תיכון
יסודי
גני ילדים
רעות ברוש

רעות ברוש

ממיקמי ומנהלי תכנית לב לדעת, מפתחת השתלמויות מקוונות ושותפה בכתיבת חומרי למידה. מורה לתנ"ך ולספרות.
בלוג > תשע"ג > על עיוורון ואהבה

על עיוורון ואהבה

רעות ברוש, 6/3/2013

הרהורים על ה"עיוורון המטאפורי" שלנו כמורים. הראייה קשורה בשליטה, במודעות לכל הרבדים הגלויים לעין. לעתים דווקא עצימת העין מאפשרת מבט פנימי, ראיית הנפש. האם אנו יכולים לתת מקום לאותם מקומות בהם איננו יכולים לשלוט, לאפשר לעצמנו לעיתים ללמד בעצימת עיניים? להפנות את המבט פחות החוצה ויותר פנימה?

לעילוי נשמתו המאירה של הרב מנחם פרומן זכרונו לברכה.
 
לאחרונה העלנו לאתר כתבה קצרה על בחור, שלאחר שהתעוור הפך להיות מאיש מחשבים למורה לאנגלית. בכתבה עולה דמות מרשימה מאד, של אדם אופטימי,  האוהב את ההוראה ואת תלמידיו, ומלמד בדרכים יצירתיות.
 
הכתבה הזכירה לי את הספר "הראיון המסייע" שכתב אברהם בנימין. שהיה פסיכולוג, ידוע ומוערך, והיה עיוור.
בהקדמה לספר הוא מתייחס לעיוורונו וכותב כך:
"אני עיוור מלידה... אני מזכיר מום זה כאן, כי אני חש חובה לספר עליו למטופלי מיד עם ראשית הטיפול... למיטב ידיעתי שום מטופל לא הפסיק את הטיפול בשל עיוורוני, אף כי אין לי ספק שהיו מי שהדבר הרתיע אותם ומנע מהם להגיע אלי.
אני משתדל להתייחס למצב כאילו הוא מובן מאליו, איני יכול לראות הבעות פנים, לעולם לא אדע כיצד נראה המטופל. אין ספק שאני מחמיץ רמזים בלתי מילוליים. אין כל פיצוי על כך. מצד אחר, אילו חשבתי כי בעיוורון יש משום מכשול שלא ניתן להתגבר עליו, הייתי בוחר מקצוע אחר.
... זכורים לי שני מטופלים שאמרו כי הם מרוצים מן העובדה שאני עיוור. כוונתם היתה, כמובן, שנוח להם יותר שאיני מסוגל לראותם. מלכה שמחה שאיני יכול להביט בה בדרך שכל הגברים הביטו בה, לפי הרגשתה. העובדה שראתה מבלי שנראתה העניקה לה תחושת יתרון עלי. למאיר הוקל שלא יכולתי לראות את הסמקותיו ואת רעד ידיו. הודאתם בכך הועילה מאד לטיפול."
(מתוך: אברהם (אלפרד) בנימין הראיון המסייע עמ' 26-27 הוצ' ספרית פועלים. )
 
מתוך הדברים הללו עלו בי הרהורים על ה"עיוורון המטאפורי" שלנו כמורים. הראייה קשורה בשליטה, במודעות לכל הרבדים הגלויים לעין. לעתים דווקא עצימת העין מאפשרת מבט פנימי, ראיית הנפש. האם אנו יכולים לתת מקום לאותם מקומות בהם איננו יכולים לשלוט, לאפשר לעצמנו לעיתים ללמד בעצימת עיניים? להפנות את המבט פחות החוצה ויותר פנימה?
 
ובכלל - איך אנחנו יכולים לקחת את נקודת החיסרון שלנו ולהפך את נקודת המבט שלנו עליה? לראות איך המקומות החלשים או החסרים שלנו הם לעיתים ברכה, לעיתים מתנה. איזה תיקון הם מזמנים. מה הם מאפשרים לתלמידים שלנו?
 
רבי נחמן מברסלב כתב סיפור בשם "מנורת החסרונות" ובו מסופר על בן שנסע ללמוד בארצות רחוקות ובחזרתו סיפר לאביו כי למד אומנות נפלאה של הכנת מנורה תלויה.  האב אוסף את כל האומנים ובעלי המלאכה של אותה ארץ, לראות את אותה מנורה נפלאה, והנה כולם הסכימו פה אחד שהיא מגונה בעיניהם. מספר זאת האב לבנו, וכך אומר לו הבן:
"...והשיב לו הבן אדרבא! בזה הראיתי גדולתי. כי הראיתי לכולם חסרונם. כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מהבעלי אמנות הנמצאים כאן. הלא תראה, שאצל זה מגונה חתיכה זו, אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאד. ואצל אחר להיפך, אדרבא זאת החתיכה שהיא מגונה אצל חברו יפה ונפלאה בעיניו, רק זאת החתיכה מגונה, וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה יפה בעיני חברו וכן להיפך. ועשיתי מנורה זאת מחסרונות לבדם. להראות לכולם שאין להם שלמות, ויש לכל אחד חסרון. כי מה שיפה בעיניו הוא חסרון בעיני חברו אבל באמת אני יכול לעשות כתיקונו.
אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר אף שלא ראו אותו מעולם." (סיפורי מעשיות, שיחות שאחר הסיפורים)
 
המנורה התלויה המופלאה, היא באמת מלאת אור. והאור שלה הוא זה המאיר בכל אחד את חסרונו, ובכך מעורר בו את הגעגוע לתיקון, להשלמה.  החיסרון הוא ביטוי למהות. "בורא נפשות רבות וחסרונן..." המקום בו אני חסרה, הוא המקום בו אני חיה, יש בו איזו התרחשות אמתית שקוראת לי  והוא גם המקום בו אפשר להיפגש, דווקא במקום חלש, חסר, "מקום תחוח" כמו שקרא לו יהודה עמיחי.
 
לא פשוט להיות מורה עם חסרון. לא לדעת, לא לזכור, לא להבין. אני בדרך כלל מנחמת את עצמי מול המקומות החלשים, במה שכן קיים בי, ביש. אבל ה"אין" קורא לי, "תהום אל תהום קורא..." לבוא אל הכיתה גם עם העיוורון שבי, גם עם החיסרון. להאמין שיש שם גילוי מהות אמיתית.
מורה שמוכן לבוא לכיתה עם החיסרון שלו, גם יוכל לתת מקום אמיתי לחולשות ולחוסרים של התלמידים שלו. להבין, לקבל. להיות במקום רך. 
 
נראה לי שאולי במיוחד בחינוך הדתי, החורת על דיגלו חינוך להרבה אמיתות, המורה נדרש להיות איזה סוג של "דמות". יודע מה לומר, מייצג, מחנך... זה מקום שיש בו קושי, השלם מרתיע. סגור בתוך עצמו. האם ניתן מקום להתלבטות, לתהייה, לחוסר הידיעה, לקצן של המילים?
 
עד כאן כתבתי  ביום ראשון. ואז הרב פרומן נפטר. וחיפשתי אחר מילותיו, ואחר תורתו. אתמול בבוקר, לפני ההלוויה, שמעתי שיעור של הרב, שנתן בישיבת עתניאל, לפני כמעט שנה, בעש"ק פרשת אמור. השיעור עסק בדברי ספר הזוהר על פרשת ויחי.
בדבריו דיבר הרב על "סוד הקבלה". על אומנות הקבלה, אני מרגישה שהדברים מתקשרים, ואף מאירים נקודה עליונה יותר לגבי התנועה הזו, של המוכנות להיות כלי, לקבל, להתגעגע:  
 
"הסוד של הזוהר הוא הנתינה והקבלה. אני תמיד נוהג לומר שזה ההבדל בין הלכה ו- ללכת, לבין קבלה, שזה אומנות הקבלה. זה לא רק, כמו שלפעמים נראה לנו, שכל עניינינו הוא לעשות, ללכת, ליצור, לתת... אני תמיד אומר, אני מרגיש, שיש אומנות עצומה לא רק בלתת אהבה אלא בלקבל אהבה. לקבל אהבה זה דבר גדול, זו אומנות גדולה, אפשר להיכשל בזה, אפשר לא להצליח.
...עד שאדם לא מבין שזה עניין גדול גם לקבל הוא בעצם לא בשל לנישואין. בעלי המוסר, בעלי הנגלה יגידו, וגם זה נכון, שעיקר העניין בנישואין הוא "ואהבת לרעך כמוך" בשביל מה אתה מתחתן? בשביל שיהיה לך את מי לאהוב! אבל לפי הזוהר למה אתה מתחתן? כדי לקבל אהבה. שזו עבודת ה' עצומה. לקבל.
...כל השפע בא בגלל שיש מי שגומל, ומי שמקבל. קודשא בריך הוא- ושכינתיה. "הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן" הזוהר הוא ספר הזרימה... רוב דברי התורה של הזוהר נאמרו בהליכה, בניגוד לבית המדרש, כי הזוהר הוא ספר הזרימה.
... יש היום הסתייגות מדמותו של החלוץ, השורש בקדושה של ההסתייגות הזו, הוא מפני שהחלוץ הוא רק נותן, רק מוסר ולא מקבל, ואנשים מרגישים, במודע או שלא במודע, שהטיפוס הזה של החלוץ הציוני הוא לא שלם. אדם שלם הוא גם נותן וגם מקבל. הוא לא רק מקריב את עצמו.
... מי מעורר את הזרימה, את האהבה בין כנסת ישראל לקב"ה? צדיקי ישראל. איך הם מעוררים?.. ע"י הערגה שלהם, ע"י הרצון שלהם לקבל, ע"י הכיסופים שלהם, אלה שמתגעגעים, שנכספים, הם המדביקים את הקב"ה לכנסת ישראל."
 
שנזכור, ולו לעיתים, לעצום עיניים ולהתגעגע... לעורר אהבה, לקבל אהבה...
 

 

הרב פרומן, ציור של חגי הלברטל

תגובה
הדפסה

חדש באתר

ספירת העומר
שיעורים לכבוד יום ירושלים לבית הספר היסודי

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים