תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > מחשבת ישראל > כוחות מושכים מעלה ומטה

כוחות מושכים מעלה ומטה

שרהלה מסינג
הדפסה
מקצוע: מחשבת ישראל
נושא: אני עצמי

את המילים שאנו אומרים כל בוקר בקריאת שמע: " ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך..." דרשו חז"ל לצורך של האדם להפגש עם הקב"ה ולעבדו בשני יצריו: ביצר הטוב וביצר הרע. אמירה זו מכירה בכך שבתוך כל אחד מאיתנו מתחוללת סוג של מלחמה. ישנם כוחות השואפים ומבקשים לצמוח ולהתקדם וישנם כוחות המבקשים להחליש ולייאש.

בחלק זה אנחנו מזמינים אותך להעמיק בהכרה זו ולהתבונן בתוך עצמך מה הם הכוחות שיש בך: אילו כוחות הם כוחות של בריאות וצמיחה ואלו מהכוחות הם כוחות שדווקא מעכבים את צמיחתך והתקדמותך.

 

ספר דגל מחנה אפרים – פרשת תולדות – ד"ה ויתרוצצו:[1]

" ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר.

ויש לומר דהתורה מרמזת לנו בזה מוסר השכל מאד על פי הידוע שיש שני יצרים באדם יצר טוב ויצר רע וזה היה תכלית בריאת האדם בשני יצרים שישתדל האדם לעשות מיצר הרע יצר טוב והיינו לעבוד ה' יתברך בכל עניינים שהם מצד יצר הרע כמאמרם ז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם ואיתא בספרים של הרב הקדוש מפולנאה ואפילו מיצר הרע וידוע דזה לעומת זה עשה אלוקים..."

 

שאלות לעיון ולדיון

מה פרוש מילותיה של רבקה ' למה זה אנכי', מדוע לדעתך היא מרגישה כך?

בעל דגל מחנה אפרים מפרש קטע זה בדרך המשל, מהי ההדרכה שנותן הקב"ה לכל אחד מאיתנו ע"י סיפור זה לפי הפרוש הנ"ל?

 

קוראים את הפסוקים על יציאת יעקב מא"י עד סוף החלום. (פרשת ויצא)

 

דמיון מודרך:

 

דרושה מוזיקה מרגיעה, והרפיה קודם לכן.

לאחר מכן מוליכים את התלמידים למקום שהם אוהבים במיוחד, ושם רואים סולם על הארץ, העמד\י את הסולם בסיסו בקרקע וראשו מגיע השמימה.

התחילי לעלות בסולם שלב אחרי שלב, איך את מרגישה? הסתכלי למעלה מה את רואה? את רוצה להמשיך לעלות?

לאט לאט יורדת חשכה על המקום, נהיה חושך מאוד מאוד גדול וסמיך אי אפשר לראות שום דבר,

את לא יכולה לראות את השלב הבא נסי לעלות , לעבור שלב איך את עושה את זה?

(לתת כאן זמן דמיון רב יותר)

ועכשיו האור עולה ואת שוב יכולה להמשיך לטפס ביתר קלות.

הסתכלי למטה , מה את רואה?

צריך להתכונן לירידה. מה את רוצה לעשות להמשיך? לרדת?

את מתחילה לרדת לאט לאט, תוך כדי הסתכלות פעם למעלה ופעם למטה כפי הרגשתך.

כשאת מגיעה למטה את יכולה לפתוח את העיניים.

 

 

לאחר הדמיון ללא דיבור יש לתת דפים וצבעי גואש ולתת לצייר את מה שראו.

הכל מלווה במוזיקה.

לאחר מכן יש לעשות סבב של הסבר הציורים.

 

שוב יראו התלמידים שסיפי התורה אינם רק הסטוריה אלא נועדו להדריך כל אחד מאיתנו בהתמודדויות של חיינו.

הסולם הוא האדם הנמשך תדיר בין שני הכוחות יצר הטוב ויצר הרע, בלבושיהם השונים. (למשל אני רוצה לעלות ומשפחתי עומדת בתחתית הסולם וקוראת לי לרדת וכו')

אפשר לעשות ניתוח אך עדיף אולי להשאירו לאחר הלימוד של השפת אמת:

יש להסביר משפט משפט, או לשאול ולשתף תלוי ברמת הכיתה.

 

שפת אמת תרל"ט[2]

 

" בפסוק והנה סולם מוצב ארצה וכו' ולא כתיב ניצב. כי זה צריך האדם להעמידו, כאשר מתקן מלא קומתו.

והוא הוא הסולם שגופו למטה ונשמתו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים – בו.

כי גופו למטה מהם. ושרש נשמתו למעלה מהם. לכן האדם נקרא מהלך בכל אלה המדרגות של הסולם. כי בודאי סולם זה כולל כל שורשי נשמות בני אדם. ונודע שכל מה שנמצא בכלל נמצא בפרט. כי האדם נקרא עולם קטן. לכן יש בכל אחד ככל אלה המדרגות.

וכתיב אח"כ ויירא וכו'. כי כך צריך להיות ע"י השגת המדרגות שרואה האדם עד היכן כח נשמתו מגעת. ואשר כל התחתונים והעליונים תלויין בו צריך ליפול עליו אימה ופחד ביותר... שהאדם המהלך ונשתנה בכל עת ועת מדרגא לדרגא במדריגות הסולם הנ"ל. נמצא תמיד הולך בדרך חדשה לגמרי וצריך סייעתא דשמיא ביותר בכל עת כנ"ל.

 

שאלות לעיון ולדיון

אחרי שראית וציירת את עצמך עולה ויורדת בסולם של חייך , את יודעת לאבחן מי הם המלאכים שעולים ויורדים בך, בתקופה זו או אחרת?

'שרואה האדם עד היכן כח נשמתו מגעת ' – הסבר איך רואים זאת בקטע, איך יודעים זאת בחיים?

 

שפת אמת תרנ"ג

"סולם מוצב ארצה כו' נראה שהוא רמז על מדרגת יעקב שנקרא אח"כ ישראל שם יעקב מוצב ארצה. י' עקב. וראשו מגיע השמימה שם ישראל. לי ראש. וב' בחינות אלו ישנם בכל איש ישראל ועליהם כ' יעקב בחר לו. בחירה הוא מתוך התערובות. ישראל לסגולתו אחר הבירור.

 

שאלות לעיון ולדיון

איזה מימד נוסף מוסיף כאן השפת אמת ?

 

 כל אחד מאיתנו הוא סולם , ובו כוחות מושכים למעלה ולמטה והאדם כל חייו נע על הציר הזה,

אפשר כאן ללמוד את הקטע מצדקת הצדיק שנמצא במקורות.

 

אך המטרה היא כמובן להתקדם תמיד.

יש כוחות המעכבים אותנו כמו במעשה שלפנינו: לימוד מעשה באבידת בת מלך של ר' נחמן.[3]

 

עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ, הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְזוֹ הִיא:

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאד, וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאד.

פַּעַם אַחַת הָיָה מִתְוַעֵד עִמָּהּ בְּיַחַד בְּאֵיזֶה יוֹם וְנַעֲשָׂה בְּרגֶז עָלֶיהָ, וְנִזְרְקָה מִפִּיו דִּבּוּר: שֶׁהַלּא טוֹב יִקַּח אוֹתָךְ (דֶּער נִיט גוּטֶער זָאל דִיךְ נֶעמֶען) בַּלַּיְלָה הָלְכָה לְחַדְרָהּ, וּבַבּקֶר לא יָדְעוּ הֵיכָן הִיא וְהָיָה אָבִיהָ מְצַעֵר מְאד וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ אָנֶה וָאָנָה.

עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאד, וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאד זְמַן מְרֻבֶּה מְאד עַד שֶׁמְּצָאָהּ (עַתָּה מְסַפֵּר אֵיךְ בִּקְּשָׁה עַד שֶׁמְּצָאָהּ) וְהָיָה הוֹלֵךְ אָנֶה וָאָנָה זְמַן רַב וּבַמִּדְבָּרִיּוֹת וּבַשָּׂדוֹת וּבַיְּעָרִים וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ זְמַן רַב מְאד וְהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְרָאָה שְׁבִיל אֶחָד מִן הַצַּד, וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: בַּאֲשֶׁר שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ כָּל-כָּךְ זְמַן רַב בַּמִּדְבָּר וְאֵינִי יָכוֹל לְמָצְאָהּ, אֵלֵךְ בַּשְּׁבִיל הַזֶּה, אוּלַי אָבוֹא לִמְקוֹם יִשּׁוּב; וְהָיָה הוֹלֵךְ זְמַן רַב

אַחַר-כָּךְ רָאָה מִבְצָר (שֶׁקּוֹרִין שְׁלָאס), וְכַמָּה חֲיָלוֹת הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם סְבִיבוֹ.

וְהַמִּבְצָר הָיָה נָאֶה וּמְתֻקָּן וּמְסֻדָּר מְאד עִם הַחֲיָלוֹת, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַחֲיָלוֹת, פֶּן לא יַנִּיחוּהוּ לִכְנס וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה וְהִשְׁאִיר הַסּוּס וְהָלַךְ לְהַמִּבְצָר, וְהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְלא עִכְּבוּהוּ כְּלָל וְהָיָה הוֹלֵךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר בְּלִי עִכּוּב, וּבָא לְפָלָטִין אֶחָד וְרָאָה, שֶׁיָּשַׁב שָׁם הַמֶּלֶךְ בַּעֲטָרָה, וְכַמָּה חֲיָלוֹת שָׁם וְכַמָּה מְשׁוֹרְרִים בְּכֵלִים לְפָנָיו, וְהָיָה שָׁם נָאֶה וְיָפֶה מְאד, וְהַמֶּלֶךְ וְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לא שְׁאָלוּהוּ כְּלָל.

וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם, וְרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ צִוָּה לְהָבִיא הַמַּלְכָּה וְהָלְכוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ, וְהָיָה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהַמְשׁוֹרְרִים הָיוּ מְזַמְּרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְאד, בַּאֲשֶׁר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַמַּלְכָּה וְהֶעֱמִידוּ לָהּ כִּסֵּא וְהוֹשִׁיבוּהָ אֶצְלוֹ, וְהִיא הָיְתָה הַבַּת מֶלֶךְ הַנַּ"ל, וְהוּא (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת) רָאָהּ וְהִכִּירָהּ.

אַחַר-כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ.

וְעָמְדָה מִכִּסְאָהּ וְהָלְכָה לְשָׁם וְנָגְעָה בּוֹ וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: הַאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי? וְהֵשִׁיב לָהּ: הֵן, אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ; אַתְּ הִיא הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֶבְדָה וְשָׁאַל אוֹתָהּ: הָאֵיךְ בָּאת לְכָאן? וְהֵשִׁיבָה: בַּאֲשֶׁר שֶׁאָבִי הַמֶּלֶךְ נִזְרַק מִפִּיו דִּבּוּר הַנַּ"ל, וְכָאן, הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא לא טוֹב וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאד וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי- אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת, וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי, תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן.

וּבְסוֹף הַשָּׁנָה בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאד וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאד, וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם, וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה, וְהָיָה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד וְהָיָה הַמְשָׁרֵת מְנַעֵר אוֹתוֹ, וְלא הָיָה נֵעוֹר כְּלָל אַחַר-כָּךְ הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁאַל לְהַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ הַמַּעֲשֶׂה (הַיְנוּ הַמְשָׁרֵת סִפֵּר לְהַשֵּׁנִי לַמֶּלֶךְ הַמַּעֲשֶׂה וְאָמַר לוֹ) שֶׁאַתָּה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד זֶה כַּמָּה שָׁנִים, וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס מֵהַפֵּרוֹת וְהָיָה מְצַעֵר עַצְמוֹ מְאד.

 

וְהָלַךְ לְשָׁם וּמָצָא אוֹתָהּ וְהָיְתָה מִצְטַעֶרֶת לְפָנָיו מְאד, כִּי אִלּוּ בָּאתָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָיִיתָ מוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן, וּבִשְׁבִיל יוֹם אֶחָד אִבַּדְתָּ אָמְנָם שֶׁלּא לֶאֱכל הוּא דָּבָר קָשֶׁה מְאד, בִּפְרָט בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אָז מִתְגַּבֵּר הַיֵּצֶר הָרָע מְאד (הַיְנוּ שֶׁהַבַּת מֶלֶךְ אָמְרָה לוֹ, שֶׁעַתָּה תָּקֵל עָלָיו הָאַזְהָרָה וְלא יִהְיֶה מֻזְהָר שֶׁלּא לֶאֱכל, כִּי הוּא דָּבָר קָשֶׁה לַעֲמד בּוֹ וְכוּ') בְּכֵן תָּשׁוּב לִבְחֹר לְךָ מָקוֹם, וְתֵשֵׁב גַּם-כֵּן שָׁנָה, כַּנַּ"ל, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן תִּהְיֶה רַשַּׁאי לֶאֱכל, רַק שֶׁלּא תִּישַׁן וְלא תִּשְׁתֶּה יַיִן כְּדֵי שֶׁלּא תִּישַׁן, כִּי הָעִקָּר הוּא הַשֵּׁנָה וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן.

בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם וְרָאָה מַעְיָן הוֹלֵךְ וְהַמַּרְאֶה-אָדם וְהָרֵיחַ-שֶׁל יַיִן וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֲרָאִיתָ שֶׁזֶּה מַעְיָן, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ מַיִם וְהַמַּרְאֶה-אַדְמוּמִית וְהָרֵיחַ-שֶׁל יַיִן? וְהָלַךְ וְטָעַם מֵהַמַּעְיָן וְנָפַל וְיָשַׁן מִיָּד כַּמָּה שָׁנִים עַד שִׁבְעִים שָׁנָה, וְהָיוּ הוֹלְכִין חֲיָלוֹת רַבּוֹת עִם הַשַּׁיָּךְ לָהֶם, מַה שֶּׁנּוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם (שֶׁקּוֹרִין אוֹבַּאזִין) וְהַמְשָׁרֵת הִטְמִין עַצְמוֹ מֵחֲמַת הַחֲיָלוֹת אַחַר-כָּךְ הָלְכָה מֶרְכָּבָה וְעֶגְלוֹת-צָב, וְשָׁם יָשְׁבָה הַבַּת מֶלֶךְ וְעָמְדָה שָׁם אֶצְלוֹ, וְיָרְדָה וְיָשְׁבָה אֶצְלוֹ וְהִכִּירָה אוֹתוֹ וְהָיְתָה מְנַעֶרֶת אוֹתוֹ מְאד, וְלא נִנְעַר וְהִתְחִילָה לִקְבּל עָלָיו אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד שֶׁהָיוּ לוֹ זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיאֵנִי וְאִבְּדוֹ, וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאד עַל זֶה, כִּי יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָדוֹל עָלָיו וְעָלַי, שֶׁכָּל-כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי כָּאן, וְאֵינִי יָכוֹל לָצֵאת אַחַר-כָּךְ לָקְחָה פַאטְשֵׁיילֶע [מטפחת] מֵעַל ראשָׁהּ וְכָתְבָה עָלָיו בַּדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ וְהִנִּיחָה אֶצְלוֹ וְעָמְדָה וְיָשְׁבָה בְּמֶרְכַּבְתָּהּ, וְנָסְעָה מִשָּׁם אַחַר-כָּךְ הֵקִיץ וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה,

 

וְשֶׁחֲיָלוֹת רַבּוֹת הָלְכוּ שָׁם, וְשֶׁהָיְתָה כָּאן מֶרְכָּבָה הַנַּ"ל, וְשֶׁהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת שֶׁיֵּשׁ רַחֲמָנוּת עָלָיו וְעָלֶיהָ כַּנַּ"ל בְּתוֹךְ כָּךְ הֵצִיץ וְרָאָה, שֶׁהַפַאטְשֵׁילֶע מֻנַּחַת אֶצְלוֹ וְשָׁאַל: מֵאַיִן זֶה? וְהֵשִׁיב לוֹ, שֶׁהִיא כָּתְבָה עָלָיו בְּהַדְּמָעוֹת וּלְקָחָהּ וְהֵרִים אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ, וְהִתְחִיל לִרְאוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְקָרָא מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם כָּל קָבְלָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ, כַּנַּ"ל, וְשֶׁכָּעֵת אֵינֶנָּהּ שָׁם בַּמִּבְצָר הַנַּ"ל, כִּי אִם שֶׁיְּבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, שָׁם תִּמְצָאֵנִי.

וְהִשְׁאִיר אֶת הַמְשָׁרֵת וְהִנִּיחוֹ, וְהָלַךְ לְבַדּוֹ לְבַקְּשָׁהּ וְהָלַךְ כַּמָּה שָׁנִים לְבַקְּשָׁהּ, וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי בַּיִּשּׁוּב לא נִמְצָא הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, כִּי הוּא בָּקִי בְּמַפַּת הָעוֹלָם (שֶׁקּוֹרִין לַאנְד קַארְט) וְעַל כֵּן אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּרִיּוֹת וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ בַּמִּדְבָּרִיּוֹת כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים.

אַחַר-כָּךְ רָאָה אָדָם גָּדוֹל מְאד, שֶׁאֵינוֹ (גֶּדֶר) אֱנוֹשִׁי כְּלָל שֶׁיִּהְיֶה אָדָם גָּדוֹל כָּל- כָּךְ וְנָשָׂא אִילָן גָדוֹל, שֶׁבַּיִּשּׁוּב אֵינוֹ נִמְצָא אִילָן גָּדוֹל כָּזֶה, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ שָׁאַל אוֹתוֹ: מִי אַתָּה? וְאָמַר לוֹ: אֲנִי אָדָם וְתָמַהּ וְאָמַר, שֶׁזֶּה כָּל-כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי בְּהַמִּדְבָּר, וְלא רָאִיתִי מֵעוֹלָם בְּכָאן אָדָם וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת אָמַר לוֹ: בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא כְּלָל, וְדָחָה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, שֶׁהִשִּׁיאוּ אֶת דַּעְתּוֹ בִּדְבַר שְׁטוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִמְצָא כְּלָל וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת בָּכָה מְאד וְאָמַר), כִּי בְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ הוּא נִמְצָא בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ (הַיְנוּ הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה שֶׁפָּגַע דָּחָה אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו וְאָמַר) כִּי בְּוַדַּאי דְּבַר שְׁטוּת אָמְרוּ לְפָנָיו וְהוּא אָמַר (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת), שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ.

אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): לְדַעְתִּי הִיא שְׁטוּת, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאַתָּה מִתְעַקֵּשׁ, הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הַחַיּוֹת, אֶעֱשֶׂה לְמַעַנְךָ וְאֶקְרָא לְכָל הַחַיּוֹת, כִּי הֵם רָצִים אֶת כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי תֵּדַע אַחַת מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר, כַּנַּ"ל, וְקָרָא אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל כָּל מִינֵי הַחַיּוֹת וְשָׁאַל אוֹתָם, וְכֻלָּם הֵשִׁיבוּ, שֶׁלּא רָאוּ וְאָמַר לוֹ: רְאֵה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ; אִם תִּשְׁמַע, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי לא תִּמְצָא, כִּי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם וְהוּא הִפְצִיר מְאד וְאָמַר, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא בַּנִּמְצָא בְּוַדַּאי אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הִנֵּה בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת, וְאוּלַי יוֹדְעִים הֵם מֵחֲמַת שֶׁהֵם פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר בְּגָבוֹהַּ, אוּלַי רָאוּ הַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל, וְתֵלֵךְ אֵלָיו וְתֹאמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי שָׁלַחְתִּי אוֹתְךָ אֵלָיו.

וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקְּשׁוֹ וּמָצָא שׁוּב אָדָם גָּדוֹל מְאד כַּנַּ"ל, וְנָשָׂא גַּם-כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּ"ל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה וְשֶׁאָחִיו שְׁלָחוֹ אֵלָיו וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ גַּם-כֵּן, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת; אֶקְרָא אוֹתָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם וְקָרָא כָּל הָעוֹפוֹת וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, וְהֵשִׁיבוּ, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל אָמַר לוֹ: הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁבְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם, אִם תִּשְׁמַע לִי, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ וְהוּא (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת) הִפְצִיר אוֹתוֹ וְאָמַר, שֶׁבְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם.

אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַב' הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): לְהַלָּן בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, שֶׁמְּמֻנֶּה עַל כָּל הָרוּחוֹת, וְהֵם רָצִים כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקֵּשׁ וּמָצָא אָדָם גָּדוֹל גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְנָשָׂא גַּם-כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּ"ל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה כַּנַּ"ל, וְדָחָה אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): שֶׁלְּמַעֲנוֹ יִקְרָא שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת וְיִשְׁאַל אוֹתָם וְקָרָא אוֹתָם, וּבָאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם, וְלא יָדְעוּ שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד וְאָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּוַדַּאי בְּתוֹךְ כָּךְ רָאָה שֶׁבָּא עוֹד רוּחַ אֶחָד וְכָעַס עָלָיו הַמְמֻנֶּה הַנַּ"ל: מַדּוּעַ נִתְאַחַרְתָּ לָבוֹא? הֲלא גָּזַרְתִּי, שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְלָמָּה לא בָּאתָ עִמָּהֶם? הֵשִׁיב לוֹ, שֶׁנִּתְעַכַּבְתִּי מֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לָשֵׂאת בַּת מַלְכָּה אֶל הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת וְשָׂמַח מְאד וְשָׁאַל הַמְמֻנֶּה אֶת הָרוּחַ: מַה יָּקָר שָׁם (הַיְנוּ אֵיזֶה דְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר וּבַחֲשִׁיבוּת), וְאָמַר לוֹ, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר גָּדוֹל וְאָמַר הַמְמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת: בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה זְמַן גָּדוֹל כָּל-כָּךְ שֶׁאַתָּה מְבַקְּשָׁהּ וְכַמָּה יְגִיעוֹת שֶׁהָיוּ לְךָ, וְאוּלַי יִהְיֶה לְךָ עַתָּה מְנִיעָה מֵחֲמַת מָמוֹן, עַל כֵּן אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כְּלִי, כְּשֶׁתּוֹשִׁיט יָדְךָ לְתוֹכָהּ תְּקַבֵּל מִשָּׁם מָעוֹת וְגָזַר עַל הָרוּחַ הַנַּ"ל, שֶׁיּוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְשָׁם וּבָא הָרוּחַ סְעָרָה וְנָשָׂא אוֹתוֹ לְשָׁם, וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֶל שַׁעַר, וְהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם חֲיָלוֹת, שֶׁלּא הִנִּיחוּ לִכְנס אֶל הָעִיר וְהוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַכְּלִי, וְלָקַח מָעוֹת, וְשִׁחֵד אוֹתָם, וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה.

וְהָלַךְ אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת, כִּי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם, כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר- וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ (וְעַיֵּן בַּהַקְדָּמָה וְתִרְאֶה רְמָזִים נִפְלָאִים עַל מַעֲשֶׂה הַזּאת).

 

שאלות לעיון ולדיון

  • איזו הרגשה מעורר בך הסיפור, לגבי השני למלכות?
  • מה גורם לו ליפול שוב ושוב?
  • ומה מושך אותו להמשיך?

 

' איך שהוציאה לא סיפר' – משימת כתיבה כתוב המשך לסיפור הכולל התגברות עלמכשול אחד או יותר בדרך אל בת המלך.

 

ניתנת כאן פרשנותה של יהודית קוק:

ר' נחמן מברסלב, בספורו: "מעשה באבידת בת מלך" (*יהודית קוק רבי נחמן מברסלב עיונים בספוריו.הוצאת מוסד י. ל. גירשט. תשל"ז) מספר על בת מלך -המשולה לנשמה - שיום אחד המלך -המשול לאלהים - כעס עליה, ואמר: "הלואי והלא טוב" - שהוא החלק הנמוך הארצי, הלא רוחני באדם - "יקח אותך". וכשזה קרה יצא המשנה למלך (השני למלכות) -שהוא האדם בעל כוח הבחירה בין החומר והרוח- לחפש אותה.

הטירה אצל ה"לא טוב" מיצגת את הרמה התחתונה. אומרת יהודית קוק (*שם עמ' 72): "הנשמה שהושמה בגוף האדם, ירדה כביכול מגדולתה הרוחנית, ונכלאה בחומר, ותפקיד האדם להעלותה שוב לדרגתה העליונה לדבק בה' והתורתו, כל אדם חייב לחפש את בת המלך השוביה שלו, וזככה עלידי תורה ומצוות ולקשרה עם הבורא."

האח, "השני למלכות", יוצא להצילה אבל כל הזמן הוא נופל לשינה -לאחר שהוא נכנע לפיתויים של מאכל - תפוח, ומשקה - יין. (שאלה שתי הנפילות הראשונות של האדם: אדם (התפוח) ונוח (היין). התפוח מדבר על תאוות גשמיות, פיתויי הדרקון - רמת היצר. בעוד שהיין מדבר על פיתויי המוסטנג - רמת הרגש.

שבעים שנה היה המשנה למלך שקוע בשנתו, שבעים שנה החמיץ הזדמנויות והנמשל ברור: מיטב שנותיו של האדם נתונות ברדיפה מתמדת אחר ההבל, בלי שימת לב לנפש ודרישותיה. אומר ר' נחמן: "יש בני אדם הישנים כל ימיהם, ואף שהבריות סבורים שהם עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובתפילה, אין לה' כל נחת מהם". ואומרת יהודית קוק (שם עמ' 75) "אם אין אדם חי המתח רוחני בלתי פוסק - הוא נופל. וכל נפילה גורמת להתרחקות והעלמה נוספת" ענין השינה הוא חשוב כאן ביותר, השינה היא סימן לנפילת המתח הרוחני הקיים כל עוד האדם חי בהתכוונות כלפי מה למעלה ממנו.

אחת התפילות שחיבר ר' נחמן עוסקת ברעיונות מקבילים, מבנה התפילה דומה למבנה הספור: השינה, העכובים וההפרעות לעבודת ה' בצורת אכילה ושתיה, החשש בפני היאוש, ובסוף געוגעי הנפש וכיסופיה לקב"ה. (*שם, עמ' 68)

 

מומלץ לסיים את היחידה בתפילה הזו שהיא תפילת כולנו בנושא זה:

"רבונו של עולם, אל גדול ונורא, רחם נא עלינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים והעצמים, ותעוררנו משנתנו, כי בעוונותינו הרבים גברה עלינו השינה בהתגברות גדול באד, עד אשר ימים ושנים רבות אשר עוסקים עמנו הצדיקים האמתיים לעוררנו ולהקיצנו משנתנו ותרדמתנו,... והאר לנו פני התורה הקדושה והלבש לנו פני התורה הקדושה בכמה וכמה פנים, בדרושי תורה ובספורי מעשיות... דברים העמדים ברום רומו של עולם, דברים הנמשכים באתך באמת, דברים שיש בהם כח לעורר ולהקיץ כל בני העולם כלם משנתם הגדולה כגדול כקטן.

אנא ה' אשר אין שנה ותנומה לפניך כמו שכתוב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואתה מעורר ישנים ומקיץ נרדמים, מחיה מתים ורופא חולים, פוקח עורים וזוקף כפופים, משיח אלמים ומתיר אסורים, אנא ברחמיך הרבים עוררני נא, הקיצני נא, הקימני נא ברחמיך הרבים, פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני, צרות לבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני. ראה עניי ועמלי, ושא לכל חטאתי. ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני. שמרה נפשי והצילני אל אבוש כי חסיתי בך. עזרני וחנני מעתב שאזכה לבתעורר משנתי הגדולה אשר גברה עלי על ידי מעשי הרעים, וגם על ידי תאות אכילה ושתיה

, עזרני להתעורר בהתעוררות גדולה ולשוב אליך באמת לאמתו, והיה עמדי תמיד ושמרני והצילני מפגם תאות אכילה ושתיה, ואזכה שתהיה אכילתי בקדשה והטהרה גדולה בלי שום תאות הגוף כלל. ותהיה אכילתי ושתיתי תמיד מאכל שנתברר למאכל אדם, ותגן בעדי ותשמרני ותצילני שלא יבוא לתוך פי שום מאכל ומשקה שלא נתברר עדין למאכל אדם, אשר יכולים לאבד ח"ו את הפנים דקדשה ע"י מאכלים שללו ולפל לתוך שנה ח"ו, רק אזכה לאכל בקדשה גדולה מאכלים שנתבררו מאכלים שהם בקדשת לחם הפנים, שאזכה על ידם ללב טוב ללב שמח ולפנים דקדשה ותצילני ממאכלים המביאים רע ללב."

 

סיכום

בתת פרק זה התוודענו לכך שישנם כוחות מנוגדים שמשפיעים על מעשי האדם, והם לובשים צורות ופנים שונות. כולנו מתמודדים עם כוחות אלו, וגם הכוחות הנראים לנו כשליליים ניתנו מידי הקב"ה ע"מ שנתקדם, ונטפס מדרגה אחר מדרגה אל המקום אליו אנו מסוגלים להגיע. כוחות אלו אינם אומרים שאני שלילי אלא שיש לי מקומות נוספים גבוהים יותר להגיע אליהם.

 

[1]
בנם של רבי יחיאל אשכנזי ואדל, בתו של הבעש"ט.רבי אפרים נולד במז'יבוז' עיר מגורי סבו. שנת לידתו אינה ידועה וחלוקות הדעות על גילו בעת פטירת סבו הבעל שם טוב (בחג השבועות שנת תק"כ 1760). על פי "ספר החסידות" של אברהם כהנא נולד בשנת תק"ב (דהיינו 1742) ואילו בספר "החסידות והחסידים" של שמואל אבא הורודצקי נולד בשנת תק"ח (דהיינו 1748). חשיבות הוויכוח נוגעת לטיב זכרונותיו מדרשותיו של סבו בילדותו ובנעוריו. אם כי יצויין, כי יהיה גילו אשר יהא, סבו הבעל שם טוב מכנה אותו: "עילוי גדול בתכלית הלימוד", זאת באיגרת לגיסו רבי גרשון מקיטוב משנת תקי"ג לערך, כלומר כשהיה בן חמש או בן אחת-עשרה.לאחר פטירת סבו, למד אצל תלמידו רבי דב בער המגיד ממעזריטש ובעיקר אצל רבה של פולנאה מחבר הספר תולדות יעקב יוסף המהווה למעשה את המקור הראשון והמרכזי לתורת הבעש"ט, אולם למרות זאת נחשב רבי אפרים כבן הדור השני לחסידות, כיוון שהוא עצמו קיבל ישירות מתורת סבו ואף מצטט אמירות ישירות שלו בספרו."בעל הדגל" כיהן כרב ומגיד מישרים בעיירה סדילקוב, הסמוכה לעיר שפיטובקא ולא רחוקה ממז'יבוז' עיירת הולדתו. בשנת תקמ"ח לערך, שב רבי משה חיים אפרים לעיירת הולדתו מז'יבוז' בה כיהן אחיו רבי ברוך ממז'יבוז' כאדמו"ר. משום כך, פנה הוא להתפלל בבית מדרשו של סבו הבעש"ט ואף הוא כיהן בעיר כאדמו"ר. ידוע שקשר הידידות בין האחים היה הדוק מאוד למרות ששניהם כיהנו בכתר האדמו"רות בעיר אחת.

בי"ז באייר, ערב ל"ג בעומר שנת תק"ס (1800) נפטר רבי אפרים ונקבר באוהל סבו במז'יבוז'.

עשר שנים לאחר פטירתו בשנת תק"ע (1810) הדפיס בנו רבי יעקב יחיאל מקוריץ את כתביו שהשאיר אחריו בהעניקו לספר את השם "דגל מחנה אפרים". ספר זה גדוש בפרשנות קבלית וחסידית ובו מובאות חלק מדרשותיו שנאמרו בשנים בהן כיהן כרבה של סדילקוב. אחת הנקודות הבולטות בספר היא; ציטוטים רבים של דברי תורה ששמע מסבו והופכים אותו בעצם לאחד המקורות הראשוניים והמהימנים של תורת הבעש"ט.בסוף הספר מופיע נספח - אף הוא מכתב ידו - בו דברים נוספים ששמע מסבו, אך ללא פרשנות אישית משלו וכן תיעוד של חלק מחלומותיו.הספר, הינו אחד מספרי החסידות שזכה לתפוצה גדולה ויצא לאור במהדורות רבות. הוא מהווה עד היום "ספר יסוד" בתורת החסידות של הבעל שם טוב.

 

[2] הרב יהודה אריה ליב אלתר (א באייר ה'תר"ז 1847 -ה בשבט, תרס"ה 1905) הוא האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות גור. ידוע בכינויו "שפת אמת" על שם ספריו.נולד בוורשה. נתייתם מאביו בגיל צעיר. עבר לגור אצל סבו בעל חידושי הרי"ם. אחר פטירת סבו בהיותו בן תשע עשרה רצו למנותו לאדמו"ר של חסידות גור. הוא סירב, והצטרף לחסידים שקבלו את מרותו של הרב חנוך העניך הכהן מאלכסנדר. לאחר פטירת האדמו"ר מאלכסנדר הסכים לשמש כאדמו"ר בהיותו בן עשרים ושלש. שימש כאדמו"ר עד לפטירתו בה' שבט תרס"ה.ספרו נדפס על ידי משפחתו תחת השם 'שפת אמת' על שם המשפט האחרון שכתב מספר ימים לפני פטירתו "שפת אמת תכון לעד". ספר זה מכיל שני חלקים:

·         קובץ של דרשות חסידיות על התורה לפי סדר פרשות השבוע והמועדים. בדרשות משולבים רעיונות מן התלמוד, המדרשים ותורת הקבלה. קובץ זה נחשב לאחד מספרי החסידות היותר פופולריים, ואף יצא לאחרונה לאור בהוצאה מחודשת של ישיבת אור עציון, בעריכת הרב אהרון הראל.

·         פירוש על הש"ס רוב הכתבים שנשמרו בכתב ידו עד לימי השואה נכחדו, רק סדר מועד וסדר קודשים שהודפסו לפני השואה נותרו לפליטה.

פירוש לספר תהילים 'שפת אמת'. נדפס יחד עם פירושו של הרב חיים ויטאל, 'עץ הדעת טוב'. כתב היד של רבי חיים ויטאל היה מצוי בידי האדמו"ר רבי אברהם מרדכי בנו של רבי יהודה אריה ליב והוא מסר להדפיסם יחד.

[3] סיפורי מעשיות משנים קדמוניות הם קובץ סיפורי אגדות שסופרו בידי רבי נחמן מברסלב לתלמידיו ונרשמו על ידיהם.ישנם פירושים רבים לסיפורים אפשר למצאם בלינק של אתר וויקיפדיה

חדש באתר

לך ירושלים
שיעורים לתיכון ליום ירושלים

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים