תיכון
יסודי
גני ילדים
בלוג > תשע"ג > בי היא מבטת

בי היא מבטת

אורי ליפשיץ, 30/1/2013

על היכולת לפנות באופן אישי לכל תלמיד ותלמיד וליצור חוויה דיאלוגית בכיתה רבת משתתפים.

באחד השבועות האחרונים זכיתי ללמוד עם אחד מתלמידי לשעבר לקראת חתונתו. שוחחנו ארוכות על זוגיות ותקשורת, על עין טובה ומילה טובה ועוד ועוד. לקראת הסיום הביט בי התלמיד ואמר – 'טוב, עכשיו, אחרי שאמרת דברים כלליים, אני מבקש שתגיד לי משהו. היית הר"מ שלי במשך שנתיים, אתה מכיר אותי אישית. אני עומד לפני חתונתי, אני מבקש שתגיד לי משהו'.
 
בקשתו זו של התלמיד הזכירה לי תיאור מרגש של מעמד הר סיני המופיע בדברי רבי לוי בפסיקתא דרב כהנא. לדבריו ההתגלות של הקב"ה היתה מעין מה שאנו מכירים בתמונת ה'מונה ליזה', ש'יש לה פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולם. כך הקדוש ברוך הוא כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישראל היה אומר עמי הדיבר מדבר, אנכי ה' אלהיכם אין כתוב כאן, אלא אנכי ה' אלהיך.'
בניגוד לחוויה הציבורית והלאומית של מתן תורה, רבי לוי רואה בפסוק את החוויה האישית והאינטימית שחווה כל אחד מהנוכחים שם. נשים לב, רבי לוי מדגיש שני חושים – האחד הוא חוש הראיה - המבט, פנים בפנים, 'בי היא מבטת'. השני הוא חוש השמיעה – 'עמי הדיבר מדבר'. שמיעה זו קשורה גם להבנה ולתוכנם של הדברים, שמגיע אל הלב ואל הנפש של השומע.
כאן מוסיף רבי יוסי בן רבי חנינא עוד משפט, 'ולפי כוחן של כל אחד ואחד היה הדיבר מדבר עמו.' כלומר, לא רק חוויה אישית ואינטימית היתה, כי אם גם שוני ופער בתוכן ובעוצמה של הדברים –הנקבעים לפי כוחו של השומע והלומד. כסיוע לדבריו מוסיף רבי יוסי בן רבי חנינא חוש נוסף, והוא חוש הטעם – וראייתו היא מן המן שירד לישראל –'ומה אם המן כל אחד ואחד לפי כוחן היה טועם לפיו, בדיבר כל אחד ואחד שומע לפי כוחן.'
 
מעבר למשמעות העמוקה של הזיקה של מתן התורה וההתגלות האלוהית לחוויה חושית (מראה, קול, טעם) שאיננה רק הבנה אינטלקטואלית, המדרש מדגיש את הפניה האישית והייחודית לכל אדם ואדם באותו מקום של המפגש עם התורה ועם הקב"ה.
 
אם ננסה ללכת בדרכיו של הקב"ה, הרי שכמורים, עלינו לחפש את ההזדמנות ואולי לזמן אותה וליצור את התנאים להופעתה, שבה יוכל התלמיד שלנו לצאת מהשיעור ולומר 'בי היא מבטת'. 'עימי הדיבר מדבר'. 'הדברים היו לפי כוחי' ואולי אף 'השיעור הזה היה בדיוק לטעמי'.
 
כמובן שכשעומדים מול כיתה ובה שלושים תלמידים, ובמובנים רבים, אפילו אם יש בה עשרה או שניים, הרי שהדבר קשה ומורכב עד למאוד. שיחות אישיות יכולות להוות כר למפגש שכזה, אבל כמדומני שגם בשיעור בכיתה רבת נוכחים, אפשר להתקרב למשהו מעין התיאור של המדרש.
 
ראשית, בעצם הכוונת השיעור אל הכיתה. אם נשאל את עצמנו 'היכן מצויה הכיתה', 'מהו עולמם של התלמידים' ואל עולם זה נכוון את דברינו – הרי שהתקדמנו במשהו. אמנם הפניה כאן היא אל ה'כיתה' כקולקטיב, ובכל זאת, זוהי קבוצת ייחוס ממוקדת ופעמים רבות בעלת תחומי עניין משותפים ו'טעם' דומה, שבחירה מושכלת של חומר הלימודים, השאלות המנחות וכלי ההוראה, יכולה להביא אותה לכדי מפגש ממשי עם הלימוד.
 
שנית, ישנה יכולת ליצור בכיתה אוירה שמאפשרת יותר את החוויה המתוארת. אם תהיה בכיתה (וזה מתחיל מאיתנו...) הקשבה אמיתית לכל אחד ואחד מהלומדים השואל שאלה או המביע עמדה, אם ניצור הזדמנויות של ישיבה במעגל בה כל אחד ואחד רואה את עיני זולתו, אם נשתדל להימנע מהכללות ונתייחס לכל שאלה של כל תלמיד ותלמידה כשאלה אישית וכחלון לעולמם הפנימי – כל אלו יכולים לקדמנו לקראת התיאור של 'עימי הדיבר מדבר'. (היבטים נוספים באשר ליכולת ליצור חוויה דיאלוגית בכיתה רבת משתתפים אפשר למצוא כאן)
 
שלישית, פעמים שנוכל, בשום שכל ובמחשבה זהירה, להביא בתוככי השיעור, דברים או נושאים, הערות או מסרים, שפונים לתלמיד מסויים, שאנו יודעים שניצב בפני אתגר אישי. כך, מבלי לנקוב בשמו, ומבלי לזמנו לשיחה אישית, נוכל להתאים (ולהטעים) את השיעור אל התלמיד היחיד.
 
רביעית, אם נשכיל לחנך את תלמידינו לשאול את השאלה הזו עצמה בסיומו של כל פרק לימוד (מה הביט בי? מה שמעתי באופן אישי? מה טעמתי? מה לקחתי לחיי שלי?), בצורה מאפשרת ומשוחררת, הם יראו וישמעו, יטעמו ויפנימו את הדברים המתאימים לעולמם. כך, גם (ואולי דווקא)  מבלי שאנחנו כמורים נדבר באופן יזום אל כל אחד ואחד, הרי ששאלות אלו יזמנו מפגש פנים אל פנים בין החומר הנלמד לבין התלמידים שלנו.
תגובה
הדפסה

חדש באתר

לך ירושלים
שיעורים לתיכון ליום ירושלים

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים