תיכון
יסודי
גני ילדים
בלוג > תשע"ג > המורה הוא הר בצידי הדרך

המורה הוא הר בצידי הדרך

אורי ליפשיץ, 4/4/2013

יכול אדם לעשות את מלאכתו והיא תהיה מבחוץ לו, אחרת ממנו. מאידך, יכול אדם למצוא את עצמו במלאכתו, ולהיות היא, והיא הוא, וכבר לא ממש אפשר להפריד ביניהם. האם העוסקים בחינוך והוראה רואים את הדבר כ'מקצוע', או שהוא חלק מהווייתנו?

ביומו האחרון של שירות מילואים בן ארבעה שבועות, במהלך סיור חפיפה עם מחליפינו בגזרה, נתקלו מכנסיי בגדר תיל, ונפלתי אפיים ארצה על האספלט המחוספס. ידי הימנית שבאינסטינקט הטבעי שלחה את עצמה לספוג את המכה השתפשפה, כמו פעם, כשהיינו משחקים כדורגל במגרשי החניה ומשתטחים על הכביש. עם קומי גיליתי שהמכנסיים נקרעו, העור ביד התקלף, והדם זורם.
הרופא הגדודי כבר קיפל את כל הציוד הרפואי, אבל שמח לפתוח אותו לכבודי. הוא התבונן בידי החבולה, והרהר בקול: 'אולי נצטרך לתפור את זה'. 'מה פתאום לתפור? על מה אתה מדבר? בסך הכל שריטה קטנה, אל תעשה עניין', כך הגבתי מיידית. 'אתה צודק', ענה הרופא. 'אחרי הכל אני כירורג, וכבר חודש לא ניתחתי...'. הרופא הסתפק בניקוי הפצע, הוצאת גרגרי אספלט עם פינצטה, מריחת כמויות נדיבות של משחה וקינח בחבישה אימתנית שעטפה את ידי כולה ליומיים.
 
מה מקור התשוקה של הכירורג לתפור? אפשר לנעוץ אותה בהרגל, ב'מובן מאליו' שלו. הוא רגיל לסיים כל ניתוח בחוט ומחט, ומכאן החיסרון שהורגש אצלו בחודש המילואים. נדמה לי שזהו הסבר אפשרי אך לא מספק. בניסוח ציורי אפשר לומר שכירורגיותו הפכה להיות חלק מאישיותו, מעין פרספקטיבה ועדשות שדרכן הוא רואה את המציאות. הרופא והמחט חד הם, ומכאן שכל אירוע רפואי נבחן קודם כל מבעד לשאלת התפירה. במובן הזה, קשה לדבר על ה'רופא המנתח', האדם, ועל פעולת התפירה, כשני דברים שונים. נזכרתי בפתיחת שיר של נתן זך (מתוך 'שירים שונים') שנקרא 'הצייר מצייר' (מומלץ מאוד לעיין בכולו...):
 
הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל
אך המשורר אינו שר,
הוא הר בצידי הדרך,
או עץ, או ריח...
 
יכול אדם לעשות את מלאכתו והיא תהיה מבחוץ לו, אחרת ממנו. מאידך, יכול אדם למצוא את עצמו במלאכתו, ולהיות היא, והיא הוא, וכבר לא ממש אפשר להפריד ביניהם.
 
והמורה – מה איתו? האם המורה 'מורה' או שהוא הר בצידי הדרך, או עץ, או ריח? האם גם אנו כעוסקים בחינוך והוראה רואים את הדבר כ'מקצוע', או שהוא חלק מהווייתנו?
 
לפני הפסח נודע לי ששיעור שאמור הייתי להעביר במכללה להכשרת מורים בוטל בשל אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. תגובתי הראשונית היתה כעוסה. גם כך הסמסטר קצר, והקבוצה גדולה, וחופשת הפסח פיזרה את הקשב, ולא אספיק להגיע להיכן שרציתי. כמובן שהחלטת הנהלת המכללה ברורה לי, והגיונית עד למאוד, ובכל זאת, משהו בי נחמץ על החמצת השיעור, ובמבט לאחור אני שמח על כך. אות הוא לי שההוראה היא הזדמנות והזמנה ולא 'משהו שעלי לעשות', המוטל עלי כמשוי.
 
שמעתי פעם איך הרב דוד פוקס הציג בפני מורים לגמרא שאלה היפותטית – נניח שהיית בזמן פנוי, ובתוך ספריה ממוזגת המכילה ספרים שונים ומגוונים. מה היה הספר אותו היית בוחר לקרוא? לאחר סבב התשובות, הסתבר שאף אחד מהמורים לא ציין שהיה נוטל גמרא לחיקו...
 
ואולי הביטוי לחשיבות הזו של החיבור של המורה לחומר שאותו הוא מלמד, ולתשוקה שלו ללמד את תלמידיו הוא לוז דרשת חכמים במסכת קידושין בסוגיית תלמוד תורה (דף ל עמ' א), בנוגע לפסוק היסוד של הוראה וחינוך – 'ושננתם לבניך':
 
ושננתם - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר - אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד
שנאמר: (משלי ז) אמור לחכמה אחותי את וגו', ואומר: (משלי ז) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך...
 
דברי התורה המחודדים בפה, העובדה שהם לא דורשים מחשבה והתארגנות, אלא 'אמור לו מיד' מבטאים את היותם 'כתובים על לוח הלב'. אין כאן רק ידע וזיכרון, הסקת מסקנות ומהירות תגובה, אלא רצון הלב, תשוקה וקשר, אלו הם הגורמים לדברי התורה להיות מחודדים, ולממש בסופו של דבר את המצווה שהיא גם זכות ועונג, ללמד את התורה ולהעביר את המסורת לבנינו ולתלמידינו.
תגובה
הדפסה

חדש באתר

השתלמויות
הרישום להשתלמויות הקיץ נסגר. המחזור הבא יחל בחשוון, תש"פ. ניתן למלא את פרטיכם ברשימת ההמתנה, ואנו נודיע לכם כשהרישום יפתח.

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים