תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > המורה המשמעותי > אם אין קמח - אין תורה

אם אין קמח - אין תורה

שי גיליס

מורה בשנת התמחות מתאר בשפה ספרותית עשירה ויוצאת דופן את תהליך האכזבה וההתפכחות שחווה כמורה צעיר וחדור מוטיבציה במפגש עם המציאות הבית ספרית השמרנית, האטומה והאדישה, ואת הדרך המקורית שבה למד להתנחם.

אם אין קמח - אין תורה
 שי גיליס

 

(הסיפור התפרסם בחוברת "מתמחים בסיפור" – קובץ סיפורים של מתמחים בהוראה מס 6, הוצאת גף התמחות בהוראה, בעריכת ד"ר אורנה שץ אופנהיימר וד"ר שרה זילברשטרום.  לסיפורי מתמחים נוספים לחצו כאן)

 

רב איקלע לההוא אתרא. גזר תעניתא, ולא אתא מיטרא.
נחית קמיה שליחא דצבורא, אמר: "משיב הרוח" - ונשב זיקא,
אמר: "מוריד הגשם" - ואתא מיטרא.
אמר ליה: "מאי עובדך?"
אמר ליה: "מיקרי דרדקי אנא, ומקרינא לבני עניי כבני עתירי, וכל דלא אפשר ליה - לא שקלינא מיניה מידי.
ואית לי פירא דכוורי, וכל מאן דפשע - משחדינא ליה מינייהו, ומסדרינן ליה ומפייסינן ליה, עד דאתי וקרי".
(בבלי תענית כד ע"א)


רב נקלע לאתר ההוא. גזר תענית, ולא בא מטר.
ירד לפניו שליח הציבור, אמר: "משיב הרוח" - ונשב רוח,
אמר: "מוריד הגשם" - ובא מטר.
אמר לו: "מה מעשיך?"
אמר לו: "מלמד דרדקים אני, ומלמד מקרא לבני עניים כבני עשירים, וכל מי שאינו יכול לשלם - אינני לוקח ממנו דבר.
ויש לי בריכה של דגים, וכל ילד שפושע [=מתרשל בלימודו] אני משחד אותו בהם, ומרגיע אותו ומפייס אותו, עד שהוא בא וקורא".
[תרגום]


הידיים שנפכרו בהתרגשות ביום הראשון, וריח מתקתק של יומן חדש, והתעייה הקלה במסדרונות, והלב שהלם, ומעטה פריך של קול סמכותי על מרקחת סימני שאלה, והגבות שהוזעפו מדי פעם בכדי לייצר גבולות, כפי ששיננו לו בלי הרף, לייצר גבולות כבר למן היום הראשון, בו הכל נחקק ונטבע וממנו ואילך מצטמק ורע לו, וכשאלת פתיחה נחזור לאחורינו ונשאל מה זו בכלל תורה שבעל-פה, ודליה רביקוביץ' כתבה שיר על רבי עקיבא, ידעתם, ומי זו הדליה הזו בכלל, ומבוכה קלה. ונתחיל ממסכת תענית, ומהי בעצם מסכת, ולמה תענית, ואצבעות שנזדקפו בהיסוס, ותשובות מגומגמות, ודיון שקלח יותר ופחות, על מלמד דרדקים אחד, בבלי, שאמר משיב הרוח ונשב זיקא, ומוריד המטר ובא מטרא, ורב שהשתאה ושאל מאי עובדך, וצלצול, ודווקא טוב שצלצול, כי כאן טוב לעצור, והפעם אין שיעורי בית, וחיוך, ורק שלא תתרגלו כי אחר כך יהיו הרבה, ומערבולת כסאות, וצווחות צהלה שנבלעות במסדרון, ושקט.

אני? מלמד דרדקים. בני עניי ובני עתירי. בהזדמנות שמע משפט ששבה את ליבו לרגע: ומהו מורה? רק חספוס שבנוף, זיז משונן, אניץ של חרס, עליו יתגרדו הם, ויסדקו מעט. הגדרה יפה. ואולי לרגע אחד, רק לרגע, תתבקע הכוליות, ויפצע השלם, וישילו הם את נשלם, ויפקעו מגלומת בני, ויבקעו אל העולם כעצמם, אמן. ובתוך ההרהורים הללו נתקל ברב שהגיח, מוקפד וחמור, ואיך היה? בסדר, בסדר גמור, וביקש להרחיב קצת על מלמד הדרדקים, לחלוק חמימות של רגע, להשען על כתף רכה של מילים, אבל הרב כבר מיהר הלאה, נבלע באחת הכיתות שקוע בספר, תמיד שקוע באיזה ספר, ונותר לבד, ובכל זאת נתחלפה פתאום ההתכווצות בבטן בשמחה זכה, וחשב לעצמו שבאמת היה בסדר, העז להרהר שאפילו טוב, ורק כשהגיע הביתה נזכר שלא אכל את הכריכים המוקפדים שהכין בליל אמש, והתגוללו עכשיו מבויישים בתיק.

כריכים. רק כריכים. להכין בלילה שלפני, ולשמור במקרר. ומתי אוכלים בכלל? גילה כבר בשבוע הראשון: בזנבות של הפסקות, בין בדלי שיעורים, בחטף, בפרפור נהמות בטן, מול לוחות מודעות, בחדר הצילום, בשירותים, באוטובוס מפוייח, בנגיסות גדולות עד מחנק, בחמיצות לב על שלא חש כלל את הטעם. כמו כוסות התה הרותח שהיה מערה בשניות לגרון, נכווה ומשתנק, מחשש איחור לכיתה, מחשש התרופפות גבולות, מחשש צלולית המנהל, מאימת עיני הרב הפקוחות תמיד, עיניו הדורשות תמיד, מראשית השנה ועד אחרית שנה, ומשוטטות על הכל: על הקצב שיהא ראוי, וההבנה שתעמיק, והרחש שלא יכסוס, וסדר הדורות שיובהר, והארמית שתושגר על-פה, ודעת הרמב"ם והטור, וכמובן שהלכה למעשה, שלא תהפך חלילה שליה על פנינו, ושהכל יהא דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, כי שם חלקנו בין יושבי בית המדרש, ואיננו כיושבי קרנות, שאנו רצים והם רצים, אבל הם אנשי באר שחת, אנשי מרמה ודמים, בכוס עינם ובצלחת מאוויים, ואנו רצים רצים לחיי העולם הבא.

רצים. בכל רגע נתון. אש תמיד, מהירות יוקדת. כמו ביקש לדחוס את נטיפי הזמן לפרוסות דקיקות: לצלם ולגזור ולהדביק ולשאול על נוכחות שחסרה ועל רפיון שאחז ולנסח שאלות למבחן ולבדוק שיעורי בית וללטוף ראש ביישן על תשובה נאה ולשוחח עם אם דאוגה ולהשוות ניסוחים ולתקן טיוטות ולהנהיר פירושים ולהקריא שמות ולסמן שורה ולייבא דוגמא רעננה ולרצות ולגעור ולשדל ולהתרות ולפייס ולמתוח את מוטת הכנפיים לקצה גבול תהפוכות הנפש להתקרש לחומה בצורה ולהפוך רך כמים ולהיות קוסם ומרצה ושופט וליצן וחובש ופסיכולוג ושחמטאי סימולטני ושוטר ופקיד סעד ובלש ובורר. והכל על בטן ריקה, ברעבון נצחי. זוהי דרכה של תורה, ענה הרב באגביות כשפעם התאונן באוזניו, פת במלח ומים במשורה, כך אמרו כבר אז, ומאי שנא אז והיום. ובאמת מאי שנא, הרהר לעצמו, והיישיר דרכיו בהכנעה, תחב השכם כמה פרוסות לחם קפוא לשקית, אכל בקהות חושים, לחם קר ומים לחץ. אל הרב השתדל שלא לפנות שוב, והנפש הלכה וקמלה.

ועם הקמילה, ובחלוף השבועות, חדל גם מלרוץ. לא היה תר כפעם אחר פירוש האמת, לא היה מתייצב בדיוק בזמן לשיעור, לא ירד תמיד לפשרן של מילים, ולא הקפיד לדרוך שאלות שתעמודנה מתוחות ורוטטות בינו לבינם, עליהן יתקמרו סימני שאלה. כאשר נתקל ברב היה שב ומתחדד, דרוך להפליא. כלל אימץ לעצמו עם הזמן, לעולם לעולם יאמר בטון בוטח ששלומו מצויין, שהשיעור היה מעולה. יעשה הכל: יעדן, יסלף, יעגל פינות, ישקר במצח נחושה, יערים, יטייח, ימרק, ובלבד שייצר חזית עמידה כנגד שאלות חודרות ומבטים נוקבים. כעבור זמן, התאכזב מן הקלות שבשקר, מגסיות העולם הזה, שקשב אמיתי בו אין, שמהמהם בהסכמה, בהערכה אפילו, שמבקש אך לפרוע שטר נבוב של נזיד עדשים: מה שלומך? מעולה, ודי. ולמרבה התמהון, ההערכה כלפיו רק הלכה וגברה למול שריון קשקשי המעולה הנוקשה, מבלי גם שאלה אחת שמבקשת לדעת: מה מעולה? ומדוע יותר מעולה מאתמול? ואיך זה, בעצם, שתמיד מעולה, ואף לא אחת מפינותיו של המעולה איננה סדוקה?

אף לא סדק, יהא גם הזעיר שבזעירים. נכון תמיד למכור ולשווק ייצוג של פסל שיש לעולם הסובב: למנהל, לרב, למחנכים, לאחראי הטיולים, למורה לאנגלית, לשומר שבכניסה, לנהג האוטובוס. כה קל. קל, באופן מכמיר לב. והנה כי כן, החל להשתעשע עם גבולות הכזב: היה מכתיב ומשרבב טעויות במכוון במהלך השיעור, מתאכזב לגלות שמעולם לא תיקן אותו תלמיד. הפך תאריכים, החליף בין בבל לארץ ישראל, תחב שמות של חכמי העת החדשה לסוגיות תלמודיות. כשהיו שואלים בשלומו, היה עונה שזוועה ופלצות, בוחן כמה טורחים להקשיב. עם הזמן כבר לא מצא בכך טעם, ובעיקר הלך ועייף. והשיעורים קהו מרישול.

מלמד דרדקים, אחד ובודד, ועייף ומרושל מאוד. ותחת מוקפדות הוראתית שאבדה, מצא עצמו ערב אחד מתנחם באפיה, לומד אורחות דעת של תחום שמעולם לא הכיר. והיה הולך ומתכנס לאט לתוך מישור אחר, לתוך ניואנסים דקים של טעם, ממיר מערכי שיעור בקמח שיפון, מפוגג שאלות ידע לאבקת נוגט, זורה גבישי סוכר במקום בחני פתע. למד להבחין בין טעמם של שמרים טריים ליבשים, לזהות את השובל המיוחד לחוטי זעפרן, להגיע למידה רצויה של פריכות הקרום, להקציף ענני מרנג, להטיף בזהירות תמצית שקדים, להפוך סוכר לקרמל, למזוג טבעות שמנת, להסמיך רוטב וניל. עמדו אז באמצע מסכת ברכות, מהיכן יש לבצוע את הפת, וחשב לעצמו כמה נכון יהיה לקחת את הכיתה למאפיה, למען יוכלו גם להריח ולראות ולטעום ולמשש, לא רק לשמוע ולשמוע, ולכמה שעות יחוו תהליך בעצמם. מאפיה. ופתאום עלה באפו ניחוח ישן ורחוק של חדוות לימוד.

מאפיה? הרב זקר גבות, ספק זעף ספק תמהון. כן, החל מגמגם ברתת, מאפיה, חשבתי אולי לגוון קצת, להמחיש את הסוגיה, אולי אפילו לא הכינו לחם מעולם, וחש כבר חולשה מן המעמד ומן העיתוי של הבקשה, אך שעתיים לפני אסיפת המורים המרכזית, שאליה איש בל יאחר, שעל פיה יגזר דינו של מורה חדש, מי לשבט ומי לחסד, שבה יועמד ויצטרך להציג את מרכולתו, מתודות שהטמיע, יעדים שהציב, אתגרים שצלח. ומילות הרב ניתכות: ותורה, מה תהא עליה? ורציפות הלימוד? והרצינות הנדרשת? וכיצד ישלימו את החסרון שלא יוכל לתקון, והמעוות שלא ימנה? ואיך יחזרו למסלול התובעני אחרי קרנבל של חושים? וידועים דברי ר' זירא, השחיז מילותיו, על הבבלים הטפשים, דאכלי נהמא בנהמא, ואתה מבקש לקחתם לממלכת הנהמא? לעג דק מסתמן בזוויות פיו, ואולי תטעים אותם מעט גחלי רתמים, אמר, הולם יותר בהקשר שלכם. את המילים האחרונות כבר שמע רק בקושי, הפנה גבו לרב ועזב בצעדים מהירים, יוצא משער בית הספר.

בית השקר, שינן לעצמו בזעם כשהוא מרחיב צעדיו, והנה נפגשתי איתו פנים בפנים, במראה ולא בחידות, עם הכהן הגדול של האיוולת. זה שאפילו את הלחם עצמו אזק ברצועות תפילין. זה שידע ויודע כל לכאורה: יודע לחשב כזית, ולשער מהי ביצה, ולהבדיל מפת הבאה בכיסנין, ולעיין בדין פרוסות שבישלן מעכן ואפאן, והאם לתיתה כחליטה דמי, ומה אם נילושה בדבש, ומה אם נתן לתוכה סממנים, ואם הפריש בשעת קרימת פנים, שדן אם מותר להפריש בשבת, והזהיר שנשים מתות בשעת לידתן, והיה ממתיק שאצל שרה ברכה הייתה שרויה בעיסה, ושלאחר הפסח ראוי לצור מפתח שתצלח הפרנסה, ואמר שהכל טפל ללפת בו את הפת, והרחיק גם לכלי שנוטלין בו, אם סדוק הוא, ושפתו מגולה, או נקוב, ואם מים שבו סרוחים, או עומדים, והרחיק מפת עכו"ם, ועמס ברכות על הלחם ועל הארץ החמדה ועל ירושלים שתבנה במהרה בימינו. אבל לא לש בעצמו גם לא פעם אחת.

התהלך והרחיק מבית הספר, כעוס ונילוש וסמוק, מותיר מאחוריו את אסיפת המורים האמורה. אל הרב כבר לא שת את ליבו, והיה מתכעס עליו, יתברך, כביכול, בעצמו. מצא עצמו מטיח כלפי מעלה, כלפי מי שאמר והיה העולם, כי הבטחת, והמתקת לנו ולצאצאינו ולצאצאי צאצאינו שאם רק נלך בתלם ירוו הגשמים קמטים סדוקים, ויהיה דגן ותירוש, הבטחת, הבטחת, שעוד ישחקו נערים ונערות ברחובותייך ירושלים, שעתה קבצנים בה לרוב, וחדווה פשוטה בה אין, שהקירות בה חמוצים מרוב שתיקה, שבראת בה מורה שגם אתה בעצמך לא מסוגל להרים. פלא, שאני לוכד מלאכים במעופם ומרסק על הסלע? שמורט נוצותיהם, סופר בקול: אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב?

ופתאום, אהבה. מילאה אותו לפתע כאשר נזכר במלמד הדרדקים ההוא, הבבלי, שלקח תלמידים שסרחו אל בריכת הדגים. טיפשים שבעולם מה הם אומרים, כסבורים הם שהיה נוטלם לפוש ולהתבונן בטבע, לרגע קל של הפוגה. אבל בני עליה שהם מועטים ירדו לסוף דעתו, הבינו שהיה מעניק להם מעט צורי, קורטוב נחמה, דווקא בכך שהיה מתקין להם תבשילים, ומכין עבורם אוכל, אוכל אשר חף כל כך מדיבור, שכמעט וכופר במילולי. מצא עצמו שוב במטבח, מקציף חלבונים לגבעות רכות, זורה סוכר ותערובת שקדים, נלכד בתוך נד מחשבות, על מלמד אחד שהכיר באפסות הלשון, ופיזר לתלמידיו פירורי אוכל כדי שיוכלו למצוא את הדרך חזרה אל תוך עצמם. הוסיף חמאה מומסת, קיפל פנימה קמח וקקאו. כי המילים עצמן חלושות ומתפוררות, ואותיות העופרת מתעופפות ברוח מצויה, ואת פירוריהן מכרסמים שיני הזמן ועורבי השכחה, ונרקבות הן בנקל, וכה קלות לזיוף. כשריפד תבנית בנייר אפיה וחימם שמנת לסף רתיחה, כבר צלצלו מבית הספר לשאול היכן הוא, והוא, היכן הוא, נתון בענן מתוק וסמיך, יוצק שוקולד מומס על דובדבנים וגבינת ריקוטה, טרטורי הטלפון הטורדני גוששים, ניחתים הרחק הרחק ממנו, על אוזניים אחרות.



 

הדפסה

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים