תיכון
יסודי
גני ילדים
חנה גודינגר (דרייפוס)

חנה גודינגר (דרייפוס)

שותפה לכתיבת מערכי הוראה מכווני הפנמה במקצועות הדעת השונים. ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום (ברוריה) ומורה ומשמשת בתפקיד רב בית ספר בתיכון פלך בירושלים.
בלוג > תשע"ג > להביט על פניה של המדינה

להביט על פניה של המדינה

חנה גודינגר (דרייפוס), 15/4/2013

הרהורים לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות על ההבחנה בין זיכרון משמעותי לזה הנוסטלגי, כזה המבקש לחפש את המשמעות והרלוונטיות לא בחוויה המתדמה לזו שהיתה, אלא במבט הרפלקטיבי המצוי בממשק שבין העבר להווה.

הרהורים לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות
 
השבוע נציין במדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ואת יום העצמאות ה-65 במדינת ישראל. בשנתיים האחרונות הזדמן לי להיות במספר אירועים בהם נאמו אישים ונשים מסגנונות שונים במסגרת חגיגות יום העצמאות. הדיבורים כמעט תמיד נסובו סביב התרגשות גדולה על הקמתה של מדינת ישראל וניסיון להעביר לבני הנוער את הנס הגדול שבעצם קיומה של המדינה שלנו. הרצון לדבר ולתאר את הנס הגדול הינו עניין בעל משמעות לדורות הצעירים החווים את המדינה כעניין מובן מאליו ושלפעמים לאור תהליכים שונים העוברים על המדינה (כמו תוכנית ההתנתקות, שוחד ומרמה אצל בכירי ציבור, יוקר המחייה, גובה המיסים וכו') מתעמעם היחס החיובי ועולה הביקורת עד כדי משפטים חריפים מאד ביחס למדינת ישראל.
 
כששמעתי את הנואמים השונים חשבתי לעצמי: משל למה הדבר דומה? לאדם שנולד לזוג שהיה חשוך ילדים שנים רבות. גם כשהזוג הצליח סופסוף להיכנס להריון, ההריון עצמו עבר עם הרבה קושי, פחדים וכאבים. כשהגיע רגע הלידה התרחש גם אז סיבוך גדול ובסייעתא דשמייא גדולה  התינוק נולד חי, בריא ונושם. מה הייתם חושבים אתם אם בכל יום הולדת שלו עד לגיל זקנה הנושא המרכזי אותו היה מדבר ועליו היה חושב הוא סיפור נס ההולדת שלו? לו אני הייתי משתתפת במסיבת יום הולדת של אדם בן 60 שבכל שנה מה שיש לו לומר על חייו הוא: "איזה נס שנולדתי.." הייתי חושבת לעצמי: "מה? זה כל מה שיש לאדם זה לומר על חייו? האם תוכן החיים עצמם, המורכבות שבהם, האתגרים שבהם, השנים הרבות לא טבעו חותם נוסף, הרהור נוסף, תוכן נוסף לחיים של האדם המבוגר?" סיכום של חיים ארוכים באמירה שרק יודעת שוב ושוב לחזור אל רגע ההולדת ולשמוח ולהודות עליו – הוא בעיני סיכום ילדותי המוחק ומרדד את משמעות החיים, על האתגרים הרבים שחיים באשר הם מביאים איתם.

באופן דומה אני חשה ביחס לתרבות שבתוכה אנחנו חיים. ההתייחסות אל יום העצמאות כאל יום שעיקר התוכן שלו הוא שמחה והתרגשות על הקמת המדינה, כאילו רק עתה היא קמה – יש בה לא מעט מהילדותיות. אני הייתי שמחה לו יום זה היה יום בו היינו מביטים במבט עמוק יותר על פניה של המדינה, על הקמטים שניבטים בה כמו בפני אדם מבוגר ומעיזים לשאול: מה התרחש במדינה שלנו בשנה האחרונה? מה האתגרים שהיא מציבה בפנינו ואלו תביעות ודרישות היא מבקשת ממנו השנה? אולי תוכן כזה של יום העצמאות יטול משהו מהחגיגיות וההתרגשות שמלווה בדרך כלל את יום חג זה, ובכל זאת הוא יעמיק ויחבר אותנו אל תהליכי העומק שהמדינה והחברה שלנו עוברת כיום.

נדמה לי שאפשר לתאר כך גם את מה שעובר על יום הזיכרון בשנים האחרונות. עדנה לומסקי-פדר מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית כתבה לפני כמה שנים מאמר בו היא מנתחת את סגנון טקסי יום הזיכרון בעשור האחרון. במאמר היא מתארת איך הימים הפכו מימים המבקשים לטעת משמעות ולבחון את המקום של מסירות הנפש במדינת ישראל (גם אם לפעמים באופן הירואי, שגם בו יש לא מעט מהילדותיות..) לימים המבקשים לגעת בעיקר בכאב, תוך ניסיון לשחזר את חווית האובדן ולחוש כאילו היא חיה ונוכחת ממש כעת.
הרצון לחזור ולחוות חוויות באופן חי: בין לדמות בכל יום עצמאות כאילו אנחנו עכשיו עומדים בכיכר העיר בתל אביב ושומעים לראשונה על הכרזת המדינה, בין לדמות בכל יום הזיכרון כאילו אנחנו עומדים ושומעים עכשיו על נפילת חבר או קרוב – הוא אולי מרגש, עוצמתי ומלא בחוויה, אבל הוא נוטל הרבה מהעומק והמשמעות שיכולים להיות לימים אלו לחיים שלנו על פני כל השנה. 
 
יאמר הקורא: "נו, ומה רע? לפחות יומיים בשנה מצליח עם ישראל כולו להתכנס בשמחה תחת מכנה משותף ולשכוח לרגע את המורכב, המעייף, המייגע והמאיים לכלותנו שנדבק בנו בכל שאר ימות השנה?" ואני מהרהרת באמירה זו שגם בתוכי יש לה הדים ועונה: לו היתה בחגיגיות, עוצמה ושמחה שהיתה נותנת כוח לחזור למחרת למורכב והמאתגר שבקיומנו כאן ולהשיב בו רוח מרעננת, אופטימית ומחזקת – הייתי שמחה בה ומשתדלת עבורה, דא עקא שמנקודת מבטי היא נחווית יותר כאפיזודה נוסטלגית המעלה חיוך, שאחריה עולם שוב כמנהגו נוהג. משל למה הדבר דומה? למפגש מחזור של חבר'ה שלמדו באותה כיתה ומאז כל אחד מהם המשיך והתפתח בדרכו, והנה הם נפגשים לערב אחד שתוכנו חיש מהרה הופך להיות נוסטלגיה והעלאת חיוך מסיפורי העבר. בסופו של הערב כל אחד מהמשתתפים חוזר אל חייו כשבאמתחתו נוסטלגיה ותו לא...   
 
ובחזרה אלינו כמורים: הרצון ליצור למידה משמעותית, כזו הנוגעת בלב התלמידים ומעוררת אותם, עלולה להוביל אותנו לאותה עבודה נוסטלגית: כלומר, לניסיון להעביר את התלמידים עשרות, מאות או אלפי שנה אחורנית אל האירוע אותו אנחנו מלמדים, ולחשוב שחוויה כזו היא שיוצרת את המגע האישי הרלוונטי. הדברים שכתבתי לעיל, מציעים כיוון אחר: כזה המבקש להבחין בין זיכרון משמעותי לזה הנוסטלגי, כזה המבקש לחפש את המשמעות והרלוונטיות לא בחוויה המתדמה לזו שהיתה, אלא במבט הרפלקטיבי המצוי בממשק שבין העבר להווה.    
תגובה
הדפסה


תגובות גולשים

ורד ליפשיץ, 8/3/2015

שלום חנה,
דברייך פוגשים אותי במוצאי יום העצמאות. מסכימה לגמרי עם האמירה כי עלינו לפתח ראיה בוגרת על המדינה היקרה בה אנו חיים. לחשוב על האתגרים הניצבים לפנינו, להתפתח , להתקדם ולא להתקע ברגע הלידה ובחוויה רגשית סוערת. אולם בצד זה, שכיחת הנס, קבלת מדינת ישראל כמובנת מאליה, כעומדת גם ביום העצמאות לביקורת מכילה בחובה סכנה. בראשית השבוע צעדתי בישוב בו אני גרה, ונדהמתי לגלות שרבים הבתים בהם לא נתלה דגל מאלה שדגל מתנוסס בפיתחם. תהיתי מה פשר הדבר? האם זו אמירה שמקורה בהתנתקות? האם זו שכחה? סתם רשלנות של אנשי ישובי? האם זה משהו אחר שטרם עמדתי עליו? אין לי תשובה. אולם תחושתי הייתה שהנה נשכח הנס, פג הקסם שמהלך על מי שיודע כי נולד באופן פלאי. נשכחה ההודיה וההתרגשות שביטויה הקט הוא בתליית הדגל, בהכרת הטוב, בהתרגשות. יום אחד בשנה נשמח, נזכור את הנס. ובשאר 364 הימים האחרים של השנה נביט בקמטים, בפצעים, באתגרים, במחשבות על מה היה ומה יש לעשות. בשאר ימות שנה ניתן דין וחשבון לעצמנו, בעומק, באומץ ובכנות .

שלמה בן אליהו, 8/3/2015

תודה לכן חנה וורד. הדברים שבשתי האמירות מאתגרים למחשבה חוזרת ולחשבון נפש אישי ולאומי. הריני מסכים בכל לב עם חלק מתגובתה של ורד. אני שזכיתי לחוות את הנס הגדול של הקמת מדינתנו וללוות את התפתחותה מאותה עת סבור שיש חשיבות להעברת חוויה זו בעוד זקני הדור חיים עמנו ואף מעבר לעידן זה.

עם זאת, אכן במסגרת יום העצמאות יש מקום לדיון מעמיק בדבר התרחשויות עכשוויות והתפתחויות עתידיות. כיצד ייעשה הדבר? לעניין זה אני נוטל דוגמא מהתנסות בנוגע ליום השואה. בהקשר זה מצאתי שיש יוזמה של התכנסויות חברתיות מצומצמות שבהן מתנהל שיח הנוגע לזכרון השואה ולשימורה. השתתפתי בהתכנסות מסוג זה ומצאתי בה עניין. אפשר לשלב באירועי יום העצמאות יציאה למרחבי ארצנו עם דיון בנושאים שלבירורם את חנה מצפה. יוזמה זו צריך שתבוא מקרב ציבור של מתעניינים ומעוניינים.

רעות ברוש, 8/3/2015

בהקשר הזה ראו את דבריו של ג'קי לוי:
http://www.israelhayom.co.il/opinion/83761
כנראה שאפשר להיות אופטימיים...

חדש באתר

חגים יחד
שיח בין דורי העוסק בסימני החג.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים