תיכון
יסודי
גני ילדים
בלוג > תשע"ז > שמחה ולמידה בשתי קומות

שמחה ולמידה בשתי קומות

חיים רקובר, 7/3/2017

התבוננות ברבדיה השונים של השמחה ושל חווית הלמידה. מחשבות לקראת חג הפורים הבא עלינו לטובה.

פרולוג

כמבוגרים, אנחנו פחות שמחים.

אני מתבונן בהילולת הפורים, במשובת הנעורים שבמסדרונות בית הספר, זו הפותחת שיעור בשחוק, המקשטת והופכת את בית המדרש, הרוקדת ושרה. ואני תוהה: מה בין 'שמחה' לזה. הרי עבורי, שמחה היא תהליך פנימי, הנוגע בעצבים האימננטיים ביותר של הקיום, מחובר להווייתי, לתחושת החיים והקיום שלי. ואילו השחוק בבית הספר הוא חיצוני, לעיתים עד כדי זלזול.

אז האם אני שמח פחות או שמא שמח אחרת?

 

 

שתי קומות:

כמדומני שמדובר כאן על שתי קומות של שמחה. שייתכן ויש להם גם קשר ללמידה וחינוך.

1. בין אדם לאלוקיו

במערכת היחסים שבין אדם לאלוקיו, ישנו השלב הראשוני, הילדי, בו הקב''ה בבחינת מלך הרוכב על כרוב שמים ומתנשא על כל העולם בכבודו. כך קל לציירו: אלוקי, שולט, עליון, אבל בעיקר: תמיד שם ותמיד עבורי.  

 

אבל אצל רוב האנשים שאני מכיר ישנו שינוי, ובמהלך החיים הקב''ה "הופך" להיות לא רק אבא רחמן (שלעיתים אולי גם מאיים) אלא ידיד נפשנו (ואולי אפילו אוהבנו/אהובנו). כשאנו מתבגרים רוחנית, אנו נפרדים מבית האב, ומחפשים את שאהבה נפשנו. ידיד נפש שכזה, הוא יותר בן שיח, הוא מושא הכיסופים והגעגועים, התקוות והתפילות. זה שאינו שייך לעולם המושגים הארכיטיפיים, אלא שייך למחוזות האינטימיות, כזה הדואג והקשוב לעולמינו הפנימי, כזה אליו משוועים.

 

אלא, שיחד עם שינוי זה, מגיעה גם העובדה שהוא לא תמיד נמצא. לנסירה יש השלכות: יש זמנים של קירוב ושל ריחוק, יש זמנים של היתר ושל איסור, יש זמנים של אינטימיות פנים בפנים ושל אחור באחור.

 

[בהקשר של פורים: מגילת ההסתר בה הקב"ה מופיע רק בחלום "מאחורי הקלעים", היא הסימן המובהק לתחילת התורה שבעל-פה זו הדורשת את עמל האדם ומעלה את עולם החול אל הקודש. "הדור קיבלוה (=חזרו וקיבלו את התורה) בימי אחשוורוש" מתוך אהבה, ולא מתוך כפיית הר ונבואה שמימית].

 

2. בין אדם לשמחת חייו

כך גם השמחה: ישנה שמחה ילדית, זו השמחה לשמוע שוב ושוב את אותו הסיפור, זו השמחה לצבוע דף חלק, שמחה היכולה סתם כך לצאת במחול. שמחה שבה אין הפרדה בין חדש לישן, בין גבוה ונמוך.

 

אך שמחה זו נעלמת בדרך-כלל, ותחתיה יכולה להופיע שמחה מתבגרת יותר. זו במהותה שמחה הבנויה על האין, על התוהו וההעדר שקודם להוויה. והתוהו מטפטף מפעם לפעם, בעוצמות שונות – ונותן בנו אותותיו: כשנכשלים במבחן, כשהאהבה נכזבת, כשאין מספיק כסף, כשמבינים שיש מוות בעולם,  כשהגב כואב ואי אפשר לקום מהמיטה, כשקרוב מאבד לפתע את שמיעתו, ועוד דוגמאות לרוב; לעומתם, ברגעים של חסד, המבט מופנה פנימה והאדם מסוגל להבחין בכל הטוב שאופף אותו ביום יום – אותו טוב שאינו מובן מאליו ואינו מובטח, ומתוך כך בא לשמחה גדולה.

 

3. בין אדם להוראה

כמדומני שכך גם בלמידה: ישנה למידה ילדית, זו השמחה בחשיפת עוד אות ועוד מילה. זו המתבססת את האמון הגדול במורה, כמעיין אב גדול היודע כל ומבקש לאלפני ספר.

 

אך ישנה למידה מתבגרת, שהדבר האופייני לה ביותר הוא השאלה, הערעור, שבירת הידע והדקונסטרוקציה שחייבת לקדום לכל למידה.

 

מהכירותי הדלה עם בתי ספר, נדמה לי שלא השכלנו לסייע לתלמידים לעבור את ה"התבגרות" הפדגוגית הזו. גם תלמידים בתיכון מנהלים "כלכלת למידה חסכונית" כזו "הסומכת" על המורה, ובשל אותה אינפנטיליות משננת את הסיכומים לפני המבחן.

 

למידה מתבגרת צריכה להיות בנויה על הריקוד העדין שבין הקניה וגילוי הפנים, לבין ההתנסות השוברת את הפרדיגמה אותה בנינו קודם לכן. כבוגרים, יש לנו המון שאלות: על הרלוונטיות של החומר (למה אני צריך את זה?) על האקטואליות שלו (מה הקשר לחיים?) על הקיומיות שלו (מה זה קשור לחיים שלי?) על המשמעות של החומר (מה המשמעות לחיים שלי/לחברה/לעולם) על ההשלכות שלו (מה אפשר לעשות עם זה?) ועוד. אצל המתבגר, שאלות אלו עדיין לא באו לידי הבשלה, ועלינו לתת להן סעד, כיוון שהן הפתח ללמידה חקרנית, פוריה, אישית, משמעותית.

 

מורה טוב צריך לשאול את עצמו לפני שהוא נכנס לכיתה לפחות את אחת מהשאלות הללו, הן לגביו והן לגבי תלמידיו. ואולי מכאן יתחיל שינוי.

ובחזרה להתחלה:

במקום לראות במבט ביקורתי את הוללות אדר של התלמידים, בואו נשאל את עצמינו כמה שאלות על שמחה: מה משמח אותי? איך הייתי רוצה שהכיתה שלי תשמח? מה משמח את אשתי וילדי ואיך אני רוצה ששמחת פורים תראה בביתי? איך שאר השותפים בבית היו רוצים ששמחה תראה? מהם הרבדים השונים של השמחה? את מי הייתי רוצה לשמח? אם שרת התרבות הייתה מתייעצת איתי, איך הייתי מציע לארגן את פורים במדינה? ועוד ועוד. ולפתע, צוהרים נוספים נפתחים, והשאלות ממוססות את הביקורת ומאפשרות להיכנס לעוד ועוד עולמות של שמחה.

 

בכל אחד משלושת הרבדים: בין האדם לאלוקיו, בין האדם לשמחת נפשו ובין האדם להשכלתו, צריך להבחין מה המקום שבו האדם אוחז, האם הוא "ילד" או "מתבגר". מי שיבקש את אלוקיו, שמחתו ולימודו במקום אחר – כנראה שלא ימצאנה. ישנו חשש להקדים את המאוחר, ולחשוף בפני הילד את התוהו הקיים, אך ישנו גם חשש הפוך. אחת הפרשנויות החסידיות לאיסור "אלוקי מסכה" (לא מסכה לפורים – מסכה לעבודה זרה), הוא האיסור "לקבע" את תמונת האל, שכן זו דינאמית ומשתנה – כפי שהאדם משתנה.

 

שיעורי בית:  

  • בחר את אחד מהרבדים: אמונה, שמחה, הוראה.

  • מצא שינוי שעברת בשנים האחרונות, ביחסך לדבר.

  • השלם את הפסקה הבאה: "אתה לא שם לב שהשתנית? פעם .... היום... ולכן..."

  • פורים שמח!

 

אפילוג. קומה שלישית.

אם נשתמש באבות הקדושים כדי להמחיש את הדבר, הרי שהלמידה הראשונה היא בבחינת חסד לאברהם שמלא באמונה ושפע טוב.

 

השלב ה"מתבגר" הוא בבחינת דינו של יצחק, שמבקש לבנות עולם יציב יותר – דומה שונה לעולם אביו.

 

אבל ישנה קומה שלישית: קומתו של יעקב. יעקב שכל חייו חיפש אהבה ומשפחה, וברח והתאכזב – אך דווקא הוא בונה בניין לדורות. קומה שלישית זו, היא קומה בה האדם שבע כשלונות ודווקא מתוך כך הוא בוחר להאמין. הוא "שומר את הדבר" וממתין ומצפה מתי יתגשם החלום. הוא כבר ראה עולם בנוי וחרוב, וכעת הבחירה בידו האם לקפוץ לתוך עולם האמונה, לזהות מתוך שלל הנרטיבים את הניגון המתאים לו.

 

ברמת הלמידה, זהו המורה, היודע שהידע שהוא מנחיל חלקי, ובכל זאת בוחר ללמד אותו בחדווה ובאמונה. זה המחנך שיודע שאל מול הרוחות הנושבות בעולם – צריך בעיקר סיעתא דשמייא, ובוחר בכל זאת לחנך ולנסות ליצוק תוכן בעולם מנותק וממוסך.

 

ואין כמו פורים, לצחוק. לצחוק על ה"ילד" שלא מבין. לצחוק על ה"מתבגר" שחושב שבדקונסטרוקציה הוא גילה עולם, ולצחוק על המבוגר שעכשיו קורא (וכותב) את השורות הללו, וחושב שיש לו ביד "פתרון" למשהו.

 

לחיים לחיים!

 
 
תגובה
הדפסה


תגובות גולשים

פורים שמח!
רעות, 7/3/2017

תודה חיים! הפוסט שלך "זרק" אותי להרבה מחשבות... על ילדות והתבגרות ועל הצחוק שרוחש מתחתן. תודה מיוחדת על סיום דבריך המערער על הכל - הכנה טובה לפורים...

נעמי, 8/3/2017

יפה מאוד הדברים מלאי תוכן ועוצמה שווה להעביר שיעור כזה.

חדש באתר

סרטונים ליום השואה
מגוון סרטונים המתאימים להקרנה ולדיון לקראת יום השואה

מהבלוג שלנו

מחשבות על משמעותם החינוכית של הטקסים בבית הספר
תקופה זו של השנה רוויה בטקסים שונים. כמו בתחומים רבים אחרים, עומד מתח בריא בין הצורך להעמיד תוצר איכותי וטוב לבין קיום תהליך חינוכי מקיף ומעמיק עם התלמידים. היערכות ומודעות מוקדמת יש בכוחם לצמצם את הפער בין שתי מטרות חשובות אלה. חשיבה על משמעותו של הטקס וההזדמנויות החינוכיות הגלומות בו.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים