תיכון
יסודי
גני ילדים
בלוג > תשע"ג > אין אדם בעולם יותר אתה מאתה (ד"ר סוס)

אין אדם בעולם יותר אתה מאתה (ד"ר סוס)

עינת סרי לוי, 2/1/2013

תפקידנו כמחנכים הוא לעזור לכל אחד ואחד מהתלמידים שלנו לגלות את הנשמה הייחודית שלו – את הטבע המיוחד שלו, את הכישורים המייחדים אותו, את המתנה המיוחדת שניתנה אך ורק לו. בעקבות דברי הרבי מפיאסצנה.

באחד מהשיעורים האחרונים שלימדתי, ציטטנו בדרך-אגב, מתוך הגמרא בסנהדרין לז:  
''לפיכך נברא אדם יחידי... 
להגיד גדלותו של הקב''ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד -  כולן דומין זה לזה, 
ומלך מלכי המלכים הקב''ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהם דומה לחברו
...לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"
 
ואז התפתחה השיחה הבאה במילים אלו או דומות להן:
אחת הבנות אמרה: "וואו, כמה קשה לי לזכור את זה", שאלתי אותה: "לזכור מה?" והיא ענתה: "לזכור שאני מיוחדת, שאני יחידה, שאין עוד כמוני... לזכור את זה ולהאמין בזה - זה ממש קשה..." נאנחתי ואמרתי לה: "כן, לפעמים זה יכול להיות ממש לא פשוט להאמין בזה ולזכור את זה", עודי נאנחת, ובת אחרת מיהרה לומר: "אני יודעת שאני מיוחדת, אבל אני מרגישה שלא רואים את זה". ביקשתי ממנה שתסביר, והיא המשיכה: "אני מרגישה שלא מתייחסים אלי באופן ייחודי ושלא רואים את הייחודיות שלי...". הקשבתי לדבריה, שיקפתי אותה (ונעניתי בהנהונים מאוד מאוד מאמתים), ושוב – נאנחתי...             
והמשכנו בשיעור...
     
הרהרתי אח"כ באותה שיחה, וחשבתי לעצמי איך זה? איך זה שבעולם האינדיבידואליסטי שלנו, בחברה ובתרבות המפמפמת כל-כך הרבה "פרט", במציאות שבה הדיבור על כך שכל אחד הוא יחיד ומיוחד הוא כבר בנאלי ושחוק – איך זה שעדיין העובדה היא שלרובנו קשה לזכור את זה ולהאמין בזה...? 
אני מכירה כל-כך הרבה אנשים שלא חושבים שהם יחידים, שלא זוכרים שהם מיוחדים, שקשה להם מאוד להאמין שיש להם מה לתת ולהאיר פה בעולם, בטח לא משהו שאין לאף-אחד אחר. מודה: יש זמנים שגם אני שוכחת... 
 
נזכרתי בדבריו של האדמו"ר מפיאסצ'נה ב-"חובת התלמידים", על כך שזה תפקידנו כמחנכים (ולא הרבה דברים אחרים שאנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בהם עם תלמידינו...) שחינוך פירושו, לעזור לכל אחד ואחד מהתלמידים שלנו לגלות את הנשמה הייחודית שלו – את הטבע המיוחד שלו, את הכישורים המייחדים אותו, את המתנה המיוחדת שניתנה אך ורק לו. 
 
פתאום זה נשמע דבר כל-כך גדול, איך עושים את זה? איך אני עוזרת לתלמידה שלי להכיר במה שמייחד אותה, להאמין בו ולגלות אותו? אז קודם-כל, הרגעתי את עצמי, זה כבר נמצא. אני רק צריכה לעזור לזה, או אפילו פשוט לאפשר לזה - להתגלות, לצאת, להיוולד, לגדול, לפרוח. ועדיין: איך אני עושה את זה?...
פתחתי את "חובת התלמידים", וקראתי:
 
"...  כי המצווה והמרגיל בלבד אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו'... גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו... אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה... מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה, להוציאה, להצמיחה ולגדלה. וכיון שכן לא בכל הנערים שווה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מידותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר...ולא מה שיצווה ויחנך לזה, יצווה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מידות, וכו', וזה רמז לנו שלמה המלך: "חנוך לנער על-פי דרכו" – על-פי דרכו של כל אחד ואחד"
 
כשקראתי דברים אלו, מיד עלתה לי תמונה של שיחה אישית בין מורה לתלמיד (או לפחות שעות פרטניות), או תמונה של "זמן איכות" של הורה עם ילדו. אמנם גם ב-"אחד על אחד" זה לא מובן מאליו, אבל זה בטח יותר פשוט להתייחס אל כל אחד כאל יחיד ורצוי גם מיוחד, ו"לחנך לנער על-פי דרכו". ובאמת, זה נראה לי חשוב ליצור זמנים כאלו – של שיחה ומפגש אישיים, המאפשרים לעיתים פתיחות יותר גדולה ומתוך כך הכרות יותר מעמיקה, וכן הקשבה והתייחסות מכוונות יותר. מניסיון, זמנים כאלו באמת מצליחים להזכיר ולעורר בתלמידנו ובילדינו את  ההרגשה האמיתית כי "בשבילי נברא העולם".
 
עם-זאת, חשבתי, המציאות היא, שהתלמידים שלנו והילדים שלנו, נמצאים לרוב בקבוצות: בגן, בביה"ס, בתנועה, ובד"כ גם בבית – כחלק מקבוצת האחים, כחלק מהמשפחה. המפגש שלנו איתם והיחס אליהם הוא בדרך-כלל בתוך הקשר של קבוצה: כחלק מכיתה הומה או משפחה שוקקת... אז איך בתוך התמונה הזו אני מצליחה "לחנך": לראות כל אחד באשר הוא, לאפשר לו לגדול ולצמוח באופן שמתאים לו, להוציא מהכוח אל הפועל את שטמון בו. 
 
אמנם, דבריו של האדמו"ר מפיאסצ'נה חידדו לי, כי אכן יש עניין לתת את הדעת על האופן בו אפשר בתוך ביה"ס והלימוד, לאפשר לכל אחד ללמוד ולגדול  – ע"פ דרכו. איך אפשר לתת מקום לכל אחד לפתח טבעו כישוריו ומידותיו הייחודיות לו. למשל איך אפשר לאפשר גיוון באופני הלימוד כך שכל אחד מהתלמידים יוכל ללמוד בדרך המתאימה לו, או ליצור מרחבי פעילות נוספים בהם התלמידים יוכלו לגלות את כישוריהם וכו'.
אבל בעיקר הם האירו לי, כי העיקר הוא האופן בו אני מגיעה לכיתה ולשיעור (או לארוחת-הערב): 
כי אם אצליח להגיע לכיתה עם לב פתוח, ועם סקרנות ועניין להכיר את התלמידות שלי מתוך השיעור והלימוד. אם אהיה מוכנה להרכין את עצמי, להביא את עצמי אליהן, ולאפשר ללימוד לגעת במקום בו הן נמצאות (גם אם לעיתים הוא קטנוני ונמוך. להגיע לאותו מקום, להיות בו איתן, ומשם לכוון פנימה: לחדור דרך המעטה החיצוני, הנמוך לפעמים, אל הנקודה הפנימית של כל תלמידה), אם אקשיב לתלמידות שלי מתוך אמון שיש לכל אחת מהן משהו ייחודי לחדש, גם לי... -  אזי גם הכיתה והשיעור יהיו מקום בו כל אחת מהן תוכל להיזכר ביחידותה ובייחודה, מקום בו היא תוכל לגלות את טבעה ולהכיר במתנה המיוחדת לה, ומתוך כך להאיר איתה בעולם שנברא רק בשבילה... 
תגובה
הדפסה


תגובות גולשים

ורד, 7/3/2015

עינת יקרה

דברייך הזכירו לי שתי אנקדוטות
אחת שמעתי מפי מנהל בתיכון חשוב. בערב לתלמידים והורים הוא סיפר כי בבית הספר נהוגה תלבושת אחידה. הכל הרימו גבה. והוא המשיך, שימו לב, כולם לובשים ג'ינס, טירקו ונועליים נעלי ספורט נייק או אדידס.
השניה, נזכרת כאם שבני בהיותו כבן 5 בא אלי עם רעיון אדיר לפיתוח נשק נגד עירק (היה זה בימי המתח ), התגובה הראשונה שהתעוררה בי הייתה הרסנית וקוטלת אפשרות למחשבה מקורית, יצירתית וטובה. מלאך טוב סתר על פי, והתאפקי, אך היה זה עבורי שיעור חזק ומאלף על הלך הרוח המרבע, הממשיך את מה שלומדים ילדים מגיל מאד צעיר, 'לא לצאת מהקווים'.
לחשוב כמו כולם, להיות אחד מכולם.

חדש באתר

מהשאלה לשיעור
שאלות לב לדעת, עמ"ר, מזמינות אותנו לכוון את ההוראה שלנו להוראה מעמיקה ומשמעותית.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים