תיכון
יסודי
גני ילדים
ענת בזק

ענת בזק

מחנכת באולפנת "חורב" בירושלים, מורה לתנ"ך והיסטוריה, מדריכה בית ספרית במנח"י ומנחת השתלמויות ב"לב לדעת".
בלוג > תשע"ז > סטודיו סי

סטודיו סי

ענת בזק

אחת המתנות שקיבלתי מקרן ההשתלמות בשנת השבתון הייתה תשלום עבור שיעורים בסטודיו סי. למדתי מתוך החוויה הזו תובנות רבות שאני מבקשת להשליך על מערכת החינוך ה"קונבנציונלית".

 חוויתי וראיתי כמה וכמה נקודות שמעוררות השראה ויכולות להגביה את ההוראה ולהעמיק אותה.

הנקודה הראשונה היא המקצועיות הרבה. ניכר שכל אחת ואחת מהמדריכות יודעת המון ומקבלת הנחיה, השתלמות וידע עדכני כל הזמן. הידע הזה מאפשר את הנקודה השנייה שהיא תווך והבנה. כמעט כל תרגיל שנעשה מוסבר ברמת הבנת גוף האדם. מדוע נכון להרים כדור כך ולא אחרת; איזה שריר אנו מפעילים בתנועה אחת ולעומת זאת איזה שריר מופעל בתנועה אחרת. אנו הופכות שותפות להבנת ההיגיון מאחורי מה שאנחנו עושות ולא טכנית בלבד מחקות את תנועות המדריכה.

נקודה שניה היא הגוון. השתתפתי בעשרות שיעורים במהלך השנה ואף אחד לא חזר על עצמו. למרות שחוזרים תמיד אל אותם שרירים כל מדריכה מביאה תירגול אחר, הן לא חוזרות על עצמן ולא חוזרות אחת על השנייה.

נקודה שלישית היא שכולן נחמדות באופן מיוחד וסבלניות. ניכר שחלק מההדרכה שהן מקבלות וחלק מדרישות התפקיד מעבר להעברת הידע ובניית התירגול והדגמתו, היא תשומת הלב והיחס האישי לכל אחת מהמתעמלות תוך מתן דגש על היכרות אישית וזכירת השמות, המקצועות, הימים שבהם כל אחת מגיעה להתעמל, מצבה המשפחתי ועוד. לכאורה היינו חושבים ומצפים שמקום "ענייני" שמטרתו ברורה ומוצהרת אין לו עניין בפרט כל עוד הקבוצה מתנהלת כסדרה והשיעור "עובר". (גם אם נהיה ציניים ונאמר שזהו גימיק מסחרי ואדם שב ומשלם ושב ומגיע למקום שבו מתייחסים אליו ומתעניינים בו, הבה נלמד מכך היכן אדם לומד והיכן "ליבו חפץ"). יחס אישי נותן מוטיבציה רבה.

נקודה רביעית היא החלופות. בכל תרגיל ותרגיל המדריכה מדגימה את מה שנבצע עכשיו ובאותה נשימה מציעה תרגילים חלופיים למי שסובלת מכאבי ברכיים/ בעיות בגב וכד'. יש מחשבה על כל אחת מהנוכחות ועל מה שמתאים לה למרות שזה דורש מהמדריכה תשומת לב הן ל"שיעור הראשי" והן ל"תת שיעורים" המתנהלים במקביל, כולם תחת השגחתה.

בראש ובראשונה, הנקודה המרכזית ביותר, שעושה את ההבדל הגדול, היא הסוגיא המשמעותית : מי בא לעבוד בשיעור. בעוד שבשיעורים רבים בבית הספר מי שעובד הוא המורה (מזכירה את יורם הרפז, ידע כחפץ, מורה שמוסר תלמידים שכותבים ו"קולטים"), בשיעורים בסטודיו ברור לכל תלמידה ותלמידה שהיא באה לעבוד, להתעמל. הגוף שלך לא ישתנה אם תצפי במדריכה שעושה תרגילים; הוא ישתנה אם את עצמך תעשי אותם. המדריכה כשמה כן היא- מדגימה, מסבירה, ועוברת בין כל המתעמלות לבדוק שהן מבצעות את התרגיל נכון.

בתחילת השנה חשבתי שיש להתמיד כי התמדה לאורך זמן מביאה ל"תוצאות". באנלוגיה ללימוד והוראה גם אהבתי את התחושה שעושים תרגילים בשעה אחת של היום או השבוע והם ממשיכים להשפיע גם אחרי השיעור עצמו (כמו שאנחנו ממשיכים לחשוב על משהו מעניין ששמענו ולהגות בו עד שהוא ממש חודר ונהיה חלק מאיתנו). במהלך השנה, בתהליך מקסים ולא מוכוון, התחלתי לצפות לשיעורים עצמם למען עצמם. מעבר ל"בונוס" שבתוצאות, מעבר להמשך התקשורת עם השרירים בימים שאחרי, הפעילות עצמה, ברגעי התרחשותה, הסבו עונג, חיבור מופלא של גוף ונפש, תחושה שאת נמצאת במקום הנכון ועוסקת בדבר שמהנה אותך. לומדת.

האם כל הנקודות שהוזכרו לעיל הן שהובילו לחוויה הזו?

הלימוד שלקחתי מכאן שאני מבקשת לנסות ליישם בבתי הספר הוא האחריות שלנו ליצור שיעורים שבהם הלומדים פעילים הן בפועל והן בתודעת האחריות שלהם על מסלול חייהם והתקדמותם. במקצועיות, בתשומת לב מירבית לכל אחד, בהתעניינות בשלומם ובנטיותיהם, מתוך גוון ומאור פנים ועם תכנית סדורה שמובילה לתוצאות לא אחידות, לא מדידות, שמהנות בעת הלמידה, ממשיכות להדהד גם אחריה ויוצרות מוטיבציה להמשיך להתקדם.

אני מעריכה שזה מה שקורה בשיעור התעמלות. אני מאמינה שבשיעורי מתמטיקה ומדעים שבהם התרגול רב זו האווירה. האם נוכל ליישם זאת בשיעורים רבי מלל? בתנ"ך? בהיסטוריה? בספרות? בכל תחומי הדעת שבהם אנו רוצים מתעמלים ולא צופים. פעילים ולא סבילים. זה דורש הכנה רבה יותר והפעלה אחרת של השיעורים אבל בע"ה יאפשר להגיע לחוויות משמעותיות וללמידה מעוררת ציפייה, השראה והתרגשות.

הדפסה

חדש באתר

חגים יחד
שיח בין דורי העוסק בסימני החג.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים