תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > ספרות > שפל רוח - רשב"ג

שפל רוח - רשב"ג

צוות לב לדעת, איילת בן זקן
הדפסה
מקצוע: ספרות
נושא: שירת ימי הביניים, פיוט

מהי העמדה הנפשית המתבקשת לאדם העומד מול ה'? מהן התחושות המתלוות לעמידה זו? מהו האופן שבו על האדם לתפוס את עצמו ואת יחסיו עם ה'? האם ישנה דרך רצויה? מעיון בשיר "שפל רוח" נוכל להסיק שהמשורר-הפייטן רשב"ג היה בעל תפיסת עולם מאד מדויקת בנושא זה.

שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

 

פתיחה:

 הפתיחה תתקיים במרחב מפונה משולחנות וכסאות. ע"ג הרצפה יונחו ארבעה כרטיסי מספרים בכתב גדול מ 1-4.

1 פירושו: לא מסכים כלל.  4: מסכים מאד.

המורה יקריא היגדים וכל תלמיד ימקם עצמו.

היגדים לדוגמא:

  • "אני חש/ה פחד גדול מה'."
  • "אני מרגיש/ה שאין לי מילים לתאר את גודל ה' "
  • "אני שמח שיש לי את נוסח התפילה המוכר כי הוא ממש מתאר את תחושותי"
  • "אני מרגיש/ה קטנטן ליד ה' " .
  • "אני מרגיש שאין לי את היכולת להתפלל מול ה'".
  • "אני מרגיש/ה שאין לי זכות לעמוד מול בורא עולם "הכל יכול" ולבקש בקשות".
  • " אני חש/ה קשר גדול לה' וכל הזמן מבקש/ת להתקרב אליו עוד"

לאחר התרגיל נקיים דיון במליאה בתחושות שצפו בעקבות התרגיל.

 

היום נלמד פיוט שנכתב אמנם לפני 1000 שנה, אך תחושותיו של הכותב רלוונטיות מאד גם לימינו.

 

שפל רוח / רשב"ג

 

שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה / אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה.

לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי / כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָאֲדָמָה.

מְלֹא עוֹלָם, אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ / הֲכָמֹנִי יְהַלֶּלְךָ, וּבַמֶּה?

הֲדָרְךָ לֹא יְכִילוֹן מַלְאֲכֵי‑רוֹם ‑ / וְעַל אַחַת אֲנִי כַּמָּה וְכַמָּה!

אֲשַׁחֵר אֵל בְּרֵאשִׁית רַעֲיוֹנַי / אֲשׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה.

 

ביצוע השיר "המדרגות"

 

 

ראשית נלמד את השיר מן ההיבט הספרותי - אמנותי ברובד הגלוי שלו:

ניתן להיעזר בחלק זה ב"כרטיס ניווט" למיפוי שיר בימי הביניים. הכרטיס מתאים לכל השירים בימי הביניים.

נחלק דף עזר ללימוד.

 

בשלב הראשון נבקש מהתלמידים לזהות מאפיינים שיריים שהם רואים בשיר (מומלץ לסמן אותם במדגש)

1.      שיר זה בנוי במבנה קלאסי של שיר ימי ביניימי. יש בו 5 בתים, כאשר כל בית נחלק לשתי "צלעות" – הראשונה נקראת בשם "דלת" והשניה "סוגר".

2.      כל בתי השיר נחרזים יחד ל"חרוז מבריח" –( Xמָּה).

3.      בראשי השורות קיים אקרוסטיכון היוצר יחד את שם המשורר "שלמה".

4.      בבית הראשון ניתן לזהות חריזה בין צלעות הבית – על כן ניתן להסיק שקיימת "תפארת הפתיחה".

אחרי זיהוי ראשוני זה, דפי התלמידים יראו כך:

 

תוכן הפיוט:

 

בית 1: שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה / אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה.

"מְסִלַּת יְשָׁרִים, סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, נֹצֵר דַּרְכּוֹ. לִפְנֵי-שֶׁבֶר גָּאוֹן;  וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ. טוֹב שְׁפַל-רוּחַ, אֶת-עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל, אֶת-גֵּאִים. (משלי טז')

הפסוקים מתארים מידה טובה שעל האדם לנקוט בה: "טוב שפל-רוח".

הפייטן – הדובר מתאר את עצמו כאדם שפל ונמוך לעומת הקב"ה.

כתוב במס' אבות (פ"ד, מ"ד): "רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה".

פירש רש"י: "התקן עצמך להיות שפל רוח כי תקות אנוש רמה ותולעה לפיכך "מה לך אצל הגאוה"...

כלומר, שפלות הרוח היא דבר המתבקש מכל יהודי.

בהמשך הדובר חוזר על המילה "שפל" – והפעם במובן הפיזי – "שפל ברך וקומה" – ניתן ממש לצייר את דמותו של העומד מול הקב"ה ואת תנוחתו.

אחרי שתיאר הדובר את הפוזיציה בה הוא ניגש לעמוד מול ה' , פונה הדובר בצלע השנייה לתאר הרגשות הנוספים המתלווים לתחושת השפלות. אני פונה אליך-"מקדם פניך", זהו ביטוי שרומז לפניה בתפילה, פונה מתוך תחושת פחד ואימה (מילים נרדפות שמדגישות את תחושת הקטנות של הדובר.) קיים כאן שיבוץ "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו', טז').

 

בית 2: לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי / כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָאֲדָמָה.

המשורר מתאר את התפיסה האישית של עצמו בעמידתו מול ה' ע"י דימוי. הוא חש כמו תולעת קטנה באדמה.

-          מה מבטא דימוי זה? קטנות, אפסיות, שפלות, פחד, וכו'.

הדימוי הנ"ל משמש גם כשיבוץ מקראי. דימוי זה מבוסס על פס' מתהילים שבו תיאר דוד המלך את תחושותיו ביחס לה': " וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם." (תה' כב, ז').

במזמור הזה מתוארת הגלות הארוכה והבקשה של הדובר להצלה ע"י הקב"ה. הוא מתאר את האויבים הרבים שסביבו שרודפים ומציקים לו, לכן הוא חש כ"כ אפסי כמו תולעת קטנה באדמה.

 

בית 3:מְלֹא עוֹלָם, אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ / הֲכָמֹנִי יְהַלֶּלְךָ, וּבַמֶּה?

בית זה פותח בכינוי "מלוא עולם". הכינוי הוא תיאור לתכונתו של ה'- ממלא את כל העולם. זהו שיבוץ: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו ג) או כמשפט הידוע בארמית "לית אתר פנוי מיניה" (לקוח מהזוהר).

והפייטן ממשיך ומתאר את גדולת ה' – אין סוף לגדולתו, ולכן המסקנה המתבקשת – כיצד "אני השפל והנמוך" יכול להלל אותך ואת כל עוצמתך?!

 

בית 4:הֲדָרְךָ לֹא יְכִילוֹן מַלְאֲכֵירוֹם / וְעַל אַחַת אֲנִי כַּמָּה וְכַמָּה!

אפילו המלאכים אינם יכולים להכיל את כל הדר כבודך. גם אם ימצאו בפי מילים לתאר  אותך. הם לא יוכלו להקיף  את כל גדולתך. יש כאן שימוש במידת "קל וחומר". אם המלאכים העליונים אינם יכולים לתאר גדולתך – קל וחומר שבשר ודם לא יוכל עשות זאת.

 

בית 5: אֲשַׁחֵר אֵל בְּרֵאשִׁית רַעֲיוֹנַי / אֲשׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה.

אשחר – אחפש את הקב"ה, כמו הביטוי לשחר לטרף.

ניתן לפרש גם מלשון שחר – בבוקר – "בראשית רעיוני" אפנה אליו בתפילה. אתפלל אל הקב"ה שכל הנשמות מהללות אותו: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ." (תהילים קנ,ו') (שיבוץ)

 

 

סוג השיר:

שיר קודש – פיוט – רשות "לנשמת כל חי".

רשות:

פיוטי הרשות נקראים כך, משום שמעיקרם הם שירי רשות- נטילת רשות לפני תפילה מקהל המתפללים. בפיוטים מסוג זה נוטל החזן רשות מן הציבור לשמש שלוחם לפני הקב"ה. פיוטי רשות רבים נכתבו בימי הביניים בספרד. פיוטים אלו הם לרוב יצירות קצרות ותמציתיות ברמה פיוטית גבוהה והם משמשים לרוב פתיחה לתפילות מסוימות. כגון: רשות לנשמת.

פיוט "שפל רוח" נתחבר ע"י רשב"ג כ"רשות לנשמת כל חי" לתפילת שחרית של שבת.

[קצת על "נשמת"...

תפילה קדומה זו מכונה "ברכת השיר". זהו קטע של תפילה הנאמרת בשחרית של שבת ומועד. היא נאמרת בסוף פסוקי דזימרא ותוכנה שבח והלל לקב"ה. התחברה ככל הנראה בתקופת המשנה במאה השניה לסה"נ. זהות המחבר אינה ברורה באופן חד משמעי. יצחק או שמעון ויתכן שישנם מס' מחברים מתקופות שונות.]

ניתן להציג בפני התלמידים את טקסט השיר וטקסט התפילה ולמצוא ביניהם קשר. קשר מילולי וקשר רעיוני:

-שני הקטעים עוסקים בתיאור גדולתו של ה' גם אם נפאר ונשבח את ה' לא נצליח לתאר את כל היקף גדולתו "וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו... אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ד' אֱלֹקינוּ..."  ובפיוט: " הדרך לא יכילון מלאכי רום ואני על אחת כמה וכמה"..

-בשני הקטעים יש חזרה על השורשים : ה.ד.ר   ה.ל.ל  ונשמה.

-הפיוט נכתב במטרה להאמר לפני נשמת כל חי ולכן הפייטן יצר "שרשור" – קשר כמעין שרשרת שיוצרת הרמוניה בין הפיוט שלו לבין "נשמת כל חי".

הפיוט מסתיים במילים: "אשר לשמו תהלל כל נשמה" ומיד ממשיכים: "נשמת כל חי"

ניתן לחדד בפני התלמידים שהזיקה בין הפיוט ל"נשמת כל חי" היא ברורה, הרי רשב"ג כתב את פיוטו לאור "נשמת כל חי, וכדי לשמש הקדמה לקטע תפילה זה, אך יחד עם זאת ב"נשמת כל חי" האוירה השלטת היא אוירה חיובית, של שפע, עוצמה, חיבור ותודה לקב"ה. ובפיוט היחסים יותר מורכבים. זו אולי הסיבה ש"נשמת כל חי" היא קטע תפילה כל-כך אהוב ומוכר, ומשמש ממש סגולה להצלחה.

בימינו מפני טורח הציבור הפיוט מושר בקהילות הספרדיות בתפילת שחרית של ראש השנה (מופיע במחזורי עדות המזרח)

 

לסיכום הרובד הגלוי:

ניתן לראות שקיימת כאן הדרגתיות הפוכה:

מס' בית

תחושות הפייטן על עצמו

תיאורי ה'

פעולות התפילה

1

"שפל רוח שפל ברך וקומה"

 

"אקדמך ברוב פחד ואימה"

2

"נחשב בעיני כתולעת קטנה באדמה"

 

 

3

 

"מלוא עולם אשר אין קץ לגודלו"

"הכמוני יהללך ובמה?

4

 

"הדרך לא יכילון מלאכי רום"

-"ועל אחת אני כמה וכמה!"

5

 

"אשר לשמו תהלל כל נשמה"

"אשחר אל בראשית רעיוני"

 

 

-          מעיון בטבלה עולה שמצד אחד הפייטן מקטין עצמו עוד ועוד ומצד שני תחושות התפילה מתעצמות.

"שפל רוח"- ->"שפל ברך" - ->"שפל קומה" - ->"נחשב כתולעת קטנה באדמה"

ומנגד:

"אקדמך ברוב פחד ואימה -- > אשחר אל בראשית רעיוני".

מסקנה: מכאן ניתן ללמוד שככל שהאדם פחות עסוק בעצמו, כך יש יותר "נפח" לאלוקות להתגלות.

(כמאמר חסידי ידוע: "להפוך את ה'אני' ל-'אין' ")

 

 

מבנה הפיוט מבחינה תכנית:

 

למעשה, הפיוט בנוי במבנה שלך בעיה ופיתרון.

בתים 1-4: בעיה

בית 5: פיתרון.

הפייטן-הדובר מתאר בתחילת השיר את הקושי שלו לפנות בתפילה אל הקב"ה העצום והגדול. באילו מילים יוכל לפנות ולתאר את גדולת ה'? כיצד אוכל לעשות זאת בזמן שאני כ"כ שפל וקטן? ואני כ"כ מפחד מכוחך? בסיום השיר הוא מבין שהקושי הוא דוקא הפיתרון! ככל שהאדם יותק קטן כך הוא יכול לפנות אל ה' ביתר קלות. הקטנות שלו היא המפתח להלל את ה'.

 

הרובד העמוק של השיר: (הפנמה)

הדובר בשיר מתאר את אפסיותו מול בורא עולם. חשוב מאד להדגיש לתלמידים שאין הכוונה שהיהודי יראה עצמו כחסר ערך. על האדם לראות עצמו כבעל ייחודיות ולהכיר במעלות עצמו אך מתוך הכרה שכוחות אלו נתנו לו מהקב"ה.

בהקשר הזה ניתן להשמיע את השיר "אני אפס" בביצוע של בן ארצי. (מומלץ רק להשמיע את השיר ולא להקרין את הקליפ)

 

מילות השיר:

אפס  

מילים ולחן: בן ארצי

פשוט פשוט

מחפש מהות

לכל שטות

נמות נמות

בובה עם חוט

של אלוהים

 

זה טוב

זה רע

אך אין ברירה

אין דרך חזרה

בדיחה

זו חזרה גנרלית

העיקר הספקנות

 

אני אפס, אני אפס

צעקתי לפני כולם במסיבה

אני אפס, אני אפס

בסך הכל רציתי אהבה

 

ארון גדול

יש בו הכל

ספרים שלא קראתי

תקליטים שלא שמעתי

אך את הארון עיצבתי

שאראה חכם

 

זה טוב

זה רע

אך אין ברירה

אין דרך חזרה

בדיחה

זו חזרה גנרלית

העיקר הספקנות

 

אני אפס, אני אפס

צעקתי לפני כולם במסיבה

אני אפס, כל אחד הוא קצת אפס

וכל אחד זקוק לאהבה

 

דיון: האם התחושות בין שני הדוברים בשני השירים זהות??

 

-          כדאי להציג בפני התלמידים את הטקסטים של שני השירים "שפל רוח" ו"אני אפס" זה לצד זה ולבדוק עם התלמידים מה הדמיון ביניהם ומהו השוני.

-          מהו השוני? האם באמת "כל אחד הוא קצת אפס??"

·         הרמב"ם כותב בשמונה פרקים כי הענווה היא המידה הממוצעת הטובה בין שתי התכונות הקיצוניות הרעות: גאווה בקצה אחד, ושפלות רוח בקצה האחר, כש"האמצע" אינו כמובן מאליו, אלא קרוב אל הקצה של שפלות הרוח. אדם יהפוך לעניו לאורך זמן, תוך חזרה והתרגלות למעשים הנובעים ממידת הענווה‏. אולם בספרו משנה תורה בהלכות דעות כותב הרמב"ם "שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד"‏‏‏.(מתוך ויקיפדיה- ערך ענווה)

 

·         הרב זלמן מלמד שליט"א: "גם גדול וגם עניו". אין סתירה בין גדולה לענווה. אברהם אבינו הנקרא בפי חז"ל הגדול בענקים אומר על עצמו: "ואנכי עפר ואפר". משה רבנו רבן של ישראל בכל הדורות אומר: "אנחנו מה", והתורה מעידה עליו שהוא עניו מכל אדם. דוד המלך אומר על עצמו: "ואנכי תולעת ולא איש". לכאורה אין הענווה והגדולה יכולים לדור יחד, הרי העניו מבטל את עצמו, מצטנע, מכיר בחולשותיו ובחסרונותיו. העניו אומר מי אני ומה אני ומה הערך של דברי, מי אני שאפעל, שאשפיע, שאנהיג. העניו לכאורה חסר ביטחון עצמי. אזי איך יתכן שעניו יהיה מנהיג ומלמד את הרבים אם אינו מכיר בערכו ובכוחותיו?!
והנה חז"ל מלמדים אותנו שאין סתירה בין גדלות ובין ענווה. ואולי לא רק שאין סתירה, אלא הגדולה האמיתית היא דווקא נובעת מתוך ענווה אמיתית. כי הענווה היא התבטלות כלפי הקב"ה. הכרה שהכול שלו, הכול ממנו ואני כשלעצמי מה אני, אך הקב"ה - אין גבול לגדלותו, והוא הממלא אותי בכוחות גדולים והם שלו יתברך. ועל כן מה יש להתגאות במה שאינו שלי. ואדרבא ככל שיש בו כוחות רבים וגדולים יותר, העניו מרגיש יותר התבטלות כלפי רבש"ע המשפיע עליו כל כך הרבה, וככל שהוא מקבל יותר מהקב"ה התלות שלו בקב"ה גדלה, וזו הענווה האמיתית. ועל כן יכול העניו שמכיר בכוחות הגדולים שהקב"ה השפיע עליו, לפעול גדולות, להנהיג, למלוך, ללמד, להוביל כי אינו בא מכוחות עצמו אלא מכח הקב"ה. ומתוך שהוא בא מכח הקב"ה יש לו יותר עוצמה מאשר לגאה, שחושב שכל הכוחות שיש בו הם שלו
על כן אדרבא הגדולה והענווה משולבים זה בזה, ככל שהענווה גדולה יותר ניתן לאדם שפע עליון רב יותר כי הוא נסתר ומתבטל כלפי הגדולה האלוקית. וככל שהוא מקבל שפע הוא נעשה יותר עניו וחוזר חלילה. וכך אומרים חכמינו ז"ל (חולין פ"ט): "אמר להם הקב"ה לישראל: חושדני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרון אמרו ואנחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש". ויש להבין את כוונת חכמים כפי שהסברנו, שאדרבא הגדולה שנתן הקב"ה לאברהם היא עשתה אותו לעניו כי הוא הרגיש עצמו מקבל יותר ובטל יותר לפניו יתברך. אבל מי שאינו עניו אמיתי, אלא הענווה שלו היא חיצונית, כאשר הוא מקבל גדולה הוא נמצא בהתמודדות, איך בכל זאת להישאר עניו למרות הכבוד והגדולה שהוא מקבל. הוא מייחס את הגדולה לעצמו וזה בסתירה עם הענווה, והוא צריך להסביר לעצמו שיש בו גם חסרונות, ואין מקום שיתגאה במעלות שיש לו. אך העניו האמיתי לא מיחס לעצמו שום גדולה, הכול של רבש"ע, ואני כשלעצמי מה אני. ולכן הגדולה שהוא מקבל עושה אותו יותר עניו. 
אברהם אבינו העניו אינו מסתגר ומצטנע בפינתו, אלא הולך נגד הזרם בביטחון, מפיץ את דבר ד' ומכניס תחת כנפי השכינה אלפים ורבבות (כדברי הרמב"ם הלכות ע"ז פ"א) וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיהמקור: "גם גדול וגם עניו"

·         מאמר נוסף בנושא זה: מאמר העוסק בערכה של הענווה – הרב אלי בזק.

 

לסיכום,

יש  הבדל גדול בין השירים.

הזמר בשיר "אני אפס" מבליט את תחושת ה"כלומיות" שלו בעולם. הוא חש מובל, וחסר כל משמעות לעצמו ולעולמו ולכן, הפתרון שלו למצב זה הוא התאבדות.

ולעומתו, רשב"ג מתאר את קטנותו מול עוצמת ה' בעולם. אני מבין שאני קטן ודווקא העמדה הנפשית הזו של ענווה ביחס למקומי מובילה אותי לחיבור והתקרבות לקב"ה.

חשוב להוסיף, שהמקורות שהבאנו מדגישים שאדם ענו אינו מרגיש שהוא אפס, אלא להיפך! יש באדם כוחות רבים – אך הוא מכיר שמקורם הוא מהקב"ה ולא מעצמו.

 

 

אינפורמציה חוץ שירית כמעשירה את השיר.

 

בכיתות מתקדמות אפשר להתייחס למימד נוסף.

רשב"ג חיבר פיוטים רבים שמשמשים רשויות לקטעי תפילה שונים.

ניתן להביא בפני התלמידים רשות נוספת לנשמת "שחר אבקשך" שדומה מאד בתוכנה ל"שפל רוח".

ומצד שני בשירת החול שלו אפשר למצוא שירים הפוכים לגמרי מבחינת העמדה של הדובר:

 

 

אני השר

 

אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד,

אֲנִי כִנוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים

וְשִׁירִי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים

וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים.

וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי –

וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים!

(שיר זה חיבר רשב"ג בהיותו בן 16. בשיר זה הוא מתאר את כשרונו האמנותי בכתיבת שירים. הוא מציג את ליבו הצעיר כבעל תבונה של אדם בן שמונים)

 

וכן קטע משירו "ניחר בקוראי גרוני":

 

...

נֶחְשָב כְּמוֹ גֵר וְתוֹשָׁב

יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי

בֵּין כָּל פְּתַלְתֹּל וְסָכָל –

לִבּוֹ כְּלֵב תַּחְכְּמֹנִי.

זֶה יַשְׁקְךָ רֹאשׁ פְּתָנִים,

זֶה יַחֲלִיק רֹאשׁ וְיָנִי,

יָשִׂים אָרְבּוֹ בְּקִרְבּוֹ,

יֹאמַר לְךָ: "בִּי אֲדוֹנִי".

עַם – נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם

מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצֹאנִי,

לֹא יַאֲדִימוּ פְנֵיהֶם –

כִּי אִם צְבָעוּם בְּשָׁנִי!

הֵם כַּעֲנָקִים בְּעֵינָם              

הֵם כַּחֲגָבִים בְּעֵינֵי

...

 

(זהו שיר ארוך של כ-50 בתים. בשיר זה פונה רשב"ג לבני עירו סרגוסה ומתאר את תחושותיו הקשות כזר ביניהם. את הצביעות שכולם לוקים בה ואת תחושתו שגרונו ניחר מרוב שהוא פונה אליהם לתקן אורחות חייהם הקלוקלות. שיר זה מכונה גם שיר התלונה לרשב"ג.)

בקטע המובא מתאר רשב"ג את עמדתו כלפיהם. אתם "תופסים" עצמכם כאנשים גדולים, אך בעיני אתם כמו חגבים. הדימוי כאן הפוך לגמרי מהדימוי ב"שפל רוח": "לפניך אני נחשב בעיני כתולעת קטנה באדמה".

 

כיצד ניתן להסביר את הסתירה בין שתי העמדות הנפשיות הכל כך הפוכות בין השירים?

כאשר המשורר ניצב מול בני עירו הוא חש התנשאות ובוז, כיון שהם מתנהגים באופן מחפיר ליתום ולאלמנה בעיר ובנוסף, הם לא מקשיבים לדברי התוכחה שלו לתקן את התנהגותם. לעומת זאת, כאשר ניצב המשורר מול הקב"ה הוא מבין את אפסיותו לעומת ממדיו הבלתי נתפסים של הקב"ה. התפיסה המורכבת הזו של האישיות אינה רומזת על פגם, אלא, להיפך, על מורכבות הזהות ופניה השונים. המשורר מודע לכוחות האישיים שלו ולמרות הכרה ביכולותיו הוא מצמצם עצמו כאשר הוא ניצב מול "הכל יכול".

(בהקשר הזה אפשר לשוחח עם התלמידים על הראיה הדיכוטומית בגיל הנעורים של "שחור או לבן". ולהאיר את תשומת ליבם שפעמים רבות המציאות אינה חד-מימדית, אלא יש לה גוונים נוספים "אפורים"..)

 

 

לסיום:

כדאי באותו הקשר של יחסים עם הקב"ה להביא בפני התלמידים את שירו החדש והמקסים של חנן בן-ארי "ממך עד אלי.."

(אפשר להתייחס לדימויים הרבים בשיר וביחוד של בע"ח: "אני צב בלי בית", "דג בלי מים", "לכוד כארי בסורג". השיר מתכתב עם שירו הידוע של ר' ישראל נג'ארה "אנה אלך". שם מתאר הפייטן את חוסר יכולתו להתחמק מה' כיון ש"כבודו ממלא עולם".)

 

תרגיל הפנמה:

לאור השירים והדימויים שנלמדו כל תלמיד יתבקש לצייר על דף בעזרת צבעים וכד' את יחסיו עם ה' – ניתן באופן מופשט, אך מומלץ להיעזר בדימוי ויזואלי. למשל: אני מרגיש מול ה' כמו פרח בערוגה שמפנה פניו אל השמש, או אדם טובע שיד עלומה מושה אותו מהמים וכד'.

מומלץ לעבור במליאה על תוצרי התלמידים. התלמידים יתארו את התפיסה שלהם באמצעות ציוריהם. כדאי לבקש מהתלמידים לדבר בגוף ראשון נוכח – "אני הפרח.." וכו'. הנכחת התחושות יעצימו את ההבנה וההפנמה של התלמידים.

 

 

להרחבה:

1.      מאמר על ר' שלמה אבן גבירול ויצירתו.

2.      רבי שלמה איבן גבירול - שפל רוח, ראה שמש, מליצתי בדאגתי

3.      מאמר מצוין: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" – דרכים ביצירת האני / דבורה נוב

4.      מאד מאד הוי שפל רוח – על מידת הענווה.

 

חדש באתר

לך ירושלים
שיעורים לתיכון ליום ירושלים

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים