תיכון
יסודי
גני ילדים
חנה גודינגר (דרייפוס)

חנה גודינגר (דרייפוס)

שותפה לכתיבת מערכי הוראה מכווני הפנמה במקצועות הדעת השונים. ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום (ברוריה) ומורה ומשמשת בתפקיד רב בית ספר בתיכון פלך בירושלים.
בלוג > תשע"ג > האם מורה יכול להיות קבצן?

האם מורה יכול להיות קבצן?

חנה גודינגר (דרייפוס), 9/1/2013

תפקיד המורה פוגש אותנו פעמים רבות מעצם טיבו בעמדה הבוגרת החזקה,היודעת, היציבה, המחזיקה והשולטת במצב. ובכל זאת מן הסתם לכל אחד מאיתנו קרה שתלמיד בכיתה התקיל אותנו בשאלה שאת התשובה עליה לא ידענו או לחילופין נתקלנו בסיטואציה בה בכנות פנימית יכולנו להעיד שאיננו יודעים איך להגיב נכון ומה לומר. מה יעורר בתלמידים שלנו המפגש עם דמות המורה שניצב לפתע מולם בחוסר אונים ובאי ידיעה ושליטה?

קריאת הכותרת של עמוד זה עשויה לשלוח אתכם באסוציאציה אל תלוש המשכורת האחרון שלנו במקצוע ההוראה. תלוש שיעלה ברובנו מן הסתם גיחוך כואב שיענה לשאלה שבכותרת: נו, בוודאי שהמורה יכול להיות קבצן, וכי יש לו ברירה עם משכורת שכזו?? אך למען האמת לא לזה התכוונתי בכותרת העמוד, ואם כך השאלה שוב צועקת ומחפשת תשובה: האם מורה יכול להיות קבצן?? 
 
כדי להרהר קצת בשאלה זו אני מבקשת לשתף אתכם במחשבות הצפות בי בחוזקה בתקופה זו: הבטן כבר גדלה ומתעגלת לה ועוד רגע ואולי שניים או שלושה (ובעצם מי יודע מתי בדיוק..) תבקע ממנה אל אוויר העולם נשמה חדשה, תינוק חדש. והמחשבות בתוכי חוזרות אחורה במסלול חיי אל הרגע הפלאי הזה, בלידה הראשונה שלי, ולא רק אליו אלא אל כל החודשים הראשונים אחרי הלידה ואל המחשבות שהולידו הם בתוכי. בתוכי כאדם, בתוכי כאשה, ובהקשר שלנו כאן: בתוכי כאשת חינוך ומורה.
 
המחשבה שכל אחד מאיתנו התחיל את דרכו בעולם בצורה של תינוק מפתיעה אותי כל פעם מחדש: להסתכל על הידיים הקטנות של הבן שלי ולחשוב שפעם גם שלי היו כאלו, להסתכל על המבט המבקש ללמוד ולהכיר את העולם החדש שסביבו ולחשוב שפעם גם בשבילי כל דבר היה חדש ולא מוכר, להיזכר שהוא יצא מהבטן שלי ולחשוב שגם אני פעם הייתי בתוך בטן, זו של אמא שלי. בהקשר שלנו אני מסתכלת על הבן שלי וחושבת על חוסר האונים המשונה בה מתחיל כל אדם את דרכו בעולם: חוסר יכולת להביע מה הוא רוצה, חוסר יכולת לדאוג לצרכים הכי בסיסיים שלו כמו אכילה והיגיינה, חוסר יכולת לדאוג לאחיזה, להימצאות בתנוחה רצויה. במובנים הפיזיולוגיים יש בתינוק משהו שכמעט דומה לחפץ שנמצא במקום אחד ועד שאיזה שהוא אדם לא יבחר להזיז אותו הוא יישאר שם, אולי בוכה וצורח.
 
ההכרה הזו פתחה אצלי פתח להבנה יקרה על טבע האדם שגם לנו כאנשים בוגרים כדאי לעיתים להיזכר בה: כל מי שראה פעם סרט טבע בו מתרחשת המלטה של בעל חיים קטן, שם לב מן הסתם שלא חולפות יותר מכמה שעות והיצור הקטן מצליח ללמוד ללכת, ותוך כמה שעות, מקסימום כמה ימים, מצליח בעל החיים שזה עתה נולד לדאוג בכוחות עצמו לצרכיו עד כדי כך שאצל חלק מבעלי החיים גם הקשר עם האם הממליטה נעלם בפרק זמן קצר זה. באופן משונה: בעוד לבריאה המפותחת ביותר, בן האדם, לוקח כמה וכמה שנים לעמוד על דעתו ולהצליח להיות יכול לדאוג לצרכים של עצמו, הרי שבעלי החיים הפשוטים ביותר מגיעים בן רגע למצב זה (אגב: דווקא לבעלי החיים המפותחים יותר כמו הפיל או הקוף יכולת זו נרכשת באופן איטי יותר יחסית לבעלי החיים המפותחים פחות). נדמה לי שהפער המשונה הזו מבקש ללמד אותנו תובנה משמעותית: היכולת להיות נזקק, היכולת להיות תלוי באחר, היכולת להיות צריך עזרה – היא יכולת מפותחת. הפוך על הפוך: דווקא הבריאה המפותחת היא זו שיודעת להיות נזקקת, היא זו שבהגדרה תלויה ונצרכת. העובדה שבעל חיים עומד בן רגע על דעתו קשורה לכך שאכן לא קיימת בו האינטראקציה העמוקה עם בני מינו ולא קיימת בו היכולת לבקש עזרה מאחר, היכולת להכיר בחוסר האונים שלו וגם היכולת לתת ולהעניק עזרה לזולת שסביבו. דווקא בן אדם, הבריאה בעלת השכל, הלב והנשמה. הבריאה שיודעת להתפלל, יודעת ללמוד, יודעת לפתח טכנולוגיה וכו' היא הבריאה שגם יודעת ואפילו חייבת להיעזר בזולת. 
 
תפקיד המורה פוגש אותנו פעמים רבות מעצם טיבו בעמדה הבוגרת החזקה, זו שניצבת מול הכיתה וחשה שהיא צריכה לעמוד תמיד בעמדת היודעת, היציבה, המחזיקה והשולטת במצב. ובכל זאת מן הסתם לכל אחד מאיתנו קרה שתלמיד בכיתה התקיל אותנו בשאלה שאת התשובה עליה לא ידענו או לחילופין נתקלנו בסיטואציה בה בכנות פנימית יכולנו להעיד שאיננו יודעים איך להגיב נכון ומה לומר. השאלה כיצד אנחנו מגיבים אל נוכח מצבים אלו היא בעיני שאלה קריטית, כזו המבחינה בין היותנו תפקיד להיותנו אדם. רבים מאיתנו בוחרים ברגעים מביכים אלו להסתיר את המבוכה ולהתעקש ולמצוא את המילים או את הדרך בה נישאר מורים בעלי סמכות וידע ונגיב לסיטואציה בלי לערער ובלי לגלות פנים של חוסר אונים. הבחירה הזו נובעת בתוכנו ראש לכל מהפחד שלנו לעמוד מול עצמנו ולומר: "אינני יודע", אך כמובן שמתלווה לפחד פנימי זה גם הפחד מהשאלה החינוכית: מה יעורר בתלמידים שלנו המפגש עם דמות המורה שניצב לפתע מולם בחוסר אונים ובאי ידיעה ושליטה.
 
ההכרה שהיכולת להיות נזקק, היכולת לספר את חוסר האונים ולהיעזר בזולת – היא יכולת מפותחת ויקרה – יכולה אולי לתת מרגוע לפחדים שלנו, יכולה אולי לבנות אמון שהתלמידים שלנו עשויים להיבהל פחות ממה שנדמה לנו ממפגש עם מורה שאיננו יודע ומבקש עזרה ועצה, ואולי אפילו הם עשויים להעריך וללמוד את חשיבותה של הכנות ואת ההבנה שכל מורה הוא גם תלמיד וממילא גם כל תלמיד יכול להפוך לרגע להיות מורה.
 
רבי נחמן בסיפורו "מעשה בשבעה קבצנים" בוחר להשתמש בדמותו של הקבצן כדמות המברכת ומרעיפה שפע בעולם, הווי אומר: דווקא בעל החיסרון והדמות היודעת להכיר ולהודות בכך הוא בעל הברכה. וברוח דבריו אני מתפללת שבע"ה נדע להיות חלשים. שנדע לבקש עזרה. ונדמה לי שאם נדע את כל אלו, נדע גם להיות רגישים לתת את העזרה לחסרי האונים שלצידנו.   
תגובה
הדפסה


תגובות גולשים

ורד ליפשיץ, 8/3/2015

חנה יקרה ,
מאוד התרגשתי מדברייך. כמה מסובך להיות נזקק, וכמה מקרב .
כמה עוצמה יש ביכולת להיות חלש.
כל פעם שאני פוגשת במציאות הזו אני מופתעת לגלות זאת. כאילו חוק טבע אנושי, שאדם מוכן לחשוף את חולשתו, כמו נוצרת רשת נימים המחברת בין המקשיב למספר, אולי רשת הצלה.
נזכרת הסרט 'מילו בא לעולם', קומדיה על תינוק שאינו רוצה לצאת לעולם, ובכך תוקע את האפשרות של כול יתר התינוקות לצאת. בשמים מנסים לגבש תוכנית שתסייע לשכנע את מילו לצאת. שולחים אליו את סבו שעלה כבר לשמים, הסב הוא דמות צבעונית ובליינית, הלוקחת את מילו (הלא תינוק) למסע תענוגות. מילו לא מוצא עיניין בכל התפנוקים הללו . באחת הפעמים שהסב עסוק בהימורים, יוצא מילו לשבת בחוץ ולחכות לסב, הוא פוגש אשה (לימים יגלה שהייתה זו אימו) , שמספרת לו את קשייה. מגישה לו את חולשתה - ונוצרת בינהם אינטימיות.בעקבות מפגש אינימי זה מחליט מילו ששוה לצאת לעולם.
לידה קלה!

אנונימי, 8/3/2015

ורד יקרה. תודה על המילים. אשתדל לצפות בסרט שאת מזכירה עוד לפני הלידה (אגב שמו המדויק מחיפושי באינטרנט הוא מיילו יוצא לעולם). דבריים הזכירו לי משהו ששמעתי לפני כמה שנים מהרב דובי זינגר. הוא דיבר על מערכת היחסים שלנו עם בני הזוג שלנו ואמר שבהתחלה אנחנו מתחתנים איתם "למרות" החסרונות שיש להם ועם השנים אנחנו מבינים שהתחתנו איתם "בגלל" החסרונות שיש להם.. הווי אומר: היכולת להיות נזקק היא המפתח העמוק ביותר ליצור קשר וחיבור בין בנ"א. כ"כ טבעי וכ"כ הגיוני ובכ"ז כ"כ לא מובן וטריוויאלי בתרבות בה אנחנו חיים.. שוב תודה ורק טוב. חנה

חדש באתר

גשם גשם משמים
אסופת שיעורים לגילאי היסודי העוסקים בבקשת ובהזכרת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים