תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > לימוד דיאלוגי > משנתו החינוכית של מרטין בובר

משנתו החינוכית של מרטין בובר

אדיר כהן

קטעים נבחרים מתוך ספר העוסק במשנתו החינוכית של מרטין בובר. מתוך הדברים עולה תפקידו של המחנך לעורר בלב תלמידיו כיסופים אל האלוקים, אל הנצחי. כמו כן מוצג הקשר בין תפיסתו של מרטין בובר את עולם החסידות ואת הקשר בין הצדיק וחסידיו לבין תפקידו של המחנך ביחס לתלמידיו.

 

תורת החסידות של בובר כמנוף לחינוך רליגיוזי (חלקים נבחרים מן המאמר)

אדיר כהן

בתוך: משנתו החינוכית של מרטין בובר הוצ' יחדיו 1976 עמ' 191- 216

 

הרצון לחרוג מן המונולוג הקיומי... לעבר הדו-שיח מתגלה בהוויית חייהם של רבים מבני דורנו.

על רצון זה והסתמנויות הכיסופים הרליגיוזיים היטיב בובר לעמוד בדבריו:

"מתכוון אני למפנה, שחל בלבם של מקצת הצעירים, שהולכים ומתרבים ; ואף-על-פי שמפנה זה עדיין אינו חתוך, הרי אין לטעות בממשותו. סימניו של מפנה זה ניכרים יפה בעולם הגדול וגם בארצנו-אנו. הצעיר שאני מתכוון לו פסק מלהרגיש את עצמו כבן-בית בקבוצתו ובציבורו, פסק מלהרגיש את עצמו כבן-בית בעולם ; הוא מרגיש את עצמו עזוב עזובה חמורה, הוא מרגיש את עצמו כילד נטוש. בלבטים אלה, שעל-פי-רוב דומה שאין לכבוש אותם, מסתתרים כיסופים לחזור וליטול את כוח האמונה במוחלט ובערכי הנצח, כדי שיהא אדם יכול לחזור ולהידבק בהם. מפנה זה אינו פועלו של גורם חיצוני, גם לא פועלם של מחנכים; אין להבינו אלא בחינת שלב חדש במשברה של נשמת האדם ; אבל מחנכים, המקושרים קשר חיוני לערכי הנצח, יש בידיהם לאשר מפנה זה, ודאי גם בדרך הרצאתם, אבל בראש-וראשונה בדרך ההוויה, שהיא עיקר דרכו של החינוך. בידיהם לחנך כיסופים חדשים אלה בלב תלמידיהם. ניתן להם לעת הזאת לעזור לצעירים למצוא את השביל, המוליך אל ה"הן" המחודש"[1].

... חובתו הראשונה של המחנך, הקשור לערכי הנצח, המבקש למסור ערכים אלה לבן-הדור ולחנכו לאורם, להכיר את תמונת עולמו של בן הדור, את לבטיו הרבים, ולהבין את ראשית הסתמנות-התהליכים של מפנה ושל צורך פנימי עמוק בחידוש המגע עם הנצחי. המחנך החותר לחדש מגע זה לא יוכל לעשות זאת בדרך של כפייה מבחוץ, של מערכת חוקים ושל מצוות מעשיות, של כפיית הר כגיגית על הרוח, אלא בדרך של הכרה והתבוננות עמוקה, של יציאה מן האדם בדרכו אל האלוהים. נקודת-המוצא היא האדם בבדידותו בתוך עולם עיוור, ונקודת הפתרון היא התעוררות ההכרה, כי אין חיי האדם חיי בדידות אלא מעין שיחה מתמדת עם האל, דו-שיח של שאלות ותשובות עם האל, דו-שיח הנרקם על-ידי מעשי האדם ומחשבותיו יום-יום ושעה-שעה, שהם התשובה הניתנת לשאלות היוצאות מאת האלוהים.

... בסיפא של האגדה "כיצד למדתי מנפח" מתווכחים ביניהם הנפח ו"היהודי". היהודי אומר לנפח: "אבל הרי אין בידך להבין מה עיקר תכליתי." "ודאי אין בידי להבינו, השיב, אבל כלום יש בידך להבין מה עיקר תכליתי ?" כך למדתי שיש ללמוד להבין גם את זאת. במשפטים אלה גלום עקרון חשוב בתורתו החינוכית של בובר, עקרון ה"הקפה". רעיון זה מתבטא בכך שהמחנך חייב להימצא בסיטואציה החינוכית בשני מוקדים בעת ובעונה אחת : במרכזו של עצמו כמשפיע ובמרכזו של החניך כמושפע. על המחנך להרגיש את הרגשת הצד שכנגד, להכיר את הגבול באחרות ואת החסד שבהתקשרות עם האחר. בובר מטעים :

"אדם, שנועד להשפיע על הווייתם של יצורים הפתוחים להשפעה, חייב להרגיש ולחזור-ולהרגיש את עשייתו זו מן הצד שכנגד. הוא חייב להיות גם בעבר השני - בלי שייחלש מעשה-הנפש שלו החלשה כל שהיא - להיות בתחומה של הנפש האחרת, שהוא מקביל אותה, ולא נפש מופשטת, שראה במחשבתו, אלא מדי פעם בפעם הנפש הממשית בכולה של אדם יחיד ויחידי זה, העומד לפניו, השרוי יחד עמו בסיטואציה משותפת של 'חינוך' ושל 'התחנכות', שמערכת אחת היא, אלא שיחידי זה נמצא בקצה האחר של המערכה. לא די שידמה לעצמו את אישיותו של ילד זה; אולם גם זה לא די שהוא ידענה ללא מיצוע בחינת אישיות רוחנית וכך יכיר בה ; רק כשהוא קולט מעבר השני את עצמו ומרגיש את עצמו, מה טעם טועמים בו, מה טעם טועם בו האחר, הרי הוא מכיר את הגבול הממשי, מגלגל הוא במציאות את שרירותו ברצייה..."[2]

במקרה זה, שעליו מדבר בובר, אין "ההקפה" עשויה להיות הדדית. המחנך מודע להתנסותו של החניך, ואילו החניך אינו יכול להיוודע את חינוכו של המחנך. כלומר, המחנך עומד בשני קצותיה של הסיטואציה המשותפת, ואילו החניך עומד בקצה האחד בלבד. מכאן, על המחנך להבין את החניך ואף את אי-הבנתו של החניך אותו...

...בובר מציין, כי שאלה היא כיצד יגיע האדם, ובייחוד "האדם הפשוט", שהוא עיקר בתנועת החסידות, לידי כך שיחיה את חייו בשמחה נלהבת? מה יעשה על-מנת שלא יאבד את אחידות הנשמה בתוך אלפי הסכנות והסבכים של עולמנו? אם אבדה לו אחדות נשמתו, כיצד יחזור וימצא אותה? האדם זקוק לעצה, לסיוע. לכך הוא נזקק לא רק בענייני נשמה בלבד, הרי הכול מחובר במידת-מה לדאגות הקטנות והגדולות של החיים עצמם. מכאן, יש צורך בעוזר הן לגוף והן לנשמה, ליסוד הארצי וליסוד השמימי כאחד. עוזר זה הוא הצדיק. מנהיגותו של הצדיק איננה מבוססת על כוח כפייה כלשהו, אלא על כוחו הרוחני, על יכולתו לראות את האדם המסוים, את בעיותיו ודאגותיו, על הבנתו כל פרט לחוד וחדירתו לסבך בעיותיו האישיות ביותר וידיעתו להגיב עליהן תגובה אישית-אינדיבידואלית. הצדיק יודע את חיבור הגוף והרוח ויכול להשפיע על שניהם. הוא מלמד את האדם לנהל את חייו בדרך כזאת, שנפשו תיעשה בת-חורין והוא מלמד אותו לחזק את נפשו בתוך עצמו באופן כזה שיוכל לעמוד בפני הגורל.

עמדתו החינוכית המובהקת של הצדיק מתבטאת בכך שאף פעם אינו בא לפתור את הבעיות במקום האדם, לעשות את הדברים במקומו. הוא יודע להוליך את הנזקק בידו, עד שיעז להמשיך דרכו לבדו. אין הוא עושה במקום האדם את שיש כבר בידו לעשותו בעצמו. כוחו של דבר זה יפה גם לגבי מגע הנשמה עם האלוהים. הצדיק חייב להקל על חסידיו את המגע הישיר עם אלוהים ולא לשים לו תחליף. בשעות של ספק ומשבר מחזק הצדיק את החסיד, אך אף פעם אינו מכניס את האמת בקרבו אלא מסייע בידו לקנותה. הוא מעורר את החסיד לעשייה, לפעולה, לחיפוש ולהתנסות, בשעת צרה הוא מתפלל בעדו, אבל לעולם איננו מרשה לחסיד להשליך את יהבו עליו ולהישען עליו בתכלית. הוא אינו מוותר על הליכת-הנפש של החסיד לקראת אלוהים בעצמה, הליכה שבלעדיה תישאר ההוויה הארצית ללא הגשמה.

... בובר מוסיף כאן עקרון חינוכי חשוב והוא ירידת המחנך אל תלמידו על-מנת להעלותו. לדבריו, לשם פעולתו של הצדיק על הרבים, על העם, פעולה שהיא מרכזית בחסידות, אין הווייתו של הצדיק מספקת. עליו לעצב את תורתו בצורה כזאת שהעם יהיה מסוגל לקבלה. עליו להשתתף בהמון העם ולדבר אליו בלשונו. כדי להביא את העם לידי שלמות מוכרח הוא "ליפול" ממדרגתו. בובר מדגיש:

"היחס בין הצדיק ובין תלמידיו אינו אלא ריכוזו הנמרץ ביותר. ביחס זה מתפתחת ההדדיות עד לבהירות הגדולה ביותר. המורה עוזר לתלמידים למצוא את עצמם, ובשעות הירידה עוזרים התלמידים למורה לחזור-ולמצוא את עצמו. המורה מדליק את נרות נשמותיהם של התלמידים ; עתה הם מקיפים אותו ומאירים לו. התלמיד שואל, ובאורח שאלתו הוא מעלה בלא-יודעים תשובה ברוח המורה, תשובה שלא היתה נולדת בלא שאלה זו"[3].

עומדים אנו כאן בפני דו-שיח ישיר, שבו השאלות מיילדות את תשובותיהן והמגע הוא אינטימי ומפרה.

הצדיק-המורה הוא האיש שעיקר חינוכו בזה שהוא נותן לתלמידיו - חסידיו ליטול חלק בחייו ולקלוט בדרך זו את סוד העשייה. כך אמר ר' מנדל מרימנוב, שלמד תורה מכל אבריו של רבו הצדיק ר' אלימלך.

בובר משווה בין החסידות ובין תורת זן מבחינת היחסים שבין מורה לתלמיד. הוא מציין, כי בשתיהן עומד במרכז היחס שבין המורה לתלמיד.

לדבריו, בשתיהן מעריצים את האמת האנושית לא בצורה של קניין, אלא בצורה של תנועה. בשתיהן העניין העיקרי הוא בהתרחשות המתרחשת בין מורה ותלמיד. בחסידות מורחב יחס זה ליחס שבין המורה לעדה. ההבדל מבחינה זו בין החסידות ובין הזן הוא בכך שהן בזן והן בחסידות נראית האמת בחינת הוויה אנושית ותנועה בין הדורות, אבל תנועה זו מהוויה להוויה פירושה בחסידות מסירה, ואילו בזן פירושה דחיפה.

בובר מרבה להצביע על היחס הרציני והעמוק של החסידות לעצם ההוראה והחינוך. רבי דב בר ממזריטש הרבה להגות בדרך ההוראה. תפקיד ההוראה קבע את מחשבתו בתוך-תוכה. בובר מטעים, כי אופייני הוא שהמשל החביב עליו היה המשל על הסתגלותו העצמית של האב לבנו הקטן, הטעון לימוד. הוא ראה את העולם כהסתגלות עצמית של אלוהים לבנו הקטן, לאדם, שהוא מחנך אותו ברכות ובזהירות, כדי שיגדל ויגיע עדיו.

המגיד ממזריטש רצה להבין את העולם עצמו מתוך המתודיקה החינוכית של אלוהים. הגורם העיקרי לכך הוא היחס הלבבי שבין המחנך והחניך. הוא העמיד את הדדיותו של היחס אלוהים-אדם, אדם-אלוהים, כעקרון, כעקרון ראשי.

לדברי בובר יש לעמוד על הרצינות הכבירה של החוויה הפדגוגית בנפשו של המגיד, כדי להעריך כראוי מה ששומעים אנו על מרץ טיפולו בטיבו הפנימי ובגורלו של כל תלמיד ותלמיד, ומה שמסופר על הוראתו. הוראתו נתפסה בכמה פנים על-ידי התלמידים, אבל המגיד סירב להכריע בין תפיסותיהם, משום שכל פן משבעים פנים של התורה, שאדם רואה, הריהו רואה בו את האמת ראייה אמיתית.

מכאן מוליך צעד נוסף לתוך הדידאקטיקה של המגיד. אין הוא מביע קשרים שיטתיים, אלא פעם בפעם רמיזה אחת, או משל אחד, ועל התלמידים מוטל התפקיד לעבד את הדבר ולשלבו בקשרים הנכונים. עיקר חשוב הוא למגיד לעורר ברוח התלמידים את האמת השרויה בהם בכוח. ואכן, תפקידו נתפס לעתים כיילוד, כהוצאתה מן הכוח אל הפועל של אמת זאת.

הבעש"ט לא היה מורה במובן המצומצם של המלה. המגיד מהווה לעומתו מורה במלוא המשמעות וההתמסרות. הבעש"ט - כדברי בובר - חי, פעל, עזר, ריפא, התפלל, דרש, לימד. הכול היה דבר אחד, כשההוראה אינה אלא אחד הביטויים הטבעיים של החיים. לא כן המגיד. אמנם, גם הוא איננו מורה במובן תפקיד של התמחות, של "מקצוע". בובר אומר, כי "רק בתקופות של ירידת עולם רוחני מהווה ההוראה, גם במדרגתה העליונה, מקצוע ממש. בעתים של פריחה חיים התלמידים עם רבם, כמו שוליות של אומנות מסוימת עם האומן, ולומדים במחיצתו, ברצונו ושלא ברצונו, כל מיני דברים, דברי מפעל ודברי חיים."[4]כך ציינו תלמידי המגיד, כי עצם אנושיותו של רבם חינכה אותם. הוא פעל עליהם כתורה.

 

 

 



[1]מ. בובר: "על ע.א. סימון המחנך", בחוברת האדם מול ערכיו, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשי"ט.

[2]מ. בובר: בסוד שיח, מה' שנייה, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 1963, עמ' 257-258

[3]מ. בובר: אור הגנוז, עמ' 17

[4]שם, עמ' 24

הדפסה
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים