תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > המורה המשמעותי > המורה ברנאר

המורה ברנאר

אלבר קאמי

מתוך הספר 'אדם הראשון' בו מספר קאמי על דמותו של מר ברנאר, מורה רגיש ומלא אהבה להוראה ולתלמידיו

מר ברנאר

אלבר קאמי, מתוך הספר: 'אדם הראשון'

אחר כך התחילו הלימודים. עם מר ברנאר היו הלימודים מעניינים תמיד, מן הסיבה הפשוטה שאהב את מקצועו בכל מאודו. גם אם בחוץ צווחה השמש על הקירות הצהבהבים ובכיתה עצמה פיעפע החום, אף אל פי שהיה החדר שרוי בצל התריסים של נסרים עבים צהובים ולבנים: וגם אם ירד גשם כדרך שהגשמים יורדים באלז'יריה, במבול לא פוסק שהופך את הרחוב לשוחה אפלה ורטובה - דעת התלמידים כמעט לא הוסחה. ... תמיד ידע לכוון את השעה ולהוציא מארון האוצרות שלו את אוסף המחצבים, הצמחים, הפרפרים והחרקים המשומרים, את המפות או ... שעוררו את התעניינותם הדועכת של תלמידיו. רק לו בכל בית הספר היה פנס קסם, ופעמיים בחודש היה מקרין להם תמונות על נושאים בידיעת הטבע או בגיאוגרפיה. בחשבון הנהיג תחרות בחישוב בעל פה, שאילצה את התלמיד לפתח זריזות מחשבתית. ... רק בית הספר העניק לז'אק ולפייר את ההנאות האלה. אין ספק שמה שהם אהבו בו בכל לבם היה מה שלא מצאו בבתיהם, שבשל הבורות והדלות נהיו בהם החים קשים יותר, קודרים יותר, כאילו סגורים בתוך עצמם; העוני הוא מבצר בלי גשר הרמה.


... בשיעוריו של מר ברנאר, על כל פנים, הוא טיפח בהם אותו רעב החיוני לילד יותר מלמבוגר: הרעב לגילוי. אין ספק שגם בשיעורים אחרים לימדו אותם דברים רבים, אבל במצקת כמו שמפטמים אווזים. הגישו להם מזון מן המוכן וביקשו מהם שיואילו לבלוע אותו. בשיעוריו של מר ז'רמן הרגישו לראשונה שהם קיימים ושמתייחסים אליהם במלוא הכבוד: הם נמצאו ראויים לגלות את העולם. יתר על כן, מורם לא רק שקד להקנות להם את הידע שלשמו שילמו לו את שכרו, הוא גם שיתף אותם בפשטות בחייו האישיים, חי אותם איתם, סיפר להם על ילדותו ועל ילדים אחרים שהכיר, הציג להם את עמדותיו - לא את השקפות עולמו, שהרי התנגד לכנסייה, למשל, כרבים מעמיתיו, אבל בכיתה לא אמר גם מלה אחת נגד הדת, ולא נגד כל דבר אחר שעשוי להיות עניין של בחירה או של אמונה, ולעומת זה גינה בכל פה דברים שאינם סובלים ויכוח, כגון גנבה, הלשנה, רמאות, גסות.


..."חכה רגע, ילדון," אמר מר ברנאר וקם בכבדות, ... ו[התקדם] אל שולחן הכתיבה הקטן שלו, שולחן של תלמיד, בקצה החדר, על יד התנור. הוא חיטט במגרה, סגר אותה, פתח אחרת והוציא ממנה משהו. "קח," אמר, "זה בשבילך." וז'אק קיבל ספר עטוף בנייר מכולת חום שאין עליו כל כותרת. עוד לפני שפתח אותו ידע שזה "צלבי העץ", אותו עותק עצמו שמר ברנאר קרא ממנו בכיתה. "לא, לא," אמר, "זה ..."הוא רצה להגיד "זה יותר מדי יפה." ולא מצא לו מילים. מר ברנאר ניענע את ראשו הזקן. "בכית ביום האחרון, אתה זוכר. ומאותו יום הספר שלך." והסב את ראשו להסתיר את עיניו שאדמו פתאום.


... את האיש הזה, שדיבר עכשיו עם הכנרית שלו ושקרא לו, שכבר מלאו לו ארבעים, "ילדון", את האיש הזה לא חדל ז'אק לאהוב מעולם, גם לא כשהפרידו ביניהם השנים, המרחק, ולבסוף מלחמת העולם השנייה, תחילה חלקית ואחר כך לגמרי, ושוב לא שמע עליו דבר, ואז שמח כילד קטן כשב - 1945 צלצל בפעמון ביתו, בפאריס, איש הג"א לא צעיר בסגין של חיילים, והאיש היה מר ברנאר, שהתגייס שוב, "לא למלחמה" כך אמר, "אלא נגד היטלר, וגם אתה נלחמת, ילדון, כן - כן, ידעתי שקורצת מחומר טוב, וגם את אמך לא שכחת, אני מקווה, טוב מאד, אמא שלך אין כמוה, ועכשיו אני חוזר לאלז'יר, תבוא לבקר אותי", וז'אק ביקר אותו כל שנה זה חמש עשרה שנים, כל שנה, כמו עכשיו, כשחיבק לפרדה את האיש הזקן הנרגש המושיט לו את ידו על מפתן הדלת, והוא האיש ששילח את ז'אק אל העולם ולקח עליו לבדו את האחריות כשעקר אותו מביתו כדי שילך לו לגלות תגליות גדולות עוד יותר.


...בחדר האוכל עמד ז'אק צמוד אל מורהו, עמד ונשם בפעם האחרונה את ריח מי הבושם, דבוק אל חמימותו הלבבית של הגוף החסון הזה, וסבתו קרנה אל שכנותיה. "תודה, מר ברנאר, תודה", אמרה, ומר ברנאר ליטף את ראשו של הילד. "עכשיו אינך צריך אותי עוד", אמר לו, "יהיו לך מורים יותר מלומדים. אבל אתה יודע איפה אני, בוא אלי אם תהיה זקוק לעזרתי". והלך לו וז'אק נשאר לבדו, אובד בין הנשים ההן, ואז הסתער אל החלון והביט אל מורהו, וזה נופף לו לשלום בפעם האחרונה ועזב אותו לנפשו מעתה, ובמקום שמחת ההצלחה נלפת לבו בפחד אדיר של ילד קטן, כאילו ידע מראש שההצלחה הזאת עקרה אותו זה עתה מעולמם התמים והחביב של העניים, עולם המסוגר בעצמו בתוך החברה כמו אי, אבל הדלות ממלאה בו את מקום המשפחה והסולידריות, עקרה אותו ממנו והוא יושלך אל עולם זר, ששוב אינו עולמו, והוא לא יכול להאמין שהמורים שם מלומדים יותר מהאיש הזה שלבו יודע הכל, ומעתה יהיה עליו ללמוד, להבין בלי עזרה, כן, להיות לאיש בלי תמיכתו של האיש האחד שתמך בו, לגדול ולהתבגר לבדו, במחיר יקר מאין כמוהו.

(מתוך קאמי, א' (1995). אדם הראשון. עמ' 126-129. תל אביב: הוצאת עם עובד)

הדפסה

חדש באתר

השתלמויות מקוונות ובית ספריות
השתלמויות מבית לב לדעת לשנת תש"פ.

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים