ של שתיקות. שתיקות הן אויב הלהג הסתמי. הלהג הסתמי תמיד קצר נשימה, סותם שתיקות. ומדוע? כי דרך השתיקה השיחה האמיתית נושמת, לוקחת אויר, מקבלת חמצן, שואפת פנימה אויר רוחני ומנסה להגיע לרמה הבאה.

בשיחה הנושקת לממד הרוחני – השתיקה היא בת בית, אורחת רצויה. דרכה - הישות חודרת פנימה. בלהג - השתיקה מראה את הריקנות של השיחה ואת העובדה שמאחורי הלהג אין בעצם כלום. שהכל בלוף, שהמלך עירום.

מה משותף לחיים ולשיחה? בשניהם התוכן חייב לעבור דרך האין, דרך הריק, דרך הלא ידוע.

אמנות השיחה אינה פוחדת מן הריק, לא מחפשת למלא אותו בגבב של מלים. ואז להוסיף עוד מלים ועוד, עד שנסתם החלל ואין עוד מה להגיד. שיחה הנושקת בהוויה הרוחנית של מה שנאמר - מחפשת את השתיקה ודרכה את מה שלא נאמר; מה מאחורי השתיקה, כי שם האמת. הזיוף מצוי לפני השתיקה, מכסה את השתיקה, מסתיר אותה. אך מעבר לשתיקה יש אמת תת הכרתית, משהו שאולי אפילו לא הודנו בו אפילו בפני עצמנו. מעבר לריק-השתיקה מצוי האני הלא ידוע, האני הלא מודע, שכדי להגיע אליו יש צורך לצלוח את אגם האין.

ואגם האין תמיד ניצב בין שני המשוחחים, מפריד ביניהם, אך רק לכאורה. ולמעשה הוא המדריך הסודי של הלא מודע של שניהם. מחכה שיצרו איתו קשר כד שבעזרתו יוכלו להגיע לממד החבוי שבשיחה. ושם יגלו פוטנציאל שיחתי אדיר, שממתין לקחת שליטה ולהתחיל לגלות להם דברים.

וכה מעט שיחות צולחות את אגם האין, את סמבטיון השתיקה הזה. ברוב השיחות בעיקר דוחסים ודוחסים, עוד ועוד מלים, כדי לא לתת לטריטוריה של השתיקה לגדול ולהתרחב. וכל מילה מעגנת את השיחה בידוע, במוכר, בשטחי, בחד ממדי, בהכרתי - בזה שלא מוליך לשום מקום מלבד זה שכבר היינו בו או שכבר לעסנוהו לעייפה.

בכדי לשוחח באופן דיאלוגי צריך לשתוק. ולא סתם לשתוק, לשתוק מתוך ידיעה, מתוך אהבה, מתוך דבקות. להתמסר לשתיקה - כדי להגיע לארץ המובטחת של השיחה.

להתגבר על הפחד (מן האין, שמיוצג על ידי השתיקה) ולדעת ולהאמין שמעבר ללא ידוע מצוי הידוע האמיתי, אם רק ניתן לעצמנו ולזולת את המרווח להגיע לשם.

אך לשם כך עלינו להרפות שליטה, לא להתאמץ כל כך לדבר ולדבר. אלא לדעת לוותר. לתת לעצמנו לצלול לאין המצוי בין שנינו ולאפשר לציפור הגדולה של האמת הפנימית לקחת אותנו למקום אחר, מקום בו שנינו נרגיש האחד עם השני כמי שהגיעו הביתה.

מתוך המאמר: "השיחה; בין שתיקה - לדיאלוג". מבוסס על פרקים מתוך סיפרו של גבריאל רעם, "אמנות השיחה", ידיעות אחרונות, 2003

 

קשב ושתיקה

 

משלי

ברב דברים לא יחדל פשע וחשך שפתיו משכיל:   פרק י פסוק יט

 

קהלת

עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות ועת לדבר:   פרק ג פסוק ז

אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על  הארץ על כן יהיו דבריך מעטים: פרק ה פסוק א

 

משנה - אבות

מסורת סייג לתורה, נדרים סייג לפרישות; סייג לחכמה, שתיקה. (פרק ג', משנה י"ג)

כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא. (פרק א', משנה י"ז)

שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם:  חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם. (פרק ה משנה ו)

 

ספר צוואת הריב"ש (רבי ישראל בעל שם טוב) - הנהגות ישרות

קטז. כל המרבה דברים מביא חטא פי' חסרון שאפילו כשמדבר דברים עם בני אדם בחכמת התורה מ"מ השתיקה יפה מאוד יותר שיכול בשתיקה לחשוב בגדלותו ית' ולקשר עצמו בו ית' יותר משיקשר עצמו בדיבור, לפעמים שוכב במטה ונראה לב"א שהוא ישן והוא באותה שעה מתבודד עצמו עם הבורא יתברך:

 

הנהגות צדיקים - הנהגות קדושות עפ"י סדר א"ב מרבי יחיאל מיכל מזלאטשוב

דיבור הדיבור יהי' יקר מאד שלא להוציא לבטלה חו"ש וכש"כ לכעס ולמחלוקת או לשה"ר ורכילות ולצנות ושקר וחניפה ח"ו. ע"כ צריך שמירה יתירה וזהירות גדולה ביותר. עם אשתו וב"ב אפילו מה שמוכרח ימעט מה שיוכל ויחשוב שכל דיבור הוא מרגלית טובה, שהוא מן העולם הדיבור העליון ואין לזרקו לאשפה וקליפות חו"ש. וירגיל עצמו במדת השתיקה, וכשמוכרח לדבר עם האדם ידביק א"ע מאד ביראת השם ויחשוב האותיות שמוציא מפיו ויעלה אותם לעולם הדיבור להשי"ת ויהי' דבריו כדת. וזו שיחתן של ת"ח ויזהר מאד שלא ישכח עצמו מדבר זה בדברו עם אדם. וכן כששמע דבר מבני אדם אשר לא כדת יזהר מאד לקיים מה דאמרו חכז"ל הוי דן את כל אדם לכף זכות. וברשע גמור שמצוה לדונו לכף חוב יותר טוב שלא לדבר ממנו כלל ע"ד לא דברה תורה במתים, אם לא שמוכרח לדונו. גם יזהר שלא לומר על שום אדם מישראל שזה אין לו חלק לעוה"ב:

 

הנהגות צדיקים - כללים נוראים מרבי דוב בער ממעזריטש

כד. סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג) כשאדם בשתיקה יכול לדבק עצמו בעולם המחשבה מי שהוא אדם חכם ביראה מאוד ומחשבתו תמיד איך לעבוד הש"י אדם זה הוא שלום בכל מעשיו ויכול לאכול דברים טובים ושאר תענוגים ומ"מ יכול לסגף עצמו בהם וכן לראות בכל מקום שירצה ולא להסתכל חוץ לד' אמות דהיינו לראות תמיד בשם בן ד' שיש באותו דבר בסוד שויתי ה' לנגדי תמיד וכמו שאמרו חז"ל אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (שם פ"ד) וזהו הוא הסוד דעיקר כל דבר שבעולם הוא הרוחניות שבו הבא מהשי"ת שנותן בו טעם ומקיימו וכן בדיבור כנ"ל יכול לדבר בשאר דברים ולהיות דבוק בהשי"ת וכן בעבודת התפלה יכול לעבוד השי"ת שלא יהא עבודתו נראה בפני ב"א כלל שלא יעשה שום תנועה באברים רק בפנים ונשמתו יהיה בוער בלבו אהבת השי"ת ויצעק בלחש מחמת התלהבות גדול בענין שיהיה עבודתו בפנים יותר משתהיה עבודתו נראה באברים:

 

ספר צדקת הצדיק - אות סח

סח) כל העבודות שבאיברי הגוף והמצוות שבהם הם רק להישיר הלב והעיקר הוא הלב ששם מעון השם יתברך, כמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ה' ב') הקב"ה לבן של ישראל שנאמר (תהלים ע"ג כ"ו) צור לבבי וגו' ולכך לא יהיה זה המכוון מן האדם רק כל אלה דברים המביאים אל המכוון כמו שמובא (זוהר ח"ב פ"ב ע"ב) על תרי"ג מצוות תרי"ג עיטין. ועל זה אמר (מלכים - א י"ט י"א - י"ב) ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש וגו' כי כבוד ה' אינו בדבר הנרגש ומרעיש רק בקול דממה דקה והוא הלב שאינו נרגש לשום בריאה ולמדו מזה בברכות (נ"ח.) למלכותא דארעא, ומאן מלכי רבנן, שהם המולכים על עצמם המושלים ביצרם, כמו שאמרו ז"ל בבבא בתרא (ע"ח ע"ב) גם המלוכה ביצר לא ברעש רק קול דממה דקה. אבל מכל מקום גונדא קמייתא חליף כי קא אוושא, כי לולא זה אי אפשר רק מקודם צריך להיות ברעש ותוקף נגדו, כמו שאמרו ז"ל (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם וכו', אבל אין זה הממשלה הגמורה עדיין רק כאשר הוא בלי רעש, רק כענין שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ט כ"ב) לבי חלל בקרבי, ואמרו ז"ל (ירושלמי ברכות פרק ט' הלכה ה') שהרגו ליצר רע בתענית [שהוא הרעש נגד התאוה] על ידי זה הוא הממשלה:

 

שפת אמת ספר שמות - פרשת בשלח - שנת [תרל"ד]

במדרש מה תצעק. צעקו וה' שמע כו'. מתגאה בירושתו הקול קול יעקב כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' שע"י הצעקה מעוררין שורש דביקות בנ"י. ואז שואלין מה תצעק שא"צ לצעוק כלל. כמ"ש על בני כו' תצוני. ואעפ"כ הכל בא ע"י צעקה וזה לשון מתגאה כו' ודפח"ח. והנה יש ב' מיני שתיקות. א' ע"י שא"י כלום לצעוק. והוא אמונה ראשונה בכלל. ולכן כ' גם קודם הגאולה ויאמן העם כו'. אבל כשזוכין להשיג לבוא לבחי' דיבור וקול. צריך להיות אח"כ אמונה ושתיקה ע"י שמשיג מתוך החכמה שא"א להשיגו. ועי"ז חל עליו בושה ושותק ומאמין בה'. וע"ז נאמר אח"כ ויאמינו בה' כו'. כי וודאי אין הצעקה התכלית. רק לבוא לבחי' שלמעלה. והיא השתיקה. והם ענין ב' העולמות עוה"ז ועוה"ב. ופרשנו במ"א כי עוה"ז העלם רע. פי' ע"י שהרע נמצא בעולם. אין הקדושה מתגלה. ועוה"ב נק' ג"כ עלמא דאתכסיא. והוא העלם טוב. שע"י עומק הקדושה א"א להשיגו. וכפי מה שזוכה האדם בעוה"ז לגלות בחי' הקדושה. כן יזכה לעוה"ב. וכן נמצא סדר זה תמיד לכל איש ישראל. מה שמקדש עצמו בעוה"ז זוכה להשגה דבר מה. וצריך אח"כ לתקן השגה זאת שלא יחטא ע"י. והוא ע"י הבושה והיראה. וי"ל שזה ענין יצ"מ וקי"ס:

 

 

הרב קוק

דממה וקשב

כל העולם השכלי כולו, ועמו ענפיו כולם, עד תחתית כל המדרגות, שהן כוללות כל המצוי כולו, מתחלפים הם במצב של עתים חשות, עתים ממללות. כשהמעמד הוא בתור הכנה לקבל את ההשפעה העליונה, הרי הכל חש ודומם. וכשהמצב בא לידי המדה, שהמקבלים כל אחד ישפיע על מה שהוא למטה ממנו, אז המילול מתחיל. ואצל בני אדם הענין גם כן מתחלף. כשההכנה השכלית היא מכוונת, עד כדי לברר את התוכנים שהם למטה ממעמדו, אז השכל המצומצם שולט. והכח המעשי עושה את פעולתו. אבל כשההקשבה העליונה מתגברת, אז אין השכל המפורט יכול לפעול את פעולתו, והדממה מתחילה להיות שולטת. וכשאדם בא למדה זו, אז העסק השכלי הרגיל, בין בחול בין בקודש, הוא למטה ממדרגתו, ומוצא הוא בעצמו תמיד נגודים עצומים, על כל עסק שכלי הגיוני קצוב. והוא מוכרח להיות מכין עצמו אל מדת הדממה, להקשיב את הקול ממרומים, בדרך ברכה רצון ונדבה, ודבר ד' יבוא אליו, ויום ליום יביע אמר.

אורות הקודש ; חלק א ; עמוד קטז ; דממה וקשב - קב

דומית הקדושה הכללית

הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית וחי חיים כלליים, חיי כל, מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה עמו למקורה והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העז והתפארת, כל החיל והגבורה שופעים עליו, אורו של עולם הוא יסודו ואומץ המשכת חייו, בזכותו נזון העולם כולו, וכאין וכאפס הוא בעיניו, הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא וכל חייו קודש קודשים, חיי חיים הם, דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים בהם ועל ידם.

אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, בתפלה, בתורה, בצמצום מוסריות ודיקנות פרטיות, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מלאה כל היקום לוחצים בצבתים, להסגירה במועקה מצומצמת של מדה, של התוית דרך מיוחד, בשעה שכל הדרכים יחד הנם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים.

החוצפא שבעקבתא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה, וסוף שתגיע לה, כי עתידין ישראל להיות עומדים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, ואלו שואלים להם מה פעל אל, מה חידוש יש בישיבה של מעלה. בניהם עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבנו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון, עץ החיים כולו בכל עמק טובו יתגלה בהם ועל ידם.

להביא אורה עליונה זו לעולם צריכים עבודת צדיקים מלאי חסד עליון, המגלים בהגיון לבם וחישת נשמתם את אוצר הטוב הגנוז בסגולת הסגולה של חיי ישראל, מעבר מזה, והמון קשור בקדושת אבות, במורשה קהלת יעקב, שואף לנקודת חייו בכל מאודו, מתפחד ומצטער על כל ההרס, מתמקמק מפרצת הגדרים, חוגר כחו לאשר ולקיים כל משפט כתוב באמונת אומן.

קטיגוריא בין תלמידי חכמים, דרכים מדרכים שונים, סותרים זה את זה, מתגלים בחיים, ומרוץ האור עושה את שלו, בחדרי הנשמה, נשמת הגוי, ברוב קדשה, ואורו של משיח הולך ומתגלה.

אורות הקודש ; חלק ב ; עמוד רצז ; דומית הקדושה הכללית - ח

שתיקה והתבודדות פנימית

יתרון השתיקה ורוח הקודש המתחבר על ידה, בא מתוך ההתפרצות הפנימית, שבאה מתוך מעין הנשמה, שדורש להתפשטותו והרחבתו מגרש גדול מבלי מעיק, וחמורה היא ההתבודדות הפנימית מאד, ודורשת היא שגשוגה בלא שום הפרעה בעולם. אז יוצרת היא את ערכיה וגווניה מכחה התוכי הפנימי, ואור הרוחני, פאר החיים וגבורתם היסודית מתגברים והולכים, והדיבור הבא אז הרי הוא מפריע בכחו הבניני בנטילתו מהישן, ממה שכבר מטושטש ומאופל, מוגבל ומצומצם, ונותן על הזרם המעיני, השוקק לחידוש וטריות חדשות.

ודוגמת השתיקה הדבורית, לעומת המחשבה, יש גם כן דומיה מחשבתית, כשבא תורה של המחשבה היותר נעלמה, היותר פאורה ועליונה. והולכים הם הדברים במדרגות זו למעלה מזו.

המצה, היא משתקת את כל שאון חיצוני, כל תנועה והתגבהות במערכת החיים, מאלמת את הזרמים החיצונים. ובא זה בהתאמה לגילוי שכינה, ומורא גדול, לעומק רז הדומיה, ומתבטא הוא בקול אדיר, שהדומיה מתאחזת בו, כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא.

אורות הקודש ; חלק ג - מוסר הקודש ; עמוד רעג ; שתיקה והתבודדות פנימית - ו

דממה עליונה

השתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המבטא של האדם, הנם קבועים בתוכיותו.

כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה, עולמות רבים הולכים ונבנים, שירות נשגבות מתנשאות בשיא קדשן, וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות.

השתיקה, המלאה חיים, מאצרת את הוד החכמה אל תוכה. העולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידור עצום בכל פרטיהם, בכל קויהם היותר מדויקים, אל החכם העליון, שכרמי מטעיו הנם מסויגים בהסיג של שתיקה היפה לחכמים. זאת היא הדממה העליונה, המתעלה בהודה על הרוח, הרעש, ועל האש, קול דממה דקה, והנה ד' עובר.

אורות הקודש ; חלק ג - מוסר הקודש ; עמוד רעד ; דממה עליונה - ז

עת לחשות ועת לדבר

הירוס גדול בא במערכי הרוח, כשמופיע האור הפנימי של עת לחשות, והאילמות הקדושה העליונה בכל הוד כבודה ובכובד משאה היא ממלאה את כל הנשמה, אם ימרוד בה האדם, ויפרץ לדבר, מרידה זו במלכות הדומיה מחרבת את כל בניניו, כל האוצר של התום ושל היושר, של העומק ושל ההתקשרות העליונה, הכל מתרוסס. והוא צריך אחר כך, אם ירצה לבנות את הריסותיו, לכונן הכל מחדש, והמשכיל בעת ההיא ידום.

אמנם כאשר יתן להדומיה את כבודה בעת הופעתה, אז תנהיג היא את משטרה, תכונן את אולמיה, תחדור בעמקיה ותבא עד נבכי תהומיה, ומתוכה תוציא פארות וענפים נאדרים בכח צומח גדול ורענן, השיחים ימלאו כח, ויבא ניב שפתים.

אז תחל העת לדבר, בהדר כבודה, ורוח הדומיה יהיה המיטטרון, הפועל על שיטפת הדיבור, אשר יזל כנחלים ברוב עושר וכל חמדה, בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, להתיר פה אלמים.

אורות הקודש ; חלק ג - מוסר הקודש ; עמוד רעה ; עת לחשות ועת לדבר - ח

הדממה ורוח הקדש

הדממה מביאה לידי רוח הקודש. וכל מה שרוח הקודש מתגבר באדם, ככה הוא מכיר את גודל ערכו של הדיבור, את פעולתו ואת גבורת שליטתו המעשית. וכפי מה שיהיה דיבורו יקר בעיניו, מפני מה שיודע הוא את ערכו, ככה יגדל ערכו באמת, ופעולת דיבורו תהיה נפלאה, ותתנוצץ עליו 

אורות הקודש ; חלק ג - מוסר הקודש ; עמוד רעו ; הדממה ורוח הקדש - ט

חדש באתר

השתלמויות - כנס פנים אל פנים
חדש! כנס פנים אל פנים המיועד למשתתפי השתלמויות הקיץ ולבוגרי ההשתלמויות המקוונות. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים