תיכון
יסודי
גני ילדים
ורד ליפשיץ

ורד ליפשיץ

מנהלת השתלמויות לב לדעת בבתי הספר ובמחוזות, מרכזת ומובילה את מדריכי לב לדעת במחוזות השונים. ביבליותרפיסטית ומנחת קבוצות טיפול ולימוד.
בלוג > תשע"ח > וכל המרבה לספר ביצאת מצריים הרי זה משובח

וכל המרבה לספר ביצאת מצריים הרי זה משובח

ורד ליפשיץ, 14/3/2018

ליל הסדר מזמין אותנו לדיבור מסוג אחר. מהו הדיבור הזה ואיך מתכוננים אליו?

כשאני עובדת קשה מידי, תחת לחץ ועומס, אני מאבדת כמה דברים חשובים לי בדרך. אני עייפה, והעייפות גוררת אחריה קוצר רוח, העדר מוחלט של נחת, הסבלנות שלי לעצמי ולסובבים אותי ירדת פלאים. היקרים לי הופכים למטרד.  הרוח מדלדלת והולכת, האהבה, התשוקה, המוטיבציה, כולם מתגמדים ונחבאים עמוק בפנים. והעייפות הזו שוחקת את אותם דברים שמהווים אור בחיים. אני מזדהה עם הנאמר, 'ולא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה'.

כפי שביטא זאת יפה אלחנן ניר בשירו 'עכשיו להודות':

איש צעיר קם בבוקר

והיקרים לו הופכים למשימות

אחת : דיבור אל אלוקים

שתיים: סנדוויצ'ים לאשה.

(לבזוק יותר מיץ לימון על האבוקדו,

ואם אפשר תמרח גם בקצוות , כמו שאני אוהבת,)

שלוש: לקחת את הילדים לגן.

ארבע: לנסוע לעבודה. רופא שיניים,

ומתי יבוא הלילה ויציף את רחובו החיפוש,

ומתי שוב ישרוף בו ירח בוער

ואימה גדולה נופלת

ולמה זה אנכי

והילד בוכה, אבא בוא, התנין שוב מטפס

בוא אל החיים.

עכשיו להודות

והשיר, עצם היותו, הוא עדות, שהמרחק בין החוויה המבוקשת, לחוויה הקיומית עדיין לא רחוק, יש עדיין זיכרון למחוזות החיפוש. שריקות הרוח עדיין נשמעות באוזנינו.

ואף אני, גם שאני במחוזות העייפות, חיה במדינה חופשית, בת חורין הרשאית לבחור את חיי בכל צומת אליה אני מגיעה, מאבדת את הרוח אך יכולה לשוב אליה בבוקרו של יום חדש.

 בעזרת כח הדימיון אני מבינה בזעיר אנפין, את  תחושתם של אלו שנשללה מהם חירותם, שהם עבדים, שהם מנוצלים, שחייהם לא ברשותם, העוצמות הן גבוהות עשרות מונים. אני מדמיינת אנשים עייפים, טרודים, שמזמן הפכו מספר, אנשים שהתקווה לא הקישה על חלונם זה ימים רבים. ששורה משיר לא נשלחה אליהם זה ימים רבים. שאין להם לא כח ולא סבלנות, לא שאלה ולא קושיה.

אני מדמיינת חבורת אנשים השורדים את חייהם, אולי גם פעם עוד סימנו על הקיר בפסים את הימים, אך גם מזה חדלו, שכן אין תוחלת, אין ספירה המובילה אל החופש.

הם עבדים, וילדיהם יגדלו להיות דור נוסף של עבדים.

מדמיינת, שהדיבור בבית נעדר. ואם ישנו הוא קצר רוח. אם ישנו דיבור הוא טכני, 'תעביר את המלח', 'לך לישון' 'תוריד את הזבל',

המילה היא מותרות, הדיבור מלב אל לב נמצא מעבר לנהר הסמבטיון. היכולת להקשיב לקול הפנימי, היכולת למצוא את הזמן לשיחה טובה וגילוי לב לא קיימות.

האדם  קם בבוקר, יוצא לעבודה שלא יהנה ממנה, ממלא את מכסת השעות, נרדף על ידי מעבידו, חוזר עייף ורצוץ אל ביתו עם ערב וחוזר חלילה, האדם ישן את חייו.

העבדות במצרים נעדרת דיבור.  נעדרת חלום על דיבור.

ואף משה שגדל קצת אחרת, כבד פה וכבד לשון. ושהוא מציעה להם תקווה, היא נשמעת באוזנם מגומגמת.

הדיבור במצרים  פונקציונאלי. הוא מתנגן בפקודות , בהוראות, בציוויים ,הוא מלווה במלקות, ובמעשים המנמיכים את צלם האנוש.

וגם הקב"ה פועל שם במצרים , בשפת המכות .

העבדות במצרים נעדרת דיבור, נעדרת שיח.

את זה יש לשנות.  את זה יש לרפא. יש לטעת בעם את הדיבור, להחזיר לו את טעם המילים שמקורם מהלב.

וכבר שם בתוך האלם, רגע לפני היציאה מצווים בני העם הנגאלים ממצרים- לספר לעתיד לבוא. לדבר. ליצור שיח.

והָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם:  מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (שמות יב)

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם...

 וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת:  וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה, כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה..(שמות יג)

יש מחר, ובעתיד הזה בניך ישאלו ואתה תענה.

וכל ליל הסדר הוא סיפור, ודיבור, בן דורי.

כל עיניינו של ליל הסדר הוא סיפור, אך זהו סיפור מיוחד . אם כל ערב אנו מספרים לילדינו סיפור לפני השינה, והסיפור משמש אמצעי הרגעה, ובעזרתו אנו מרדימים את ילדינו, בלילה זה, אנו משתדלים למצא את הדרכים להשאיר  את ילדינו עירניים במיוחד, והסיפור הוא תשובה ומענה לשאלות אותם הם שואלים. הסיפור נועד להעירם, להדליקם.

ליל הסדר הוא סיפור דיאלוגי. הם שואלים ואנו מספרים להם את סיפור יציאת מצריים.

והאווירה בה אפשר יהיה לספר את הסיפור, לנהל את השיחה, חיונית. הסיפור מזמין אותנו לדיבור אחר מהדיבור היומיומי. לא הדיבור האינפורמטיבי, וגם לא זה המגדיר משימות, לא הדיבור שהיה במצרים, אלא דיבור פנימי, דיבור של הלב. דיבור המוציא את האדם מבדידותו. דיבור עמוק שמברר, שגואל את האלם שיכול לתקוף את האדם. זהו דיבור של אהבה, של כנות, של אומץ. זהו דיבור של גאולה.

זהו דיבור שמטרתו ליצור מפגש, שיח בן ההורים לבנים השונים. בין בן לבן, בין בני המשפחה לאורחים, כולם מוזמנים, הבנים והאורחים, יש מקום לכל דיכפין ולכל דצריך.

זה דיבור המזמין את הדובר, להיות, זהו דיבור שמתגלה בשם ה' בסנה 'אהיה'. דיבור שמאפשר התהוות, שמתרחשת לא דרך העשייה אלא דווקא דרך הדיבור, וחברתו , ההקשבה.

'למען תהיה תורת ה' בפיך'.

הדיבור שמחבר בין הגוף הדובר, לנשמתו, ובין נשמתו לנשמת הסובבים אותו.

ובעיקר, דיבור שמטרתו חיבור בין ההורים לבנים.

בספר שיחות וסיפורים לפסח של קרליבך כתוב כך :

"...הלילה הזה הוא הלילה של ההתקרבות הכי עמוקה. כי בלילה הזה יורד עלינו אור של גאולה, אור של חירות.  מה זה עבד? עבד הוא אדם שקשה לו להתקרב. הוא עושה כל מה שצריך, אבל הוא נשאר רחוק. ומהו בן חורין? זה אדם שכל מה שהוא עושה קרוב אליו. וגם כן- הוא לא מפחד להתקרב. שום דבר לא מאיים עליו. הוא יכול להיות הכי קרוב לכל אדם בעולם.אז בליל הסדר אני יושב עם הילדים שלי, ואנחנו כל כך קרובים והם מרגישם שהם יכולים לשפוך את לבם לפניי..."

מהמקום הזה מבקשת להציע את ההכנות לסדר.

כדי להגיע לסדר, עלי לפלס בתוכי מקום, לדיבור מלב אל לב. לפנות בתוכי מקום לדיבורים שונים, כאלו המגיעים מהבן החכם , ודיבור הבא מהבן הרשע, לפנות מקום לתם, וגם לזה שאינו יודע לשאול.

ההכנה לפסח, אינה בלימוד נוסף אלא ביצירת דיבור, מתוך היות, ומתוך התהוות, הניזונה, מהמפגש עם הבנים, עם האורחים, עם אחרים. עלי להביא את עצמי, את היותי - ללילה זה. ההכנות  הנדרשות ללילה זה הם דווקא עצירה מהעשיה, מהמירוץ, והצבירה של עוד דרשה, ועוד ידע, ההכנה לפסח היא עצירה מהמרוץ, מחובות התרבות, מדרישות חיצוניות,  מה doing , ומעבר לחוויה אחרת של שהות, של הקשבה, של סקרנות למפגש חדש, מעבר להוויה,ל - being.

אולי כדי להצליח, אפשר גם לנסות ולהיזכר בראשיתם של ילדינו, בתקופה שחלמנו אותם, בידיעה כי באו מאהבה, להיזכר ברוך התינוקי, ובמתיקות הילדית, ובסקרנות הראשונית. נצייר לעצמינו תמונת ילדינו הזקוקים לאב ואם. נזכור את היותינו ילדים, ומה הנוכחות ההורית אותה היינו מבקשים מהורינו שלנו.

ההכנה אותה אני מציעה, פניה פנימה.

ובסופו של הליל,  אם נצליח, נהיה קצת אחרים, יותר קרובים. ונוכל לשאוב מאותה תחושה לימים הבאים. משנוצר מפגש, משהיה דיבור מלב אל לב, אין הדברים יכולים לשוב ולהיות כשהיו.

אמנם, לעיתים יעלו המחיצות, תצוץ השגרה השוחקת, שוב נחזור אל הטרדות, אך הזיכרון יהיה שם. ונרצה אחת לכמה זמן  לחזור לדיבור המתוק. הנוגע. 

הזיכרון, יוכל להחזיר אותנו למקום בו היינו, כמו זכרון יציאת מצרים, יהיה זה זכרון המפגש שנוצר ביננו ובין ילדינו  בליל הסדר אז, שדיברנו  מלב אל לב, שנפגשנו, שהיינו בני חורין להיות.

זכר ליציאת מצרים.

הדפסה

חדש באתר

גשם גשם בא
שיעורים לבית ספר תיכון לחזרה לחודש חשוון ולבקשת הגשמים

מהבלוג שלנו

משמעות בחינוך
מה גורם לפער בין המאמצים של המבוגרים להנחיל לילדים אושר בצורות שונות ובין זה שהשעמום הוא נחלת רבים מבני הנוער, שהסמים מתפשטים למחוזות רבים, שהשתייה עד שכרות נפוצה, שהאלימות מכה בחברה בצורות שונות, ושהבדידות מעציבה לב רבים?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים