תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תנ"ך > שמות יד - הכנה לעבודה על 'תלונות'

שמות יד - הכנה לעבודה על 'תלונות'

שרהלה מסינג
הדפסה
מקצוע: תנ"ך
נושא: הכנה לעבודה על 'תלונות'

כמה רעיונות להתבוננות וניתוח הפסוקים כהכנה לעבודה על 'תלונות' בעקבות שמות יד

עבר, הווה, עתיד

פרשתנו אינה הראשונה שבה התלוננו בני ישראל. כבר בספר שמות, בפרשת בשלח, העם מתלונן על מחסור במים ובאוכל (שמות טו, יז). אולם כפי שמציין אלחנן סמט בספרו עיונים בפרשת השבוע, הרי שבפרשת בשלח יש לפחות בסיס לתלונות. בתחילת המסע, אכן היה מחסור במים ובמזון. גם אם אפשר היה לקוות שהעם יתמודד עם החסר הזה בדרך חיובית יותר, עדיין אפשר להכיל ולהבין את התלונות. לעומת זאת, התלונות בפרשתנו הן מסוג אחר לחלוטין.

הבעיות התחילו מיד אחרי שמשה קורא 'קומה ה' ויפוצו אויבך'. מיד אחר כך נאמר: 'וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ' (במדבר יא, א). על פי ההקשר 'מתאוננים' הוא סוג של תלונה. לא מפורט על מה הם התלוננו. נראה ששתיקה זו באה ללמד את מה שלרוב נכון לכל התלונות באשר הן – הדבר שעליו מתלוננים אינו הסיבה לתלונה אלא לכל היותר העילה לה. אי-היכולת להכיר בזאת יכולה לגרום לאדם לשגות באשליה שאילו רק יקבל המתלונן את 'משאלת לבו', הכול יסתדר. אשליה זו משותפת גם למתלונן וגם למי שרוצה לעזור לו.

מצד האמת, הדבר שעליו מתלוננים אינו העניין. יש אנשים שנקודת המבט הבסיסית שלהם על החיים שלילית. ראייה זו מושרשת אצלם עמוק, וכך הם חווים את המציאות. תחושתם הפנימית היא שהאחרים לעולם רוצים ברעתם, והם תמיד מחמיצים את מה שהיה יכול להביא שינוי טוב ומבורך לחייהם. הם רואים רק את מה שאין ולעולם לא את מה שיש, תמיד חסר להם, תמיד רע להם.

את הטיפוסים האלה נפגוש מיד בהמשך הדברים:

 

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (במדבר יא, ד-ו)

 

התלונות מידבקות – קבוצה אחת של 'אספסוף' מתחילה להתלונן וכבר מצטרפים אליהם האחרים, 'ויִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.
תלונות עלולות לגרום לאדם לשקוע בהוויה שבה הכול שחור, ואילו המציאות האחרת לעולם טובה יותר. אולם רמת העיוות מדהימה כאשר ה'אלטרנטיבה' שעליה מדברים היא העבדות במצרים. כזכור, במצרים היה רע, המצרים מיררו את חיי ישראל על ידי שיעבוד בעבודה קשה ואף רצחו את בניהם. ולמרות הכול, בעיני המתלוננים, מצרים נחשבת למקום של שפע, 'שנגרי-לה', גן העדן האבוד. הטענה שבמצרים האוכל היה חינם מגוחכת. גם אם היא נכונה, זה רק מאותה סיבה שבעלי חיים מקבלים את מזונם 'חינם' – בעלי חיים הם רכוש, אין להם כסף ומעצם כך הם מקבלים מזון, כדי שיוכלו לעבוד את אדוניהם. כך אצל העבדים. כמו שאת העבר הם הופכים מרע לטוב, גם את ההווה הם מצליחים להפוך מטוב לרע. הם בזים למתנת אלוהים, למן, והתורה נאלצת, במעין מאמר מוסגר, להקדיש את שלשת הפסוקים הבאים (ז-ט) להפרכת טענתם על ידי שהיא משבחת את המן.

ה', בתגובה לתאוותם לבשר, נותן להם את מבוקשם: 'עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם' (במדבר יא, כ). התאווה לבשר גרמה להם למאוס בה', וסופם שימאסו גם בבשר. כשיהיה הבשר, לא יעבור זמן רב עד שיראו שזו הייתה אשליה לחשוב שהבשר הוא מה שחסר להם.

נוסף על היפוך המציאות על פניה, מקוממת הקטנות וצרות האופקים של התלונה – הייתכן שהדבר המרכזי בחיים, שבגללו צריך לבכות ולהתגעגע למצרים הוא התאווה לבשר? היעדר הפרספקטיבה הזאת, לצערנו, אינו רק נחלת העבר.

הושע בן שלום, ראש המכינה קדם-צבאית בית ישראל, מכינה שעוסקת רבות בהכרה ובתרומה לחברה הישראלית, מביא את דור המדבר כמשל לזמננו. אנחנו זוכים לחיות בתקופה שדברים גדולים קורים בה, במאה החשובה ביותר של תולדות עם ישראל באלפיים השנים האחרונות, ואנשים מתעסקים בלריב ובלהתלונן על זוטות. תופעה זו קיימת לא רק במרחב הלאומי אלא גם במרחב האישי. חרותה בזיכרוני תמונה מאחת החתונות שנוכחתי בהן, שבה אבי החתן היה עסוק עד החופה בלכעוס ולריב עם צוות האולם על סידור השולחנות במקום לנצל את הרגע ולשמוח ביום הגדול של בנו.

 

בהמשך הפרשיות ילכו רגשות הנוסטלגיה למצרים ויגברו. יהיו מי שיציעו לחזור למצרים (במדבר יד, ד), ומצרים תזכה לתיאורים המיוחדים לארץ ישראל: 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ' (במדבר טז, יג). אחר כך יעברו המתלוננים מלמאוס בה' (במדבר יא, כ) לנאץ את ה' (במדבר יד, יא). תפיסת המציאות נוגעת לא רק ליחס לעבר ולהווה אלא גם ליחס לעתיד. חטא המרגלים בפרשת שלח הוא בעצם הרחבת תרבות התלונות גם לעתיד, להתייאש ולבכות. העבר היה טוב, ההווה רע, והעתיד יהיה רע עוד יותר.

 

עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי (במדבר יד, כז-כט)

 

לעומת זאת, אלו שהאמינו שאפשר להצליח להגיע לארץ, כלב ויהושע, אכן הגיעו בסופו של דבר אל הארץ. (במדבר יד, כז-כט)

נראה שאין כאן רק עונש, אלא תובנה שבגלל תפיסת המציאות של דור המדבר, לא היה אפשר להתקדם אתם לשלב הבא ולהיכנס לארץ, וממילא צריך היה להמתין לדור הבא.

כמו שלתפיסות השליליות יש כוח לעצב מציאות רעה, לתפיסות חיוביות יש כוח לעצב מציאות טובה. את הפסוק 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (תהלים לד, יג) אפשר לפרש לא רק כשאלה אלא גם כתשובה. השאלה היא: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים? ואילו התשובה היא: אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. מי שאוהב את הימים שלו, רואה את הטוב ויש לו יחס חיובי למציאות, זוכה לממש את החיים.

באחת מהתורות החשובות של רבי נחמן הוא תובע מהאדם לחפש תמיד את הטוב בו ובזולתו (לקוטי מהר"ן סימן רפב). לפי רבי נחמן כך גם ביחס לרשע, אם תגלה את הטוב שבו, ותתמקד בו הוא ישתנה. בני אדם, כמו החיים, מורכבים. יש בהם טוב ורע. מתן הדגש על החיובי שבאדם ועל הטוב שבו יכול לעצב את היחס אליו ולהגדיר את זהותו. כאשר האדם מתמקד בטוב שבו הוא יכול לשמוח בחייו והדבר יביא אותו למקומות טובים. ההתמקדות ברע שבאדם, לעומת זאת, עלולה לייאש אותו. מפני הדבר הזה רבי נחמן הזהיר אותנו מאוד ובו הוא חותם את החלק הראשון של לקוטי מהר"ן, והוא קורא שם לתלמידיו להפיץ את המסר הזה בעולם. 

 

תיקון עולם פנימי

לסיכומו של דבר, התורה עוסקת רבות בתיקון מעשיו של האדם. הבעיה של עם ישראל שפרשתנו עוסקת בה, נוגעת פחות לפן המעשי של חייהם ובעיקר לעולמם הפנימי. חלק גדול מתפיסת המציאות השורשית של האדם מעוצבת בשלבים מקודמים מאוד של החיים. יוצאי מצרים גדלו בתוך סבל גדול, וייתכן שזו הסיבה ליחסם הפתולוגי למציאות ולחוסר היכולת להשתנות גם כאשר גורלם משתנה לטובה.

אחת הבשורות של העידן החדש היא התגברות ההכרה שהעולם הפנימי ותפיסת המציאות ניתנות לשינוי. תנאי מקדים אפוא לאדם הרוצה לשנות את תפיסת המציאות שלו היא ההכרה שאפשר להפריד בין המציאות לבין הדרך שבה חווים אותה ומפרשים אותה. רק כך יהיה האדם מסוגל לראות שהשינוי הנחוץ אינו במציאות אלא בתפיסת המציאות. אז יוכל האדם לשאול את עצמו למה הוא בוחר לפרש את המציאות באופן שלילי ואיך הוא יכול לפתוח את עצמו לנקודות מבט אחרות על המציאות. ביהדות, תחום עבודת הנפש פותח מאוד בחסידות ובקבלה. בזמננו אנו עדים לתנועה כלל עולמית של העמקה בעולם הפנימי של נפש האדם, החותרת לתיקון לא רק של ה'לעשות' אלא גם של ה'להיות'

 

"פוליטיקה אחרת" היא, בין השאר, קריאה ציבורית למנהיגים מסוג "אחר", אידיאלי, אוטופי, שיוציאו את ישראל מן המשבר הכלכלי, החברתי והביטחוני ששבו היא שרויה. אפתח ואומר כי בתנ"ך מנהיגים ומנהיגוּת, והיחס בין המנהיג לבין העם, הוא נושא מורכב ורב גוני, ממש כטקסט המקראי עצמו. מתוך המכלול, בחרתי להציג שני מנהיגים, שהתנ"ך מציגם כדמויות מופת: משה רבנו, איש החזון והשליחות, שהמקרא מדגיש את הממד האימהי ביחסיו עם עם-ישראל; ושלמה המלך, שלא ביקש עושר ושליטה אלא חכמה לשפוט את העם בצדק, וקיבל את מבוקשו באופן מפתיע ביותר. שימו לב – שני המנהיגים הללו אינם מושלמים, מפני שבתנ"ך איש אינו נטול פגמים, אפילו לא האל... גדולתם של משה ושלמה נמדדת על פי יכולתם להכניס למנהיגותם ממד מוסרי, שהעדרו בולט בישראל של ימינו.

המנהיג הראשון הוא משה רבנו, המכונה בספר הזוהר "רעיא מהימנא" – הרועה הנאמן, שהנהיג את בני ישראל מעבדות לחירות. מן ההתחלה, יחסיו של משה עם ישראל קשים ומורכבים, ועומדים בסימן של פקפוק "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (שמות, ד 1): אולי מפני שמשה נעדר כריזמה "לא איש דברים אנוכי" (שם 10) "כבד פה וכבד לשון" ואולי מפני שהעם הִפְנים את העַבְדות והפך אותה להוויה פנימית: אנשי הגטו, העבדות הפנימית, כפי שכינה אותם בנימין זאב הרצל, ומי שהוא עבד בנשמתו אינו מסוגל להאמין בחירות ובשליח החירות.

חוסר האמון של העם מלווה את משה לאורך ארבעים שנים במדבר: שוב ושוב הוא מבצע ניסים ונפלאות, שוב ושוב בני ישראל מאמינים לרגע – ומיד נסוגים. וכמובן, התלונות – הוצאת אותנו ממצרים להיטבח על ידי צבא פרעה, לטבוע בים סוף, למות במדבר, עדיפה עבדות של סיר הבשר במצרים מאשר חירות של רעבים. ועד כדי כך היחסים קשים וטעונים, עד שבאחרית ימיו משה מתחשבן עם עם ישראל, מכנה אותו "עם נבל ולא חכם" (שירת האזינו, דברים לב 6) ומטיח בהם כי בגלל חטאיהם נענש ולא זכה להיכנס לארץ ישראל:  "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם". (דברים ג 26)

יותר מזה: משה השליח סופג את האש, ומבין שתלונות העם מבטאות חוסר אמון באלוהים ולא רק בו. ב"קברות התאווה", כשהאל זועם על בני ישראל, הוא מתקומם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה--עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק."  (במדבר יא 10-12) במילים אחרות, משה אומר לאלוהים: אני לא האימא של העם הזה, ולא אני ילדתי אותו, למה אני צריך לטפל בו כמו בילד? משה משתמש בדימויים אימהיים של הריון, לידה והנקה ולמרות הכחשתו, יש ביחסו לעם ישראל ממד אימהי, ומיד נגלה היכן ומדוע.

נקודת השפל ביחסים היא מתן תורה: משה עולה לארבעים ימים להר סיני, העם מאבד את האמונה ובעצת אהרון הכהן, שאינו מנהיג אלא מונהג ונגרר, הם יוצקים עגל זהב ורוקדים סביבו. משה יורד מן ההר ובחרונו שובר את לוחות הברית.

הפעם פוקעת גם סבלנותו של אלוהים, והוא מציע למשה עסקה:  "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי – אלוהים מבקש ממשה רשות! – ויחר אפי בהם ואכלם – אשמידם – ואעשה אותך לגוי גדול". (שמות, לב 9-10). כלומר, האל ישאיר רק את משה בחיים וממנו יוולד עם חדש. אבל משה דוחה את ההצעה: "וישב משה אל ה' ויאמר: אנא, חטא העם חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות, לב 52). בנקודה הקריטית ביותר, כשהכול מוטל על כף המאזניים, אלוהים מוכן לוותר על עם ישראל אבל משה איננו מוכן, והוא מטיל את כל כובד משקלו: או שהאל יסלח לעם או שהאל ישמיד גם אותו: ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, הוא ספר החיים. הנכונות של משה להקריב את חייו כדי להציל את עם ישראל היא רגע השיא במנהיגותו והסיבה שבגינה הוא מכונה "הרועה הנאמן", אשר שם את טובתם של צאן מרעיתו לפני טובת עצמו.

אם יש נקודת מפתח להגדרת סגנון המנהיגות של משה רבנו – זוהי הנקודה.

וכאן הרשו לי לתהות: ממי למד משה את סגנון המנהיגות הזה? האם מפרעה, שבארמונו גדל? אני בספק. הדוגמא המתבקשת מסביבתו הקרובה של משה איננה מנהיג האימפריה החזקה של מצרים אלא חמש נשים, שהעזו להתקומם נגד המלכות, חמש נשים שהיו מוכנות לסכן את חייהן כדי להציל את חייו של משה התינוק: המיילדות שפרה ופועה, שפרעה ציווה עליהן להמית את התינוקות הזכרים "ותראן המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות, א 17). אחר כך, אמו של משה, יוכבד, ואחותו מרים, שהצפינו את התינוק, שמו אותו בתיבה והשיטו אותה ביאור, "ותתיצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" (שמות, ב 4)  והאישה החמישית: בת פרעה, שהפרה את מצוות אביה וכאשר גילתה בתיבה תינוק בוכה "ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שם 7). נכונותן של הנשים לסכן את חייהן למענו היא המקור, הדוגמה, שממנה למד משה את סגנון מנהיגותו!

בסיפורי התנ"ך התייחד לנשים, לאימהות, התפקיד לדאוג להישרדות הבן, הילד, כלומר להישרדות הדור הבא, כלומר להישרדות העם. ולכן יש במנהיגות של משה, המוכן לסכן עצמו ולהקריב עצמו למען הישרדות העם, ממד אימהי.

חדש באתר

מהשאלה לשיעור
שאלות לב לדעת, עמ"ר, מזמינות אותנו לכוון את ההוראה שלנו להוראה מעמיקה ומשמעותית.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים