תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > שאילת שאלות > נלמד להקשות

נלמד להקשות

הרב דוד פוקס

מאמר זה עוסק בחשיבות העילאית של שאילת שאלות והעלאת קושיות לתהליך הלימוד וההפנמה, בדגש מיוחד על לימוד גמרא. מתוך המאמר: "אם נצליח לעודדם לשאול את הנראה כאסור לשאול, אם נקרבם לרצון אמיתי להכיר במציאות שבה שוהים; הם יגלו בעצמם את התשובה שתפיח בהם חיים חדשים."

נלמד להקשות

הרב דוד פוקס

 

אם אני לא אחשוב בשבילי, מי יחשוב בשבילי?

הגר"א  משלי ו', ט

 

חסיד התלונן לבעל שם טוב שכל עת שחש קירבת אלוקים, הוא מרגיש שהבורא מתרחק ממנו.

ענה הבעש"ט במשל לאב המלמד את בנו ללכת:

האב מעמיד את הילד כשהוא ניצב לידו, קרוב מאד; וקורא לו לבוא. הילד מרגיש ביטחון, כי אביו כ"כ קרוב. גם אם לא יצליח, אביו יתפוס אותו לפני שייפול. הוא מעז לצעוד צעד אחד. להפתעתו, אביו מתרחק; אבל לא בהרבה, ונשאר קרוב וסמוך על ידו. שוב מבקש האב שהילד יגיע אליו, ושוב הוא מתאמץ להרים את רגלו. שמח בחיוך שעל פני אביו ובקול המעודדו, צועד צעד נוסף;  אך חוזר ומתפלא לגלות שהתרחק ממנו.  כך, פעם  אחר פעם; ובכל שמתקרב, מתרחק אביו עוד יותר. עד שלומד הבן ללכת בביטחון בכוחות עצמו.

 

לימוד תורה צומח מקושיות, מאי-הבנה ומאי-ידיעה. הוראתה, על אחת כמה וכמה!

הקושיא גלויה פחות בששה סדרי משנה [הפתיחה 'כיצד'; היא בד"כ שאלה רטורית, לא קושיא], אבל חבויה ומובנית בה. אחרת, איך נסביר את עריכתה עם סתירות רבות כ"כ? שלא במתכוון? כמעט מוכח בעליל שרבי יהודה הנשיא ניסח את חיבורו הגדול במוּדעות ובכוונה שהלומד ירגיש בסתירה, יקשה וימצא תשובה - או תשובות - הטמונות באוצרותיה[1]. כך גם במדרשי תנאים; מכילתא, ספרא וספרי. חשוב לבאר את תורת התנאים בזה; אבל נמשיך כאן לבדוק בתלמוד בבלי, שבו מקדישים את המאמץ העיקרי בישיבות תיכוניות והסדר.

האם יש 'שקלא וטריא' (משא ומתן, מילולית: לקיחה ונתינה[2]), בלי קושיות? כמה עמודי גמרא נמצא בלי והתנן, והתניא, ורמינהי, מיתיבי, קשיא, ודומיהן; והרשימה ארוכה? המגמה ברורה, והיא נמשכת ומתעצמת בספרי הראשונים והאחרונים ביתר שאת; תימה, וא"ת, קשיא, צ"ע[3]. מדוע בחרו בדרך זו, ולא סיכמו וסידרו מסקנה והלכה להנחות ולהקל על הלומד? 

אין לטעות. לא תהיה סכנה או ערעור לקבלת תורה נאמנה מדורות עולם ולפסיקת ההלכה! פעמיים בפרק ראשון של מסכת אבות לומדים הדרכה,  'עשה לך רב'[4]. בראשונה מפרש הרמב"ם: '... לפי שאין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו ...' ובשנייה: 'זה אשר ציוה כאן בעשיית רב, אין הוא לעניין הלימוד, אלא להוראת ההלכה ... כדי שתסמוך עליו במותר ובאסור, ותסתלק אתה מן הספק ...'. פוסק הלכה ורב המורה אותה חשובים, אך באים אחרי המלמד תורה. כפי שעשתה המשנה ובדרך שביארה הרמב"ם, נקדים ונעסוק כאן בהוראת התורה. בלימוד, הרגילו אותנו לשמוע 'איפכא מסתברא, טעות, לא יעלה על הדעת'; וביטויים חריפים אף יותר. צעיר התלמידים לא היסס להקשות ולערער בקול על דברי ראש הישיבה המכובד בשיעור כללי. מסורת של דורות שיבח את הויכוח הסוער וצחצוח חרבות מלחמתי. חבל שדרך הרצאת החכם ושקט קהל שומעיו שאימצו מקצועות החול מהקתדרה בברלין חדרו לעולם התורה שלנו. נכנס נבל לרשות התורה. בתהליך לימוד תורה המסורתי, כמעט הכל פתוח. הלכה ומסירתה לדור הבא הם נושאים אחרים, חשובים בפני עצמם. בשיעור בישיבה תיכונית נצליח בע"ה לחנך לשני הערכים. יבינו התלמידים שאין סתירה; אדרבא, יש הפריה והשלמה. 

'לעולם ישלש אדם שנותיו[5], שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד'[6]. מקרא, כל תנ"ך; כפי שמפרש רש"י במקום. משנה, כל תורה שבעל פה שקיבל מרבותיו ושהם קיבלו מרבותיהם[7]. רבן יוחנן בן זכאי למד משנה[8]; זו של רבי יהודה הנשיא, תלמיד תלמידי תלמידיו? קשה להאמין. אלא; את משנת הלל ושמאי, שמהם קיבל את תורתו. התנאים האחרונים קראו לדברי קודמיהם 'משנה'[9], האמוראים קראו לחיבור רבי יהודה הנשיא 'משנה'. אם כך, חיבורם של רבינא ורב אשי הוא 'משנה' לרש"י ותוס'; ודברי הראשונים הם 'משנה' לאחרונים; וקצות החושן, ר' חיים ויביע אומר הם 'משנה' עבורנו.

ומהי 'גמרא'[10], שלה חייבים להקדיש לפחות[11] את שליש זמננו? 'יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן - עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר, וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה. וענין זה הוא הנקרא גמרא'[12]. הלומד יבין וישכיל בעצמו, הוא יוציא דבר חדש  מדבר קודם לו, וידמה ... מדברים שלמד מפי השמועה. ממה ששמע, יתקדם בכוחות עצמו. האם יש רצון או כוונה לסטות מהגדרה זו, מירושת רבותינו?  

רבינא ורב אשי רשמו 'גמרא' שלמדו בישיבותיהם, ושזכו לקבל מרבותיהם. לא את המסקנות, לא את המשנה התירו לכתוב "עת לעשות לה' הפרו תורתך"[13]; אלא את הדרך, השיטה - 'גמרא'. בכישרון גאוני הנציחו את דרך הלימוד מראשית תקופת האמוראים; משך דורות רבים, במקומות שונים בארץ ישראל ובבבל ובשיטות מגוונות. לא הרי דיון בין רבי יוחנן לריש לקיש כהרי מחלוקת אביי ורבא. לא ניסוח מסכת נדרים בבבלי כזבחים שם. רשלנות ואי דיוק גרמו לכך? חלילה! משום שראו רב אשי ורבינא, 'סוף הוראה'[14], ערך עליון להכיר בדרכי הוויכוח ואופני ההוכחה; השכילו לצטט חכמים שונים בניסוחם הייחודי ובתיאור שיטות הפִּרכה והתשובה המקוריות.

בן חמש לומד תורה, בן עשר משנה, בן חמש עשרה גמרא[15]; מדורג לפי יצירתו של יוצר עולם. 'כי מקרא, משנה ותלמוד הם כנגד חכמה דעת בינה'[16]. תלמיד היסודי וחטיבה נהנה ומתפאר בשינון ובקניין ידע - חכמה[17]. דמיין את תחושתך אילו היית צריך ללמוד את לוח הכפל כעת, בגילך; פעם ראשונה. איזה סיוט. החזרה, הטעות, התיקון; ועוד פעם ועוד פעם. כמה קשה. אבל הילד הצעיר, כשלומד וחוזר; מאושר. אני יודע כמה זה ארבע כפול חמש, כפול שש, שבע ... אני יודע! "בחכמה עשית"; 'ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו'[18]. עוד לפני כן; 'יודע לדבר, אביו לומדו ... "תורה צוה לנו משה"[19]. צעד אחר צעד, מתורה למשנה; ובהגיע הזמן, הוא מוכן ללמוד גמרא.

המעבר הוא חד וקשה. לכאורה, לא היה צריך להיות כ"כ קשה, אבל זאת המציאות על פי רוב. אילו היה מתחיל התלמיד  ללמוד גמרא כשהוא בקי בשלשה סדרי משנה, לפחות. אילו, בשעת לימוד משנה, היה מתרגל לראות סתירה ממשנה שלמד בפרק אחר, במסכת אחרת, בסדר אחר; היה מגיע בעצמו להשוות, להביא ראייה, וגם להקשות. היה מכיר את השפה של הגמרא; ותנן, והתנן, והתניא, ורמינהי, וכו'. לצערנו, ברוב הישיבות התיכוניות מתחילים ללמוד גמרא בלי ההכנה הדרושה. ראוי לתקן, חייבים לשנות, בע"ה כך יהיה בקרוב; אבל נמשיך כעת במצב המוכר לנו.

המכשולים הגדולים הם השפה הארמית, הסגנון הזר לאוזן הצעיר, הדפוס והעימוד בלי סימני פיסוק; הצד הטכני. ב"ה מצא דורנו אפשרויות ואמצעים מגוונים להתגבר ולעזור בתחום זה, והמחשב יודע לתרום את חלקו המרשים. כל הרוצה ליטול את השם, ייטול. נתמקד עכשיו בתוכן, לא בצורה. נתמקד בנושא אחד ומרכזי בתוכן זה.

הסוגיא התלמודית מיוסדת על קושיא[20], אך הלומדים אינם רגילים להקשות. הסקרנות היא מהמתנות היקרות ביותר שהעניק לנו הבורא יתברך. היא המפתח לפיתוח כל ידע בכל תחום. למה? מדוע? איך? אבל? טבע נשמת האדם מתעורר לשאול ולהקשות,  ולהקשות על התירוץ והתשובה שקיבל ושיקבל. התינוק מרבה לשאול ולהקשות. אין תקופה בחיים שלומד ומתקדם כשנים הראשונות של החיים. אך כעבור זמן קצר, לומד הילד שלא כדאי לשאול, פשיטא שלא להקשות. "אינך רואה שאני עסוקה עם אחיך הקטנים, ועוד באמצע הניקוי והבישול? שאל את אבא כשיחזור בערב." הילד מחכה, ופותח בסימני שאלה כשנכנס אביו לבית. למה? מדוע? איך? אבל? "רק הגעתי. לא הספקתי לנשום, וכבר עם הקושיות שלך?" בכיתה א' מעצימים את החינוך הקלוקל הזה, "זה לא בחומר. אין זמן לשאלות כאלה." טון הדיבור והבעת הפנים של הורים ומורים הם עונש לילד הקטן. מהר מאד הוא לומד שלא כדאי לשאול. עדיף לשתוק, ולהימנע מעונשים. הסביבה  מסרסת את טבע התמיהה, שאיתו נולד. הילד מאבד את מתנת ה'. שקט ופסיביות משרתים את צורות ההוראה המקובלות. הקשב, זכור, חזור, העתק, שנן, כתוב את מה שאמרו לך במבחן; והצלחת.בעקביות ממשיכים ללמד גם את המקצוע הקרוי 'גמרא' ככה. מתרגמים, מפרשים, מעתיקים, ומדקלמים במבחנים. חטאנו, עוונו, פשענו.

אין להתעלם מקושי סמוי ומשמעותי גם בלימוד העצמי שלנו. הקושיא מסמנת אי ידיעה. הלומד צריך להודות שאינו חכם, וזה קשה.התקדמות תלויה בביטחון מסוים; אני מבין ויודע את הקל, לכן אוכל לנסות את הקשה. הקושיא חותרת מתחת ומחלישה את הביטחון; והייאוש שתופס את מקומו, משתק. אל תנסה, כי לא תבין. אם את הפשוט לא תפסת, קל וחומר שלא תשיג את המורכב. המסתפק במועט: בתרגום המילים, 'הבנה' שטחית של 'הפשט' וידיעה כל שהיא במהלך הסוגיא; מרגיש ביטחון וחי באשליה של הצלחה. אם לכך התרגל, מה יעביר לבניו, לתלמידיו?

אבל אפשר אחרת. אם יזכה הלומד לתגובה של שבח והתפעלות לקושייתו, אם יהללו את הספק שהעלה; הוא ירצה לשאול ולהקשות עוד. אם יחדירו בו את דברי רבה בר רב הונא[21]: אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן; יקנה ביטחון בזה שיודע לשאול. וכאן הבן שואל[22], הוא סמל המפעל החינוכי הגדול של ליל הסדר. העידוד לשאול והשינויים בלילה זה כדי שישאל, מקרינים על היחס לשאלה כל השנה. רבי יוחנן לא מצא טעם בחיים בלי עשרין וארבע קושייתא דריש לקיש, שבפירוקן רווחא שמעתא[23]. או חברותא, או מיתותא[24] למדנו. עשה לך רב וקנה לך חבר[25], כי חייבים את שניהם. מהרב מקבלים, עם החבר מתווכחים.  אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו ... נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה[26]. כך דרכה של תורה, כך מלחמתה של תורה[27]. מלחמה ממש; זה מקשה וזה מתרץ, זה תוקף וזה מיישב, וחוזר חלילה. אם יזכה התלמיד לתמיכה, כבן מאביו המלמד אותו ללכת; הוא לא יפחד, יקשה ויתקדם. ינצל התלמיד את האחד בשמונה שבשמינית שראוי לת"ח[28], ויקנה ביטחון לקיים 'לא הביישן למד'[29].

נער עומד זמן רב לבד לקלוע כדור לסל, אבל נהנה יותר לשחק עם חבריו נגד קבוצת יריבים. המהרש"ל[30] הגדיר את תרומת 'חכמי הצרפתים בעלי התוס', שעשו אותו [התלמוד]ככדור אחד ... וגלגלוהו ממקום למקום ... סוגיא זו אומרת בכה וסוגיא זו אומרת בכה, ולא קרב זה אל זה'[31]. יש הזמנה למשחק במגרש אחר.

אם בשיעור תתנהל 'גמרא': פתיחה של הר"מ תזמין קושיא ובעקבותיה סערת התלמידים בוויכוח אם לתרץ כך או אחרת, קושיא חריפה תערער את התירוץ שזכה לתהילת הרב, וכן הלאה[32]; נזכה להתעניינות, לאכפתיות ולהבנה ברמה אחרת. הר"מ ישמש מכוון תנועת הלימוד, יותר מאשר מרצה ומעביר ידע. הוא ירגיל את תלמידיו לחיות 'גמרא', ובזה הם  יכוונו לבד לרוב מהלך הסוגיא – בשמחת יצירה. ואם נצליח בע"ה; נעלה ונבוא לעוד קומה, למבוקש. התלמידים ירגישו את עצמם מתנצחים ישירות עם רבינו תם ורמב"ן, עם אביי ורבא, בתוך בית מדרשם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. ריב"ז ראה בחלומו 'מסובין היינו על הר סיני'[33]אולי מלאכי השרת יתקבצו ויבואו לשמוע את שיח תלמידינו. יתכן, יש סיכוי ואליו נשאף;  שהדו-שיח יהיה עם ה' יתברך בכבודו בעצמו.הרי זה שורש כוונתו בנתינת תורה לעם ישראל, "שִבתי בבית ה' ... ולבקר בהיכלו". הקריאה 'לא בשמים היא'[34] מהדהדת בדורנו. היא יכולה להישמע גם בשיעור גמרא בישיבה תיכונית.

שינוי זה יכול להביא התקדמות רבה והעלאת רמת הלימוד וקליטתו; אבל אין בו תשובה אמיתית, ודאי לא שלמה לבעיה. לכמה זמן יחזיק הנער ראש בנושא שאינו רואה בו חשיבות, גם אם נעשה את התהליך מעניין? לצערנו, הנושאים הנלמדים בשיעורי גמרא נתפסים עפ"י רוב כזרים לתלמיד ורחוקים מתחום התעניינותו. לדאבוננו, מצוות תלמוד תורה - והיא כנגד כולם - אינה מספיקה להביא אותו לרצות ללמוד. כואב מאד, אבל זה המצב העגום ברוב מוסדות התורה בצבור שלנו. אפילו חוויה רוחנית של עמידה וקירבה לגדולי הדורות תדליק ותשפיע לעיתים - ויש בהחלט לנצלה - אך היא תדעך במהרה, אם בסיסה הוא בעולם מרוחק מהתלמיד.

לכן יש לחתור לעוד קושיא, לקושיא הגדולה והקשה מכולן! מה איכפת לי? במה זה נוגע לחיי? מה אני מקבל מכל זה? לכאורה, כפירה. 'תורה היא, וללמוד אני צריך'![35] "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל."[36] נכון, אבל לא נוכל להתעלם, תלמידינו לרוב אינם נמצאים שם. אם נצליח לעודדם לשאול את הנראה כאסור לשאול, אם נקרבם לרצון אמיתי להכיר במציאות שבה שוהים; הם יגלו בעצמם את התשובה שתפיח בהם חיים חדשים.

מה זה משנה לי אם חייב גלות כשהרג בדרך עלייה או ירידה, מן העץ המתבקע או מקתו? הלא אין בימינו בית דין שיחייב גלות, ואין ערי מקלט שאליהן ינוס הרוצח. מה זה משַׁנֶּה, ולמי זה משנה? אפילו אם יתרגם הר"מ את הדיון לתאונת דרכים[37], שדרוג מהותי וחשוב; לא יפתור את הבעיה ליותר מרבע שעה. אבל, אם - אחרי הבירור לפרטי הדין והעמקה בסברות החכמים - ימשיכו להרגיש את תחושת הפוגע בשגגה - אחד הכאיב בצורה איומה, ואין דרך להחזיר את המצב לקדמותו. איך הוא ממשיך לחיות? השוגג רוצה לתקן, ואינו יכול. מה עובר עליו? אם ייכנסו למצוקת משפחת הנפגע - מה קורה לה? איך חי צעיר שאיבד הורה, או יד? ואם ישתכנעו (אחרי מספר סוגיות, לא באחת או שתיים)שהתשובות העמוקות לשאלות אלה תלויות ביסודות הסוגיא; לרבי נצא עם תחושה שונה מאשר לחכמים, לרמב"ם אחרת מאשר לרש"י - כמה באמת אכפת לי! כמה חשוב לי; הסוגיא נוגעת לחיי, ועוד איך. הדרך אינה רחוקה מפרשת רצח לפגיעה בחבר ובחֶברה. אולי נתייחס אחרת לחדשות היום הקשות? סוגיית הגמרא הובילה לכל זה.

וכן בכל נושא בש"ס[38]'תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'. צריכים רק לחפש, ונמצא בכל מקום. אם העיון ביחסי אישות והקשר עם המיועדת לו במסכת קידושין, יעזור להתמודד עם מה שבאמת אינו רוצה באינטרנט - אינו רוצה, אבל אינו מצליח לממש את רצונו - יש לקוות שיפנה שוב לגמרא. אולי יעמיק יותר, ידלה יותר למעשה, ימצא קשר נפשי עם הערך שבו מדובר. אהבת אשה, אהבת רֵעַ, אהבת ה' - זהות; יונקות ממקור אחד? מה מתחבא במשלו של רשב"י, 'בעל אבידה מחזר על אבידתו'?[39] מהי הקדושה בהאיש מקדש, ומה משמעות האשה נקנית? מה כוונת המשנה 'כל מצות הבן על האב'[40], כשמתכוונת למצוות שבהן חייב האב? מה פירוש 'מצווה שהיא תלויה בארץ'?[41] במה תלויה?[42] לא רק לשם מבחן ילמדו, בחינות הבגרות לא תקבענה את הדרך; אלא "תורת ה' תמימה משיבת נפש". מוצגת כאן תחילת דרך. מנקודה זו ימריא הר"מ לפי נטיית לבו והכרת תלמידיו. 

אחרי קומת היסוד של חכמה, חכם שואל[43]: מה? ממשיכים לבינה, להבנת השלכות למקרים אחרים ולמעשה על פי בדיקה  וניתוח הידע. ואז, בע"ה, בהדרכה ובהרגל, עולים לקומת 'דעת', להפנמה ולהכוונה לערכי החיים. בדרך זו יש תקווה שלב התלמיד יתחבר עם התורה; ילמד בחשק וירצה עוד. מקושיא תצא תורה.

יש שיגדירו לימוד זה שלא לשמה, ונסמוך על רב שקבע 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'[44]. כולי האי, ואולי. יש שיוכיחו שדרך זו היא תורה לשמה לעילא. נזכה בע"ה להתווכח מי צודק, נקשה ונדחה. אולי חולקים בזה נפש החיים[45] ובעל התניא[46]?

 

נִלְמַד להקשות!   נְלַמֵּד להקשות!

 

[1]עיין תוס' בבא קמא דף נ"ט, ב ד"ה המגדיש. בזהירות, כך גם בחמשה חומשי תורה; וטעון עיון בפני עצמו.

[2]מה משמעות ביטוי זה, שהתקבל ככלל גדול בתיאור הדיון התלמודי?

[3]ראוי לברר מדוע מיעטו לנהוג כך בתקופת הגאונים.

[4]משנה ו, בשם רבי יהושע בן פרחיה; משנה ט"ז, בשם רבן גמליאל

[5]ליומי, כפי שמבארת הגמרא שם. נזכור את דברי ר"ת שם על תלמוד בבלי.

[6]קידושין דף ל', א

[7]ראה רמב"ם הלכות ת"ת פ"א הי"א-יב.

[8]סוכה דף כ"ח, א

[9]עיין רש"י נדה דף ז', ב ד"ה הא קמ"ל

[10]גמרא ותלמוד הן מילים נרדפות בד"כ. הצנזורה חייבה את ההחלפה.

[11]רמב"ם שם הי"ב!

[12]שם הי"א

[13]תהלים קי"ט, קכו; תמודה דף י"ד, ב

[14]בבא מציעא דף פ"ו, א  ראה רש"י שם ובפסקה הקודמת 'סוף משנה'! עי' רמב"ם הקדמה למשנה למשמעות קביעות אלה.

[15]אבות פרק ה' משנה כ"א

[16]דרך חיים למהר"ל שם, ע"ש לסדר מחודש. תודה לרב אלי אטיה להפניה זו.

[17]רש"י שמות ל"א, ג

[18]פסחים דף קט"ז, א

[19]סוכה דף מ"ב, א

[20]לא שאלה. יש גם שאלות, אך אינן עיקר.

[21]גיטין דף מ"ג, א

[22]פסחים דף קט"ז, א

[23]בבא מציעא דף פ"ד, א

[24]תענית דף כ"ג, א

[25]אבות פ"א מ"ו

[26]קידושין דף ל', ב

[27]סנהדרין דף מ"ב, א

[28]סוטה דף ה', א

[29]אבות פ"ב מ"ה, ואין קפדן מלמדו!

[30]ים של שלמה, הקדמה לבבא קמא

[31]ודאי שלא התכוון לכדורסל, אולי מותר להמשיך במשלו.

[32]יעבור זמן עד שנגיע לכך. בצעדים מתוכננים ומדודים, אפשרי.

[33]חגיגה דף י"ד, ב

[34]בבא מציעא דף נ"ט, ב

[35]ברכות דף ס"ב, א

[36]דברים ד', מד וביומא דף ע"ב, ב: זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, ...

[37]אקטואלי מאד, אבל עוד לא רלבנטי לחיי התלמיד.

[38]אין למעט בחשיבות הבחירה בסוגיות הרלבנטיות בשורשן לתלמיד.

[39]קידושין דף ב', ב

[40]שם דף כ"ט, א

[41]שם דף ל"ו, ב

[42]בגמרא שם, דף ל"ז,א, 'חובת קרקע'. והמשנה?

[43]לפני שמקשה

[44]פסחים דף נ', ב

[45]שער ד' פרק ב

[46]פרק ה

הדפסה

חדש באתר

גשם גשם משמים
אסופת שיעורים לגילאי היסודי העוסקים בבקשת ובהזכרת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים