תיכון
יסודי
גני ילדים
בלוג > תשע"ג > על הניסים

על הניסים

אורי ליפשיץ, 5/12/2012

עיון בסיפור מתוך מסכת ברכות דף כ' על הקשר בין לימוד לבין נס, על היכולת ללמוד מתוך התמקדות ומתוך הרפייה מתאוות הכיבוש והאחיזה בידע

ימים אלו, ימי כסלו שלפני החנוכה, מעוררים בי מחשבות בנוגע לניסים - 'על הניסים ועל הנפלאות... שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה', וגם מחשבות על הגשם, שמתחיל לטפטף ועדיין לא הופיע במלוא הדרו.
 
כבר בימי האמוראים בבבל, לפני למעלה מ1600 שנים, שאל רב פפא את חברו אביי, מדוע לדורות הראשונים היו מתרחשים ניסים ואילו לנו – לא.
רב פפא מקדים לתשובת אביי הערה שמעצימה את השאלה – וחושפת את הנחת היסוד שלו: 'אם תאמר לי שהסיבה לכך היא שהראשונים היו לומדים תורה יותר מאיתנו, הרי שאין הדבר כך. בעוד הראשונים התמקדו בנושא מסויים אחד בלימודם (סדר נזיקין), הרי שאנו לומדים בהיקף רחב יותר, ואף במסכת האחרונה בש"ס (שרק מעטים מהדורות הראשונים למדו), אנו עוסקים ב13 ישיבות שונות...'.
תשובתו של אביי חדה ונוקבת, ומעוררת מחשבות על עולם הלימוד, ועל עולם הניסים. 'הראשונים מסרו נפשם על קדושת ה', בעוד אנחנו לא מוסרים נפשנו על קדושת ה'.
 
מסתבר, שהניסים מתרחשים לא כשלומדים הרבה, ואפילו לא כשלומדים הרבה מאוד. הנס – כפריצה של הטבע, כיכולת לחרוג מכל מה שצפוי ומוכר מראש, כהזדמנות להפוך 'אין' ל'יש' ולחולל שינוי בהנחות היסוד (של האדם, של העולם) – הנס מתרחש רק כאשר האדם 'מוסר את נפשו'. מסירות הנפש היא התנאי להתרחשות הנס – ונראה שמדובר בהיענות מתבקשת של ההויה למעשה האדם. האדם בעצמו מוכן למעשה שאיננו סטנדרטי, מוכן להתמסרות ולתשלום מחיר, מוכן לקפיצה שיש בה איבוד של משהו מה'עצמי' שלו, של ה'נפש' שלו, והתגובה של האינסוף ברוך הוא היא באותה המטבע – בעשיית נס, ובחריגה ממגבלות מה שנראה כאפשרי.
 
הדוגמא המובאת על ידי רב פפא לכך שלראשונים נעשו ניסים היא האופן שבו מעשים ותפילות שלהם גרמו להורדת גשמים, וזאת לעומת התפילות והזעקות שלנו, שלא נראות כמעוררות התייחסות של השמים. נראה שהגשם מופיע כאן מעבר למובן הקונקרטי שלו, גם כמסמל של כוחות החיים המצמיחים את העולם והמרווים את יצוריו, וכדימוי להופעה של השמים בארץ, 'כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים... כן יהיה דברי אשר יצא מפי'.
 
אם נשאל את עצמנו, מה נוכל ללמוד מהסיפור המופיע בגמרא (ברכות דף כ) לעולמנו כלומדים ומלמדים, הרי שלטעמי יש כאן שני לקחים, שהם בחינת 'סור מרע ועשה טוב'.
ראשית, נוכל לעמוד על כך שהלימוד המרובה יכול להפוך את האדם לחכם, לידען, ל'שולט בחומר', כמו שאומרים היום. אך הוא לא יכול להביא לנס – לשידוד המציאות, להופעה של משהו חדש ויצירתי, ובמובנים עמוקים יותר – לפוריות, לחיים, לגשם.
ייתכן ולא מדובר כאן ב'חוסר יכולת' אלא אפילו בהפרעה מעשית. ייתכן ודוקא הריבוי של המסכתות והישיבות שעסקו בדורו של רב פפא בכל תחומי התורה השכיח מהם את העמדה הנפשית שמאפשרת התחדשות ופליאה, שמאפשרת ניסים גלויים.
 
שנית, נוכל לקחת לחיינו את מקומה של מסירות הנפש. מסירות הנפש היא המאפשרת את הפתח לניסים ולגשם, והיא המיתוק של הלימוד המרובה. מסירות – כפשוטה, לתלמיד, לתורה, לעשיה החינוכית והלימודית. מסירות נפש – אולי כעידון התנועה שיש בה לא מעט 'תאוות הנפש'  - התנועה של כיבוש המחוזות הלא ידועים, של 'ללמוד עוד ועוד ועוד'. אם נהיה מוכנים למסור קצת מהנפש, להתנהג קצת בתמימות וב'אי ידיעה', ולעשות גם מעשים לא מתוחכמים, אולי נזכה כבר במהלך הלימוד להתנוצצות והתגשמות של השמים.
תגובה
הדפסה

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים