תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > לימוד תורה > עשר מחשבות על לימוד תורה

עשר מחשבות על לימוד תורה

יוסי פרומן

מחשבות על לימוד תורה שיש בו מפגש אמיתי, על ההקשבה למילות התורה, על משמעותו של הלימוד בחבורה ועוד

התורה נצחית
הבסיס של כל לימוד התורה הוא האמונה שהתורה היא נצחית.
העולם השתנה, אין מה להשוות בין העולם שהתורה ניתנה בו לבין העולם של היום, בכל המובנים, הפנימיים החיצוניים, ועדיין יש בה את היסוד שמעל הזמן, שהמשמעות שלו הוא שהיא יכולה לדבר לכל אחד בכל זמן ובכל מקום.
אופן הלימוד הוא היישום , הביטוי, של האמירה הזו שהתורה היא נצחית.

ללמוד מתוך חופש
האמונה בנצחיות התורה זו אמונה שנמצאת בלימוד הזה באופן כללי, אבל בכל פעם שאני לומד אני בודק אותה מחדש.
בתהליך הלמידה עצמו ובתהליך ההכנסה שלו לחיים, זה בבדיקה, וזה משפט מאד עדין- כלומר תמיד נשאלת שאלת "האם" ולא רק שאלת ה"מה". לא רק הקשבה מה כתוב אלא התבוננות האם אני מרגיש את הנצחיות הזו כעת, האם הדברים חיים מבחינתי.
מאד חשוב בלימוד שיהיה מקום גם להגיד "זה לא מדבר אלי בכלל", "זה מעצבן אותי", שהלימוד יעורר התנגדות. יש אדישות ויש התנגדות ושניהם מאד לגיטימיים וזה תנאי לעבודה הזאת, ממש תנאי לכך שאדם ירגיש יש כאן משהו שאומר לי משהו בתוך העולם הפנימי שלי לא רק בתוך ההתנהגות החיצונית, אלא בעולם הפנימי ובאופן שבו אני מנהל אותו.
כיוון שזה נוגע פנימה, לעולם פנימי, זה לא יכול לעבוד בכוח. החופש הוא מהותי ללימוד הזה. להגיד לאדם "תניח תפילין" אפשר לכפות את זה , אבל כשאתה מזמין אדם, קורא לו לכונן איזו תנועה פנימית בתוכו, קשה מאד לראות את זה קורה כאשר מפעילים כוח לכן החופש כאן הוא מהותי. ואז זה משפיע גם על אופן הלימוד ולא רק על אופן היישום. יש הקבלה בין הפנים לחוץ.

לחדד את השוני
כדי שאדם יעשה את התנועה הזו הוא צריך מהתחלה שזה יהיה במגרש שהוא המגרש שלו, שהוא לא משחק במגרש של מישהו אחר, אלא הלימוד הוא במגרש שלו. לכן מלכתחילה אופן הלימוד צריך להיות פתוח. כלומר, יש כאן מילים, אני שווה זכויות להבין אותן ולפרש אותן. הסיוג מהצד השני- זה לא אומר שאפשר להגיד הכל. אני לא אומר מה שבא לי, כי אז אני מפסיד את הכוח של הלימוד, אני נשאר להתבוסס בתוך העולם שלי. זה מה שקורה, באופן אבסורדי, לרוב לומדי התורה, רוב לומדי התורה באופן אידיאולוגי באים עם מחויבות לתורה אבל בפועל הם מקבלים חיזוקים לדברים שהם כבר ידעו. באופן לימוד כזה, אם אני אלמד משהו שסותר את זה, אעשה אוקימתא או פרשנות כדי שזה יתאים לעולם שלי. זה קורה לרוב לומדי התורה היום, גם בנגלה וגם בדברים רוחניים.
לכן זה המתח כאן, התנועה של השיקוף- אני בא לשמוע את התורה , לא אותי, ההיפך, אני מחדד את הצדדים של השוני ממני, מתחיל מקושיות או מתמיהות או מתגובות, כיוון שכבני אדם אנחנו עלולים לדבר הזה של טשטוש מה שלא נוח לנו איתו, לכן מלכתחילה מתחילת הלימוד נחדד, כי אלו החלקים בתוך הלימוד שהם פוטנציאלים לקידום הרוחני שלי. הקיים זה גם טוב, אבל זו דרגה נמוכה יותר, המקום שיש בו התנגשות הוא המקום שבו התורה יכולה לעשות משהו משמעותי לחיים שלי, זה המובן של התורה נצחית.

קוב"ה ושכינתיה
אני חווה את העולם באופן מאד טוב, העולם זז והקב"ה מזיז אותו. לפעמים, יש רגעים שבו העולם קשה ואז אני מרגיש את 'בוא אל התיבה', את 'לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי', שהעולם מאבד אחיזה והנה יש תיבה כזו לברוח אליה מהמבול, אבל באופן כללי אני חושב שהעולם הוא טוב, שאנחנו לא חיים במבול, אני חושב שזה אחד הדברים שאפשר לראות אותם מאז שחזרנו לארץ. רוב עולם התורה עדיין לא הפנים את זה, יש אינסטינקט בסיסי באידיאולוגיה של לימוד תורה שאומר העולם הוא קשה. כי הוא חומרי, והוא יצרי, וכי הוא נראה שאין בו אלוהים, הוא כופר ולכן- אין לנו שיור רק התורה הזו. המשפט שהכי מייצג את זה הוא האמירה "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" ולכן הדרך היחידה לחיות חיים רוחניים ומשמעותיים וקשורים לקב"ה הם אפשריים רק בתוך עולם של תורה.
כל האופן שבו אני מבין את הלימוד תורה הזה שאנחנו קוראים לו תורת חיים הוא שיש כאן דיאלוג בין שני קולות של הקב"ה. החיים שלי הם מופע של הקב"ה והתורה היא מופע של הקב"ה. הקב"ה מדבר דרך מה שקורה במציאות והוא מדבר דרך התורה שהוא נתן, דיאלוג בין קוב"ה ושכינתיה. בין הקול שלו בתורה שנקרא קוב"ה לבין הקול שלו במציאות שנקרא שכינתיה.
אם באמת חווים את העולם בצורה המאיימת והלא- אלוקית הזו, אז ניגשים לעבודה הזו של הלימוד בסטרס ולא בחופש. יש כאן הבנה יותר עמוקה בעניין של החופש, לא רק כי טקטית א"א לקרוא לאדם לשינויים פנימיים בלי חופש אלא כאן יש משהו יותר עמוק בהבנה שיש עוד אופציות לחיות אבל זו האופציה הטובה לחיות. לא היחידה.

הקשבה למילים
האוייב של תורת חיים מצד ימין זה האופציה שבה התורה הופכת להיות משרת לגילוי עצמי. זה מאד דק ההבדל הזה אבל הוא חשוב מאד.
באופן סמוי הדבר הזה קורה גם בלמידה קלאסית אבל באופן גלוי אפשר למצוא את זה בלמידה ניו אייג'ית. שהכל אפשר לומר, אז מאבדים את העוצמה. התרה אומרת משהו, יש כאן אמירה. הביטוי הקונקרטי של זה זו ההקשבה למילים. מה כתוב, מה לא כתוב. זה גבול מאד חשוב. כאן כבר יש שאלה על הדינמיקה של יחסי מנחה- קבוצה. מצד אחד אני רוצה להנחיל שההקשבה למה שכתוב היא קריטית, אני מקשיב למה שכתוב, ואני לא אומר את מה ש"בא לי". מצד שני עומד מולי אדם שחושב אחרת ממני, שאני חושב שמשהו אחד הוא שכתוב והוא חושב שמשהו אחר כתוב. ואז נוצר ויכוח, או דיאלוג אבל הגבולות הם הכתוב. יכולות להיות כמה קריאות של אותו מקור, אבל הקריאה חייבת להיות מעוגנת במילים. מה שחשוב לי לתת לו זה שהוא יחתור לשאלה הזו "האם זה כתוב או לא"? האם התלמיד בתוכו בחיפוש הזה, במכוונות הזו להקשיב למה שכתוב.
וזה הצד שקושר את תורת חיים עם לימוד פשט. זו עמדה רוחנית.

את והב בסופה
התנועה הזו קשורה לכישורי הנחייה- איך אתה מנחה לויכוח ומצד שני מכבד אותו לגמרי. את והב בסופה. תוך כדי לימוד, באמצע, שולפים חרבות אחד לשני ובסוף- אהבה. מה זה בסוף אהבה? הלימוד בחבורה קורה בו משהו- כשהשני פותח את הפה, אני בטוח שזה לא מה שכתוב ואני רואה את מה שכתוב אחרת, אבל ההיפתחות שלי לאחר יוצרת בפנים את הפליאה הזו "וואלה, אפשר לקרוא את זה גם אחרת". אי אפשר לשחק את זה. אם באמת נפתחת, אם נפתח לך משהו בלב, ואתה באמת אומר: וואו, איך אפשר לקרוא את אותן מילים באופן אחר לגמרי!, כשקורית האמפתיה העמוקה הזו (ולאו דווקא הסכמה) משהו מתרחב. זה תהליך מקביל בנפש למה שקורה מול המילים. לכן יש כאן הקבלה בין התהליכים הלימודיים לבין התהליכים הבין אישיים בקבוצה. כמו שאנחנו משקפים את מה שכתוב אנחנו משקפים אחד את השני, כמו שאנחנו מקשיבים לפסוקים עד הסוף, אנחנו מקשיבים אחד לשני. לכן תורת חיים הוא כורך בתוכו גם כלים מתודיים- לימודיים וגם כלים הנחייתיים.

להיות בכאן ועכשיו
הכל ראוי ללימוד כשלומדים תורה, רק חייבים להיות במה שלומדים. כשאני לומד גמרא אני לומד גמרא, כשאני לומד את הרשב"א אני עם הרשב"א. כשאני לומד משנה אני לומד משנה ולא את הגמרא שלה. זו איכות מאד חשובה, להיות בכאן ועכשיו. רוב האנשים בעולם, ברוב המצבים בעולם, ברגע שהם נמצאים בשניים הם נמצאים באפס. נמצאים על הגדר, באו"ם. האפשרות שיתחולל איזשהו תהליך פנימי היא כמעט שלא אפשרית. מורים, או כמעט כל מלמד בעולם מאד אוהבים את המתודה ההשוואתית. היא מחדדת, מנגידה, ובאמת זה מאד חזק. כל דבר ניכר מתוך הפכו וברמת ההבנה זה מאד חזק. ברמת ההפנמה, היכולת להיות בפנים, זה בדרך כלל מסרס. לכן כל השוואה של שני טקסטים או כל השוואה שהיא בדרך כלל מקשה מאד על התנועה הזו.
כשיש מחלוקות, אז לפחות, באופן ראשוני, להזמין הזדהות עם עמדה אחת. לכל הפחות להיכנס לתוכה, לעבד אותה. בדרך כלל כשיש מחלוקת אני לא פה ולא פה אלא נמצא על הגדר ומסתכל איך הם רבים בשביל להבין אותם זה מצויין, אבל בשביל שיקרה משהו בחיים שלי בעקבות זה זה כמעט בלתי אפשרי.

שיהיה מעניין
כשתלמיד לומד אני קודם כל רוצה שיהיה מעניין. כשמשהו מעניין אז בסמוי הוא עוסק בחומרים שמהם אני עשוי. מעניין זה השער. מעניין זה השער לה'. השלב הבא הוא "וואו. נגע בי. משהו נפתח". חיוני להשתהות על שלב ה"מעניין" כדי שהוא ירשה לעצמו להגיע לשלב הבא. לאפשר בהתחלה רק ללמוד. ברוב המקרים אי אפשר להתחיל מחיפוש הנגיעה והחיבור הפנימי. מבחינת התהליך המתודי לשאול כבר בהתחלה "מה מדבר אליך" זה חוסם, זה נועל. אני לא יודע עדיין אם מדבר אלי או לא, בוא נראה קודם מה כתוב. לאט לאט יצמח מתוך זה מה שמדבר אלי.

להרגיש בבית בלימוד
לפעמים המפגש עם הכתוב מערער משהו בתוכי, אך החוויה המערערת היא לא העניין באמת. היא איזושהי שבירה של האגו בדרך לנגיעה הפנימית. אני מבין דבר בתוכי מחדש , וזה יותר קשה במקומות המוכרים. יותר קל להיות "טרי" וחדש במה שנוגד את העולם שלי מאשר במה שהולם אותו. וגם הוא סימן שאני מאמין שהתורה, כמעט בהגדרה, יש בה דברים שהם לא אני.
ברמת כלי העבודה, אנחנו מתחילים מהמנוגד כדי להיכנס למגרש הנפתח . לא צריך להתמכר לפרובוקציה, למנוגד. שזה יהפוך אותי.
יכול להיות גם שישעמם אותי. זה החופש. אם מוכרח להיות מענין, מוכרח להיות מנוגד, ברגע שמוכרח זה לא יהיה.
אם המורה מביא דבר שמשעמם אותו יש סיכוי קטן שזה יעניין את התלמידים שלו. אם אני מביא משהו שמעניין אותי, התלמידים רואים מה קורה לי כשאני ניגש אליו ואיך אני פותח אותו ומנסה לפתות אותם להיכנס לתוכו, אז זה יחולל משהו גם בתוכם.
מה שחשוב זה שמה שאתה מביא תרגיש בו בבית. במובן שאתה שם. אתה מונח שם. יש אנשים שמונחים בדבר גם בלי שהם מבינים את הכל. זה משמעותי גם להכנת שיעורים- המון מהאנרגיה של ההכנה היא להבין את הרקע, להבין את ההקשר, וזו הרבה פעמים חלוקת אנרגיה לא נכונה. אלא אם כן זו האפשרות היחידה שלהם להרגיש בבית, ואז זה שווה את כל המאמץ והזמן של ההשקעה. אם אדם יכול להיפתח לאופציה הזו, של להרגיש בבית גם בלי שאני מבין את הכל, להביא תורה של רב נחמן גם בלי לדעת מתי הוא אמר אותה ואת כל הרקע, כי כאן יש משהו שמדבר אלי. משהו קרץ לי שם, שמעניין אותי להבין אותו יותר, וזה מה שהבאתי ללמוד. זה לא קורה הרבה משום שזה מאיים על הביטחון שלנו וגם כי רוב הדברים שאנחנו מלמדים אנחנו מלמדים אותם שוב ושוב. שזה גם אתגר- איך משהו שאני מכיר טוב אני יכול להביא אותו וללמד אותו ממקום טרי. וזה הכי רלוונטי למורים, שרוב העיסוק שלהם הוא בידוע ובמוכר.

לימוד בחבורה
משהו קורה מתוך החבורה, הרגשה שבמיטבה אני מרגיש אותה שקרה כאן משהו מתוך הביחד שלנו. שמשהו נולד. ביום לא טוב אני מרגיש איזה אגו.
ההבנה שזה רכוש של כולם, הלימוד שנוצר בחבורה. יכולה לשחרר מהאגו, מההתעסקות הפנימית שקורית לפעמים למורה של "שואו", משהו קורה ביחד, אתה מוביל את זה אבל זה לא רק אתה...
החוזה בלמידה הפרונטלית אומר שהידע נמצא אצלי, המורה, ואני אתן אותו לך, התלמיד. החוזה הזה הגיוני, באמת הידע נמצא אצל המורה, אבל למרות שלמדתי, למרות שאני יודע יותר, ברגע ההתרחשות אנחנו שווים לפני החוק.
זה מה שמאפשר למידה בית מדרשית, אני שומע את התורה, ואתה שומע את התורה וביחד אנחנו מנסים להבין.
 

הדפסה

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים