תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > מחשבת ישראל > שמחה - סדרת שיעורים: שיעור 2- השמחה בתורה

שמחה - סדרת שיעורים: שיעור 2- השמחה בתורה

מירב ששון והילה סרף

הקדמה:

אנו מוצאים בתורה ציווים שונים בנושא השמחה.

השמחה המוכרת לכולנו מהתורה היא שמחת יו"ט,אולם בפתיחת הנושא נרצה לעסוק בשמחה בכלל של קיום המצוות.

 

שלב א: לימוד הפרק ומקורות נוספים.

 

קריאת הפרק בכלליות ונסות להבין מה התנאי על פי התורה לקבלת הברכות (פס' א-יד).

 

(התנאי מופיע בפס' א ובסיכום בפס' י"ד)

נבין מהו הגורם, ומהי הסיבה חלילה וחס לקבלת קללות אלו.

התלמידים יתמקדו בפס' מז' "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.."

ננסה לחשוב על השאלות הבאות:

 

-האם אדם זה עבד את ה'?

-מה היה חסר בעבודתו במידה ועבד?

-האם  התורה יכולה לצוות על רגשות  (שמחה) הרי התורה היא ספר מצוות מעשיות...?

-האם יש הבדל בין  עשיית מצווה בשמחה לבין עשיית מצווה כ'מצוות אנשים מלומדה'?

-האם זו אותה מצווה משופרת או אחרת לגמרי?

 

הערה:חלק מהשאלות רק נפתח ונתייחס אליהן בהמשך הלימוד.

 

1. דברים כח

א וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  ב וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ  כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ.  ג בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה.  ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.  ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.  ו בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.  ז יִתֵּן ה’ אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ  בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.  ח יְצַו ה’ אִתְּךָ אֶת-הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  ט יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ  כִּי תִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו.  י וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.  יא וְהוֹתִרְךָ ה’ לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.  יב יִפְתַּח ה’ לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה.  יג וּנְתָנְךָ ה’ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה  כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְו‍ֹת ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.  יד וְלֹא תָסוּר מִכָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול  לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם.  {פ}

טו וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.  טז אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה.  יז אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.  יח אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ.  יט אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.  כ יְשַׁלַּח ה’ בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה אֶת-הַמְּהוּמָה וְאֶת-הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל-מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד-אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי.  כא יַדְבֵּק ה’ בְּךָ אֶת-הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  כב יַכְּכָה ה’ בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ.  כג וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל.  כד יִתֵּן ה’ אֶת-מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר  מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.  כה יִתֶּנְךָ ה’ נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.  כו וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד.  כז יַכְּכָה ה’ בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים (וּבַטְּחֹרִים) וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל לְהֵרָפֵא.  כח יַכְּכָה ה’ בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב.  כט וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל-הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ.  ל אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה (יִשְׁכָּבֶנָּה) בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ.  לא שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ.  לב בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל-הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ.  לג פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל-יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל-הַיָּמִים.  לד וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.  לה יַכְּכָה ה’ בִּשְׁחִין רָע עַל-הַבִּרְכַּיִם וְעַל-הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ.  לו יוֹלֵךְ ה’ אֹתְךָ וְאֶת-מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל-גּוֹי אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן.  לז וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר-יְנַהֶגְךָ ה’ שָׁמָּה.  לח זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה.  לט כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא-תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת.  מ זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל-גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ.  מא בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא-יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי.  מב כָּל-עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל.  מג הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה.  מד הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב.  מה וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ  כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.  מו וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם.  מז תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.  מח וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה’ בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל-צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.  מט יִשָּׂא ה’ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר  גּוֹי אֲשֶׁר לֹא-תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ.  נ גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן.  נא וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי-אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא-יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ.  נב וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל-אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ בְּכָל-אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ לָךְ.  נג וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר-יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ.  נד הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר.  נה מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר-לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ.  נו הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא-נִסְּתָה כַף-רַגְלָהּ הַצֵּג עַל-הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ.  נז וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי-תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר-כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.  נח אִם-לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה  לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ.  נט וְהִפְלָא ה’ אֶת-מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ  מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים.  ס וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל-מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ.  סא גַּם כָּל-חֳלִי וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה’ עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.  סב וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב  כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ.  סג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ ה’ עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה’ עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  סד וֶהֱפִיצְךָ ה’ בְּכָל-הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.  סה וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךָ וְנָתַן ה’ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ.  סו וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.  סז בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי-יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי-יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.  סח וֶהֱשִׁיבְךָ ה’ מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא-תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.  {ס} סט אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב  מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.  {פ}

 

2. ספר העיקרים:מהי המשמעות של עבודת ה' בשמחה.

ספר העיקרים פרק לג (השלמה ושלמות)

"הדבר הנותן שלמות אל המצווה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעיצבון יקרא פחיתות... ונמצא הכתוב מיעד העונש הגדול על מי שאינו עובד השם יתברך בשמחה, אמר משה במשנה תורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך וגו', תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה לא על שלא עבד במוחלט.ועניין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע אליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחויב לעבוד את השם יתברך כשלא יהיה בשמחה וברוב כל, ומזה יראה שקיום המצווה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצווה, לזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"

 

  • מה מחדש לנו ר' יוסף אלבו לגבי מעלת השמחה? מה היחס לדעתו בין קיום המצווה לשמחה?

 

לסיכום:

 

ראינו שהתורה דורשת מאיתנו להיות יהודים שמחים לא רק לקיים את המצוות אלא לעשות אותם בשמחה,שמחה המולידה שלמות, שלמות שיש בה שמחה בקיום דבר ה'.  וכו'.

התורה לא רק מצווה אלא גם מדריכה כיצד.

כעת נלמד את הגמרא במסכת פסחים  שיש בה הדרכה כיצד לשמוח ברגל.

 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א

 תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר +דברים טז+ ושמחת בחגך, במה משמחם - ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר +דברים כז+ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר +תהלים קד+ ויין ישמח לבב אנוש.

 

שאלות:

-מה גורם לכל אחת מהדמויות בגמרא לשמוח?

-איזה סוג של שמחה זו (ממה שלמדנו)?

-אלו מחשבות והרגשות מעוררת בך הסוגיה עם ההגדרות שלה למה גורם לאדם לשמוח? חשוב על עצמך: האם בגד חדש או אוכל טוב גורם לך שמחה? חפש את המקום בו הסוגיה מתיישבת על ליבך.

-האם כך הגמרא מלמדת אותי להיות שמח??!!!

-האם זו שמחה הנובעת מקבלת דבר או שמחה הנובעת מנתינת דבר?

-חשוב על עצמך בתור אבא: איזו אחריות מטילה עליך הסוגיה? מה אחריות זו מעוררת בך?

 

(הלימוד של גמרא זו והדיוק בהבנתה כמו שפורט ברקע נלמד מתוך שיעוריו של הרב יוסי פרומן).

לסכום: חז"ל מדריכים אותנו שעל מנת להגיע לשמחה אמיתית עלינו לצאת מראיית עצמנו במרכז. האיש חושב על אשתו ואשתו עליו.  

בעצם היפוך השמחה –העצבות נובעת שאדם עסוק בעצמו ובמידה והמציאות לא מסתדרת על פי רצונו הוא חש עצבות, רק כשאדם יוצא מעצמו ומבין שיש מנהיג לבירה, יש אדון לעולם הוא יכול להתמלא בשמחה.

 

חדש באתר

השתלמויות - כנס פנים אל פנים
חדש! כנס פנים אל פנים המיועד למשתתפי השתלמויות הקיץ ולבוגרי ההשתלמויות המקוונות. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים