תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תלמוד > בבא מציעא כח ע"א: הכרזה

בבא מציעא כח ע"א: הכרזה

חנן שוקרון
הדפסה
מקצוע: תלמוד
נושא: בבא מציעא, אבדות

 

סיפורים אישיים

כל אחד (המעוניין) יספר את סיפור השבת האבדה המשמעותי ביותר שחווה, בדגש על שלב ההכרזה ופחות על שלב המציאה.

 

חפץ הלב

נעורר את התלמידים לחשוב ולכתוב - מהו חפץ הלב שלך לקראת לימוד הגמרא בנושא הכרזת מציאת אבדה?

לאחר מכן, נקיים סבב בו התלמידים ישתפו (מי שרוצה) בחפץ ליבם. מן הסתם יהיו כאלו שירצו לדעת מה ההלכה במקרים שונים, ואחרים יתעניינו בנימוק או בטעם. חשוב לשמוע את כולם – גם אם לא נוכל להיענות בשיעור לכל החפצים. ייתכן ובעקבות הסבב יוכל הר"מ לדייק מעט את השיעורים הבאים...

 

 

מקורות

גמרא (עם פירוש רש"י ור"ח) בבא מציעא דף כ"ח ע"א במשנה – ע"ב 'נמחת אבן הטוען'

נקודות מרכזיות: מקום ההכרזה, מטרת ההכרזה, זמן ההכרזה.

רש"י ברכות נח,ב "וסתם כלי לאחר י''ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י''ב חדש בפרק אלו מציאות (ד' כח.) מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו י''ב חדש ושוב אין צריך להכריז"

שו"ת אגרות משה[1] חושן משפט חלק ב סימן מה - היכן צריך להכריז

"הנה בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שישים במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם, כגון אצל המעליות של בתים הגדולים, כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג' רגלים בירושלים כדאיתא בבבא מציעא כ"ח ע"ב. אף שאי אפשר שהכל ישמעו, סומכין דכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע, וגם "חברא חברא אית ליה" (ע"פ בבא בתרא כח ע"ב). אבל אין מטריחין המוצא יותר מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים שידוע שקוראין אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז שם, אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון כי אף על ידי המודעות האחרות היה יודע מי מצא אבידתו."

הרב עזרא בצרי[2], דיני ממונות, חלק ג עמ' נ

"המוצא אבדה ואינו מכיר את בעליה, מכריז עליה בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות. ...דשמא הוא מתפלל בבית כנסת אחר. ובמושב קטן נראה שאין זו בעיה, אמנם בעיר גדולה בתנאי החיים כיום הדבר קשה מאד לביצוע.

ומסתבר דבמקום שנוהגים שכל המוצא אבדה מביאה למשטרה ולשם הולך גם כן המאבד. והמשטרה נוהגת כחוק ביושר, יש למסור למשטרה את האבדה על מנת שתחזיר נגד סימנים. והכל לפי המקום, תושבי המקום והזמן. ...כן נראה פשוט ודמי להא דאיתא בבבא מציעא כח ע"ב: "תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה". ונראה דעדיף טפי מלהכריז בבתי כנסיות, כיוון שלצערנו לא כולם באים להתפלל תדיר. וידועות לי עובדות רבות ואף בדידי הוי עובדא ומסרתי למשטרת ירושלים ונמצא המאבד. ולפי הענין (כאשר המאבד בא להודות לי) היה ברור שאילו הכריזו בבתי כנסיות בלבד, לא היתה מתקיימת מצוות השבת אבדה. והכל לפי המקום, השכונה והתושבים שנמצאים בסביבה וכו'. והעיקר למצוא את הדרך הנכונה להגיע למאבד האבדה ולהשיבה."

 

לאחר לימוד הגמרא בלבד

o        כל תלמיד חושב על שתי שאלות שיש לו על הטקסט, מכל רמה שהיא. לאחר מכן נקיים סבב לשמיעת השאלות (לא עונים עליהן!).

o        בשלב השני, נעורר דיון האם מטרת ההכרזה: חשיפת המאבד להכרזה בצורה ישירה או די בתחילת 'תגובת שרשרת'?

 

או: בירור אקטואלי דרך האחרונים

לדעת הרב משה פיינשטיין בעבר ההכרזה על אבדות היתה במסגרת עליה לרגל בזמן המקדש, ואילו כיום יש למצוא מקומות ודרכים אחרות להכריז על אבדה. אחת ההצעות היא לפרסם בכניסה לבתים, בהנחה שגם המאבד מחפש את אבדתו ויחפש הודעה על כך במקומות אלו. בנוסף, מדגיש הרב פיינשטיין: המידע עובר מפה לאוזן, ובדרך זו יש סיכוי שהפרסום על האבדה יגיע גם לידיעת המאבד. אי לכך – קיים גבול מאוד מיקל לחובת הפרסום על המוצא. מאידך, גבול זה אינו ברור דיו, ועליו לפרסם בקרבת מקום. פרסום בעיתונים גם כן יכול להיות יעיל, אבל אין צורך להשקיע כסף על מנת לפרסם בעיתון, והמוצא לא יוכל אחר כך לתבוע את המאבד שיחזיר לו את ההוצאות שהוא השקיע בפרסום המודעות בעיתונות.

לדעת הרב עזרא בצרי ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יעילה כשהכל מתפללים באותו בית כנסת כמו ביישוב שיש בו בית כנסת אחד, והכל באים בדרך כלל להתפלל בבית הכנסת. אך המציאות החברתית שלנו כיום היא שונה, ולצערנו רבים אינם באים לבתי הכנסת בכלל. במצב חברתי - דתי כזה יש עדיפות למסור את החפץ למחלקת האבדות במשטרה, בהנחה שהיא תאתר את המאבד והוא ייחשף בעצמו לידיעה. המשטרה משמשת כמעין "אבן טוען" מודרנית, כתובת מרכזית אליה פונים המאבד והמוצא. דרך זו הוכחה כדרך יעילה, שבלעדיה במקרים רבים אי אפשר היה לקיים מצוות השבת אבדה.

 

הלכה למעשה בכלים מודרניים

חלוקת נושאים שונים לקבוצות שונות

דרכי ההכרזה והמקומות בהם הכריזו על האבדה, השתנו לפי תנאי המציאות. בזמן המקדש היו מכריזים בעת העלייה לרגל, ואחר כך תקנו שיכריזו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והיום?

נחלק לכל קבוצה דרך מודרנית להעברת מסרים ונבקש ממנה לדון בדרך זו האם היא מקובלת להכרזה? האם היא מספיקה? כמובן לפי הקריטריונים שנלמדו בגמרא – מקום, זמן, מטרה.

 

סיכום וכינוס הקבוצות

המכנה המשותף למקומות המוזכרים בגמרא הוא שההכרזה מתבצעת במקומות בהם מתכנסים רבים. גם המאבד שמחפש אחר אבדתו מודע למקומות ולדרכי ההכרזה, וינסה לאתר את המוצא. אך לצערנו לא הכל באים לבית המדרש ובית הכנסת, ובמציאות העירונית המוכרת לנו יתכן ויהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות רבים באותו אזור מגורים, וגם מי שבא לא ימצא את אבדתו. גם היכולת והאפשרות להתנייד בקלות ממקום למקום בכלי תחבורה שונים, מציבה אתגר חדש לפיו יש לפרסם במקום בו גם מאבד שאיננו מהאזור יוכל לחפש את אבדתו.

במהלך הדורות הציעו פוסקים לפרסם במקומות מרכזיים אחרים כשהמטרה היא למצוא את הדרכים היעילות ביותר להגיע למאבד. בלוחות מודעות, בכניסות לבתים שבהם גרים דיירים רבים, בתיבות דואר שכונתיות, בעיתונות המקומית והארצית, ועוד. בזמננו מתפתחת מאד יכולת הפרסום באמצעים אחרים. דרך הפייסבוק ודרך הוואטסאפ, וכן באמצעות אתרי אינטרנט. האבדות מוצגות באופן מסווג על פי קטגוריות: מציאות, מקומות, אירועים (חתונה, התכנסות גדולה), מוסדות (בתי מלון, ישיבות, עסקים), ועוד. כל גולש יכול לחפש האם אבדתו פורסמה שם. סוג של "אבן טוען" מודרנית.

מחלקת האבדות: כאמור, על המוצא מוטלת אחריות אישית לפרסם ולהכריז על המציאה ולטפל בה עד שימצא את בעליה "ואספתו אל תוך ביתך" (דברים כב, ב). כיום מקובל במצבים מסוימים להביא את החפצים האבודים למשטרה או למחלקות האבדות שהוקמו לצורך הענין בעיקר בתחבורה הציבורית (חברות אוטובוסים, רכבות, מוניות) ובגופים נוספים. על פי גדרי המצווה והלכותיה, אין חובה להביא את האבדה בפני בית דין או רשות שלטונית אחרת. המשטרה ומחלקות האבדות השונות משמשות גוף שמסייע בריכוז האבדות ובשמירתם, ומאפשר למוצא ולמאבד דרך נוספת לפגוש זה את זה. יש לוודא שהאבדה מוחזרת ע"פ סימנים, ושאכן החפץ שייך לטוען הבעלות על החפץ.

 

אמנות

נביא לכיתה חומרי יצירה כגון: בקבוקים ריקים, קרטונים, עיתונים, מדבקות, דבק, עצים, צבעים, טושים, גואש, קשים, צינוריות, בדים וכדומה. בעזרתם נבקש מהתלמידים לבצע את המשימה הבאה:

  •    הראה בעזרת ציור/מיצג את דרך ההכרזה החל מפעולת המוצא ועד להשבת האבדה לבעלים. במיצג האומנותי התייחס לנקודות הבאות: מקום ההכרזה (בולט פיזית, או בולט באינטרנט), זמן ההכרזה ודרך הגעת הידיעה אל המאבד.

 

 

נספח – שיקולים דידקטיים

השיקולים נכתבו תוך כדי כתיבת המערך

חלק א

·         במערך פזורים כלים מכלי הפנמה שונים. מיותר לציין שאין במערך זה משום היצמדות, אלא פתיחת ארגז כלים וכל אחד ישתמש כראות עיניו (עינא דלבא).

·         כלי הפנמתי: סיפור. הסיפור בפתיחה נותן למורה ולתלמידים נקודת אחיזה לאורך כל הנושא. "כדי להבין את סברת הרמ"ק, לדוגמא במקרה שיוסי מצא...". בנוסף, התלמידים יפנימו את החומר וישליכו אותו למקרה שלהם.

·         כלי הפנמתי: חפץ הלב. הוא כלי חשוב מאין כמוהו וביכולתו לרתום תלמידים רבים. הכלי 'דורך' אותם ומעורר בהם "הדלקות" על הנושא הנלמד.

·         כמובן שאין לקרוא את כל המקורות בבת אחת, אלא בהדרגה במהלך השיעור.

·         כלי הפנמתי: אקטואליות. חכמים היזהרו בלשונכם, קראתי לזה כלי הפנמתי על אף שלא הכרחי שעניין אקטואלי יצור חיבור לעולמו של התלמיד, אבל בטוחני שהוא כלי חשוב המחייב את התלמיד להכיר את הנושא לעומקו, ויכול גם לקרב אותו ואת עולמו את עולמה של הגמרא.

·         כלי הפנמתי: יצירה. קודם כל, יש לתלמיד משהו ביד. דבר שני, התלמיד מבצע בידיו ובעיניו את החומר. כמו שאמר פעם ד"ר אֶרְגַז: "במקום ללמוד על, נעשה את". דבר שלישי, התלמידים הבוגרים מזמן לא חוו חוויה כל כך כיפית ופעילה, שינוי מרענן וממרכז כאחד. גם בכלי זה נמדדת הכרת הנושא לעומקו כולל החקירה הלמדנית.

·         אין לתלות את הכלים ההפנמתיים בהתנהגות התלמידים. זהו איננו צ'ופר או חיזוק, זהו כלי פדגוגי לכל דבר ועניין.

 

[1] חיברו הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה החרדים לאחר השואה, יושב ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית וראש 'מתיבתא תפארת ירושלים' בניו יורק.

[2] הרב עזרא בצרי הוא אב בית דין בירושלים ודיין בבית הדין הרבני הגדול לשעבר.

חדש באתר

חוף הסליחה
כיצד יש, בימים אלו, לעגן בבטחה את אונית הסליחה? לפניכם פעילות המדגימה כיצד יש לבקש סליחה אמיתית הנכנסת אל הלב.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים