תיכון
יסודי
גני ילדים
בלוג > תשע"ג > הגנן והמטייל - לקראת החופש הגדול

הגנן והמטייל - לקראת החופש הגדול

אורי ליפשיץ, 26/6/2013

מה מקומו של החופש עבור המורה? האם עליו להתעצב על הריחוק מתלמידיו? האם לשמוח בחירותו וביכולתו לעשות לביתו ולמשפחתו? בעקבות המחנך והמורה התלמודי רב שמואל בר שילת.

לפני כמה ימים נועצה בי שכנה העוסקת בתחום החינוך ועובדת עם מורים ומורות, ושאלה האם אוכל להציע לה קטע 'משיב רוח' לקראת ימי החופש הגדול. כשהצעתי לה להשתמש בדברים שכתב אחד מגדולי החסידות על עוצמת האהבה שחשים דווקא לקראת פרידה,[1] ולהציגה בפני המורים לקראת החופש, הגיבה השכנה באומרה – 'סלח לי שאני מעט צינית, אבל נראה לי שהן המורים והן התלמידים דווקא ששים אלי פרידה'.
 
דבריה בהחלט לא היו מפתיעים. השבועות האחרונים היו מלאים ועמוסים עבור כל מי שנוגע בהוראה ובחינוך. תעודות, מבחנים, ישיבות, מסיבות, פרידות, שיחות אישיות ועוד ועוד. כל זאת אחרי שנה עמוסה ומלאת עשיה ויצירה, כשימי החופש שבפתח גם הם לא נטולי מאמץ (ימי סיכום, ימי היערכות, השתלמויות וכנסים, הכנת השנה הבאה ועוד ועוד). התלמידים מצהירים על כך בגלוי – כבר חודשיים הם סופרים לאחור, ומייחלים לחופש הגדול. גם המורים, טענה השכנה, מצפים לחופש, ולא יזדהו עם דברי רבי צבי אלימלך מדינוב.
 
מה מקומו של החופש עבור המורה? האם עליו להתעצב על הריחוק מתלמידיו? האם לשמוח בחירותו וביכולתו לעשות לביתו ולמשפחתו?
בגמרא במסכת בבא בתרא, מופיע סיפור על אמורא לא מפורסם ושמו רב שמואל בר שילת. אמורא זה, שמיוחס על שם אימו, לא מצוטט כמעט בתלמוד כבעל אמירות משמעותיות, אך בכמה מקומות הוא מופיע כמודל ל'מלמד התינוקות' האולטימטיבי.
 
הגמרא מספרת על רב, גדול אמוראי בבל בדור הראשון, שפוגש את רב שמואל בר שילת בגינה. רב, כך נראה, מופתע לראות את מלמד התינוקות בגינתו (ולא בכיתת הלימוד) והוא שואלו, שאלה שיש בה לא מעט ביקורת: 'שבקת להימנותך'? תרגום השאלה לעברית הוראתו - 'האם עזבת את אומנותך'? ואולי – 'האם עזבת את אמונתך בתלמידים'? ואולי אפילו ניתן לקרוא 'האם כיזבת באמון של התלמידים בך'? ובלשונו של רש"י – 'שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמד ולישב על גבם תמיד'.
נוכחותו של רב שמואל בר שילת בגינתו, נתפסת על ידי רב כחיסרון באמונה, כנטישה של אחריותו וזיקתו העמוקה של רב שמואל בר שילת לתלמידיו. תשובתו של מלמד התינוקות מפתיעה מעט: 'אמר לו: כבר שלוש עשרה שנים לא ראיתי אותם, וגם עכשיו דעתי עליהם'. רב שמואל עזב את עבודתו לפני זמן רב. אולי יצא לפנסיה, ואולי עבר לעבודה אחרת. בכל מקרה, רב, שלא ידע את הפרט הזה, נוגע בנקודה רגישה מאוד עבור רב שמואל, שמסתבר שגם ממרחק הזמן והמקום (גרסת רש"י היא 'דעתי שם'), עדיין דעתו – כלומר מחשבתו וליבו, מכוונת לתלמידים, שמן הסתם כבר התבגרו, ואולי אפילו סיימו את חוק לימודם ופרחו לדרכם.
 
המפגש הזה עם רב שמואל בר שילת מביא את רב לדרוש את חציו השני של הפסוק מספר דניאל – 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' על מלמדי תינוקות כגון רב שמואל בר שילת. התרגשותו של רב איננה מיכולת ההוראה של רב שמואל, ולא מידיעותיו בתורה ואפילו לא ממידותיו. רב מתפעל מדעתו של המורה הנתונה לתלמידיו, גם כשהוא עובד בגינתו, וגם כשעברו מים רבים בפרת ובחידקל.
 
מסתבר, אם כן, שיכול המורה להיות בחופש – בנחת, בשהייה בגינה, ועדיין לחשוב על תלמידיו, ולהגות בהם ובמה שעובר עליהם.
ייתכן, שנוכחותו של רב שמואל בר שילת דוקא בגינתו מלמדת על יחסו אל התלמידים – כיחסו של הגנן לפרחים, כשהוא מנסה להשקות ולהצמיח, לתת לכל אחד את התנאים המיטביים לפרוח ולתת ריח וצבע המאפיינים אותו, כשהוא תופס את עצמו כזה שמאפשר ומטפח, מסלק עשבים שוטים ו'מאמין וזורע'.
 
תיאור אחר של רב שמואל בר שילת מופיע בגמרא במסכת כתובות בדף ס"ב, שם הוא מתואר על ידי האמורא אביי כ'טייל', לאור העובדה שהוא  'אוכל משלו ושותה משלו, ושוכב בצל סוכתו, ולא חולף שליח המלך על פתחו'. תלמידי רבנו יונה מנסים להבין מדוע לקרוא לו 'טייל'. הצעתם הראשונה היא שייתכן ששכר הלימוד שגבה מתלמידיו אפשר לו לחיות חיי מותרות, וממילא היה הוא כטייל לאור חוסר המחוייבות שלו לעבודה. את ההצעה הזו הם דוחים -  "ואין זה נראה שאם היה צריך לטרוח בתינוקות מתורת שכירות איך יעלה על דעת שום חכם שזה יקרא טייל. שזה צער ויגיעה הוא". הצעתם השניה הפוכה ומעוררת מחשבה: "אלא שלא היה מלמד אותם בשכר והיה אוכל ושותה מממונו ...ומתוך ההנאה גדולה שהיתה לו מפני שהיה מתעסק במצוה רבה כזאת בלא שכר, לא היה מרגיש ביגיעה כל כך ולא היה לו צער והיה אומר דכל מי שלומד בדרך הנאה כמו זה דין טייל נותנים לו". מעשה ההוראה של רב שמואל בר שילת נתפס כאן כמעשה שיש בו הנאה גדולה, הנאה שבעטיה הוא אינו מרגיש ביגיעה ואין לו צער. רב שמואל בר שילת לא היה רק גנן בכיתתו, אלא החוויה בכיתה היתה עבורו חווית טיול. טיול שיש בו כיף ונחת (ולא מסע, מחד, ודריכה במקום, מאידך).
 
ייתכן, שהם הם הדברים. אם נשכיל במהלך שהותנו בכיתה לחוות את ההנאה הגדולה, ונשמח במעשה החשוב והנפלא שבהוראה ובחינוך, אם לא נרגיש ביגיעה ובצער, ונהיה כמטיילים בינות תלמידינו, הרי שימי החופש (והשבתון, והפנסיה...) יהיו מלאים במחשבות ובהרהורים אודות תלמידינו-פרחינו. ואולי, הדברים יכולים לפעול גם הפוך – אם נחשוב על התלמידים במהלך החופש, אם מוחנו וליבנו יבקשו את טובתם גם כשנהיה מחוץ לכיתה ולכתלי בית הספר, הרי שהחזרה ללימודים (שאו-טו-טו תגיע...) לא תהיה חזרה ליגיעה ולעמל, אלא לטיול בגינת הפרחים שלנו, האהובה והמשמחת.

 

 
[1] "והנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמיות בעולם הזה כענין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה, משא"כ כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים..." (בני יששכר תמוז)
תגובה
הדפסה

חדש באתר

חגים יחד
שיח בין דורי העוסק בסימני החג.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים