תיכון
יסודי
גני ילדים
רעות ברוש

רעות ברוש

ממיקמי ומנהלי תכנית לב לדעת, מפתחת השתלמויות מקוונות ושותפה בכתיבת חומרי למידה. מורה לתנ"ך ולספרות.
מאמרים > למידה משמעותית > למידה לקראת הפנמה

למידה לקראת הפנמה

רעות ברוש

המאמר עוסק בשלושה עקרונות ללמידה המכוונת להפנמה: למידה כולית, המערבת את כל ישותו של האדם, למידה דיאלוגית והפנמה.

א. למידה כולית

תלמיד יושב בכיתה ולומד. כיצד ניכרת הלמידה בגופו? היד כותבת, מצביעה, העיניים מביטות, מידי פעם הפה דובר, ובעיקר האוזניים- כרויות ומקשיבות. ומה מתחולל בתוכו פנימה?

האדמו"ר מפיאסצנה כתב בפניה למלמדים על כוליותה של הלמידה:

"לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרו באלהי ישראל."[1]

זוהי למידה המבקשת להתבונן על התלמיד כאדם שלם,  להקיף את רבדיו השונים באופן הוליסטי ולא למידה המתקיימת רק מן הצוואר ומעלה, כפי שכינה אותה קארל רוג'רס.[2]

למידה כולית, היא למידה המחברת בין חלקיו השונים של האדם, ונוגעת הן ברובד השכלי- קוגניטיבי, והן ברובד הרגשי והנפשי של האדם. הרב סולובייצ'יק קרא לכך חיבור החכמה שבראש עם החכמה שבלב. וכך כתב:

אין צלם אלהים שורה באדם אלא אם כן חברו בו יחד חכמת הראש וחכמת הלב. היהדות היתה הראשונה שגילתה את עניין החכמה שבלב. חכמת הלב מהי? אין זו עוסקת בחישובים מאתימטיים ולא ביסודות תורת ההגיון ולא בהרכבת מכונות ובחשיפת חוקי הטבע, אלא בחיי הרגש האנושיים הטהורים. חכם הלב לא דיו בהבחנה בין אמת ושקר, אלא אף שוחר לגלות ולעשות את הטוב ולהסיר את הרע. לא דיו במה שהוא מוצא דרך המדע את העובדות שבחיים ושבמציאות כהווייתן, אלא אף שוקד על מידות החסד, האהבה והרחמים.[3]

חיבור חכמת הראש עם חכמת הלב מכירה בהן כשני חלקיו של שלם, המפרים ומזינים אלו את אלו ואי אפשר לאחד ללא חברו.

כיצד נראית למידה האופפת את האדם כולו? במבט מבחוץ נראה אולי את היד כותבת, גוזרת, מציירת, הפה יכול לשיר, הגוף כולו לנוע. העיניים מתבוננות מסביב וגם פנימה, לעיתים עצומות. ובתוכו של הלומד פנימה: הנסתר, הסמוי מן העין. מקום שבו אין היד מגעת ובו הברכה שרויה. ולעיתים דווקא התלמיד שנראה כאילו אינו מרוכז, ואינו איתנו- בתוכו רוחשים כעת דברים בהשפעת הלימוד.  

על מנת שהלמידה לא תהיה רק מן הצוואר ומעלה, ולא תערב רק את 'חכמת הראש', יש לפתוח שערים לחכמת הלב, לחכמת הגוף. לפתוח ערוצים רבים ככל האפשר ללמידה. לפנות לכוחות הלמידה והיצירה המגוונים הקיימים באדם ולאינטליגנציות השונות שהתברך בהן. פתיחת ערוצי למידה שונים מאפשרת גם מתן בחירה לתלמידים מבין חלופות שונות, כך שתלמידים רבים ככל האפשר יוכלו לבוא לידי ביטוי ולמצוא את נקודות החיבור שלהם אל הלמידה. [4]

ישנם מספר כלים שיכולים לסייע ללמידה לחרוג מהמרחב השכלי-קוגניטיבי, ולהיות ללמידה כולית. בין השאר, נוכל לאתגר את התלמידים במשימות הכוללות הקשבה (למוזיקה, לסביבה ולטבע, לטקסט הנקרא על ידי המורה כשהתלמידים לא אוחזים בו) ניתן לשלב בלמידה פעילות גופנית של התלמידים, לפתוח במעגל תנועה או לבטא תובנה מן הנלמד דרך פסל קבוצתי או תרגיל מחול, לצאת מתוך הלימוד ליצירה בחומר, לשלב בלימוד שירה או נגינה ועוד. היתרון שבהצעות הללו הוא שהן מביאות לחלל הכיתה וללמידת החומר 'חלקים נוספים' מגופו ונפשו של התלמיד, ומייצרות נגיעה ב'אדם השלם' שניצב לפנינו.

ב. למידה כמפגש

במשך שנים נהוג היה לתאר את הלמידה מנקודת מבטו של המורה: המורה מקנה, מסביר, מלמד, מדגים, ומעביר. אך לעיתים קרובות המורה יעשה את כל הפעולות הללו, אולם בקרב התלמידים (או לפחות בקרב חלקם) לא בהכרח תתרחש למידה. לכן בשנים האחרונות מקובל להפנות את המבט אל עבר למידתו של התלמיד: הלומד מבין, מיישם, מבצע, מפנים. תשומת לבו של המורה נתונה לתלמידיו והלמידה היא כזו המכוונת לפעול את פעולתה עליהם.

ניתן לדמות את הלמידה למפגש: מפגש בין תלמיד לעולמות ידע ותוכן חדשים, בין תלמיד לטקסט, ליצירה. מפגש בין תלמיד למורה, בין תלמיד ליושב לצידו, ובין התלמיד לבין עצמו.

מרטין בובר בספרו 'אני ואתה' תאר את המצב הבראשיתי של האדם בהיותו מצוי בזיקה. במפגש אני-אתה בו נוצר דו שיח בין שניים, בו נוצר קשר, חיבור ודיבוק בין שתי נשמות נפרדות שלרגע אחד לפחות נוגעות זו בזו.  הזיקה נוצרת על ידי הדיאלוג, על ידי הדיבור.  הפגישה והדיאלוג המביא לחיבור הם, לפי מרטין בובר, לא פחות ממעניקי המשמעות לחיים, הנגלית מבעדם: "כל חיי אמת פגישה הם"[5].

הלמידה, כאשר היא נעשית מתוך פתיחת הישות, יכולה להוביל לאינספור מפגשים מרחיבי דעת והוויה. תפיסת הלמידה כמפגש מובילה ללימוד שהוא מעין מה שכתוב בגמרא:

"יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו."[6]

לימוד חי, בו מאחורי הכתוב יש אדם ממשי שאפשר כביכול להיפגש עמו דרך הלימוד. למידה שכזו מאפשרת מפגש של התלמיד עם עצמו ועם חייו, ושל התלמידים בכיתה אלו עם אלו. הרצון ליצור מפגש מצריך גמישות ופתיחות למגוון נקודות מבט ולא רק לנקודת מבטו של המורה. במפגש אמיתי הלמידה נובעת מתוך הנוכחות ב'כאן ועכשיו' וההקשבה לאופן בו הדברים מובנים ומתקשרים ללומד במקום בו הוא נמצא כעת. וכפי שכתב פרנץ רוזנצוויג

"בשיחה של ממש מתרחש משהו; אין אני יודע מראש מה יאמר לי בן שיחי, שאפילו מה אומר בעצמי איני יודע"[7]

כמו כן גם חבורת הלומדים משמעותית לאופן בו יתחולל המפגש- כאשר יש הקשבה ושיח פורה בכיתה, לעיתים התובנה המרכזית שתלמיד יצא איתה משיעור תיוולד בעקבות משפט שיאמר אחד מן החברים או שאלה שתישאל ותעורר המשך חשיבה והתבוננות. 

ב"לב לדעת" פותח מודל קשב- מפגש- הפנמה[8], על פיו על מנת להגיע לחוויית למידה משמעותית יש צורך לעבור בשלושה שערים. ראשית הקשב, הפניית תשומת הלב אל התוכן אותו עומדים ללמוד. על מנת ליצור מפגש יש צורך להכין את הקרקע אליו, לגרות את הסקרנות, לעורר את הלב, ליצור קשב ללמידה. השלב השני הוא המפגש עם התוכן העומד בפני הלומד. המפגש כולל התבוננות בתוכן הדברים, הבנה שלהם ועיבוד התוכן בכלי הלמידה השונים. אל המפגש עצמו יש לבוא באופן שלם, המקיף את הלמידה על רבדיה השונים- חכמת הראש וחכמת הלב, ההבנה, החשיבה והלב. פעמים שמתוך המפגש מתעורר בלומד הדהוד: משהו באדם מתעורר. הלמידה יוצרת בתוכו מעין הרהור פנימי. הדברים שלמד מוצאים בתוכו הד הנענה ללימוד, העניין התעורר, ישנה תחושה של נינוחות- הדברים מוכרים, מתחברים, או לחלופין- מפתיעים ומסקרנים. מתוך המפגש יכולה להתחולל בלומד הפנמה של הדברים, עליה נרחיב בסעיף הבא.

ג. הפנמה

המושג הפנמה קשור באופן ישיר גם לתחום האינטלקטואלי, אך בה בעת גם לתחום הרגשי ולתחום הערכי- רוחני שיש באדם. משמעותה של ההפנמה על פי מילון אבן שושן היא "הפניה פנימה, הטיה כלפי פנים" ועל פי מילון ספיר "הפיכת גירויים ומניעי חוץ לחלק בלתי נפרד מתודעתו העצמית של האדם ואישיותו".  כאשר נוצרת הפנמה בלימוד (לאחר ותוך כדי רכישת הידע האינפורמטיבי של החומר, והחשיבה עליו [קוגניציה]), נוצרת אינטראקציה בין עולמו הקיומי (ידיעות יסודיות, תפיסות עולם), והפנימי (תחושות, תכונות אופי- SELF), של הלומד לבין תכני הידע אליהן הוא נחשף. אינטראקציה זו מאתגרת, חושפת ומנביעה את עולמו הפנימי של הלומד ולאחר מכן משפיעה עליו. לימוד מעין זה מפתח ומעמיק את התצורות הרגשיות, הערכיות, והרוחניות של הלומד, ומשנה גם את תצורות החשיבה וההבנה שלו. בעקבות החשיפה והשיח בין העולמות הלומד משכלל לעצמו את תבניותיו ולעיתים אף מַבְנֶה לעצמו תבניות תחתיהם. הדהוד החומר בליבו מעמיק את מימד הידע והחשיבה, וכמו כן, נושאי הלמידה מתקשרים לחייו ונקבעים בליבו של הלומד ביתר שאת כאשר הוא מפנימם, וממשיכים ללוותו גם אחרי הלימוד.[9]

ההפנמה מתרחשת בדלת אמותיו של התלמיד אך המורה יכול ליצור מרחב שבתוכו יכולה להתאפשר למידה המכוונת להפנמה. יצירת המרחב קשורה ראשית לכל בחיפוש נקודה חיה ורעננה בתוך הלימוד, הן עבור המורה והן עבור התלמיד. מעבר לכך תלוי הדבר באיכות הדיבור וההקשבה בכיתה, בחיפוש חפץ הלב של התלמיד והאות המיוחדת לו בתורה ובמתן זמן ומקום להשתהות בלמידה ולהתבוננות פנימה.

ההפנמה אינה רק חלק מסוים במהלך השיעור אלא היא מבטאת הלך רוח- היא יכולה להתגלות כברק ברגע מסוים תוך כדי למידה, או להתעורר שנים אחר כך בהיזכרות. במהלך השיעור ניתן ליצור את המעטפת,  בידינו להכין את הקרקע להתרחשותה ולקרב את התלמידים אל סיפה.

לא מעט כלים קיימים בידינו כדי לזמן את ההפנמה (שכאמור, איננה תלויה בנו). בין הכלים הללו ניתן למנות את תרגילי הכתיבה (במהלכם מוזמן התלמיד לכתוב במחברתו, ולעתים גם לשתף את הכיתה אם רצונו בכך, דברים ביחס למה שנלמד, כתיבה יוצרת, שיר או מכתב או כתיבה יומנית בעקבות מה שלמד וכיוצא באלו), ציור ופיסול (פעילויות בסיום השלב הראשוני של הלמידה, במהלכן יוצר התלמיד בעקבות מה שנלמד בכיתה – ברמות שונות. בגילאים צעירים היצירה פעמים רבות תהיה קונקרטית, ביטוי של הנלמד, ובגילאים מבוגרים יותר ניתן להשתמש בכלים הפלסטיים כדי להפשיט רעיונות ולבטא אותם או את הזווית האישית ביחס לחומר הנלמד), משחק (הצגת תיאטרון יכולה להביא גם היא לידי ביטוי פרטים או תחושות שהתלמידים עמדו עליהם במהלך הלימוד, ולאפשר גם לשאר הכיתה לחוות דעה ולהצטרף לתהליך) האזנה למוזיקה, תרגילי דמיון או עבודה אישית- פנימית מתוך הלימוד, יציאה אל הטבע, פעילות בתנועה ועוד. [10] לעיתים מה שיחולל או יזמן את ההפנמה הוא שלב ההכנה ללימוד, שיכין את המצע להולכת הלימוד אל הלב, ולעיתים תרגילים שינתנו בעקבות המפגש עם החומר הנלמד או הזמנה לעבודה פנימית הם שיוליכו אל ההפנמה.

גורם משמעותי נוסף בדרך אל ההפנמה הוא הפיכת הלמידה לכזו המערבת את הלומד באופן אקטיבי במהלכה. דרך דיונים, הזמנת שאלות מן התלמידים, שאילת שאלות מערערות ומסקרנות או כאלו הפונות אל הרגש והעולם הפנימי של התלמידים, משימות למידה שמוליכות את הלימוד אל עבר מרחבים נוספים, ועוד. וכפי שכתבה נחמה ליבוביץ:

אין הרצאת הדברים לפני התלמידים -גם אם תהיה סדורה ובנויה כהלכה - דרך הוראה אמיתית. השמעת דברים לאזני השומעים איננה הדרך לפקיחת עיניים ולפתיחת הלבבות לקראת הדברים הנאמרים בכתובכבר הורו גדולי מחנכים וחזרו ושיננו לנו, שאין אדם לומד מתוך שמיעהמתוך מצב של סבילות, מתוך שמושיטים לו דבר בקנה, ואין לימוד ממש אלא מתוך פעילות, מתוך יגיעה, מתוך אימוץ חושים ואימוץ כוחות הרוח והנפש.[11]

פן נוסף של ההפנמה הוא במשיכת הלימוד מחדר הכיתה אל עבר החיים עצמם, העולם המוחשי הסובב אותנו. וכפי שכתב הרמב"ן באיגרת לבנו:

"וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ."

לקום מן הספר, לא להשאיר את הלימוד כלוא בספרים ובמחברות אלא לחפש  נתיבים ליישומו ולקיומו בעולם.[12]

חשוב להדגיש כי ההפנמה אינה יכולה להתקיים במנותק מהשלבים הקודמים לה אלא היא מוכרחה לנבוע באופן אותנטי מתוך שלבי הלימוד הקודמים. ההפנמה היא לעולם תוצר של תהליך לימודי מלא ומקיף, שחיבר יחד את עמל הראש עם עמל הלב. ניסיון לסמן באופן מלאכותי בסיום השיעור ערך או מסר אותו רוצים "להעביר" לתלמידים, כאשר זה לא עלה וצמח מתוך תהליך הלמידה השלם, לא יצלח. יחד עם זאת, תהליך הלמידה לא ייחווה כשלם אם לא הגיע אל שיאו בחיבור הנלמד אל מעבר למרחבי הידע וההבנה- אל עבר המשמעות, הזהות האישית, החיים והרוח.

אין ביציאה מן הכיתה מכשיר שיקוף הסורק את התלמיד ומשקף מה למד, מה הבין, מה הותיר בו רושם, אלו דברים המצויים ברשות היחיד של התלמיד. אנו יכולים רק לתור אחר העקבות שמותירה הלמידה, לאסוף רמזים. פעמים רבות תהליכי למידה הם תהליכים עדינים המתרחשים לאורך זמן והשפעתם היא השפעה עדינה ומצטברת. השיעור במובן זה הוא כטיפה היורדת ומחלחלת לאיטה אל מעבה האדמה ומחוללת תהליכי צמיחה כמוסים.

 

[1] רבי קלונימוס קלמיש שפירא, הקדמה לחובת התלמידים.

[2] החופש ללמוד, עמ' 14, ספרית פועלים 1974.

[3] הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ימי זיכרון עמ' 114.

[4] להרחבה בנושא קראו במאמרה של ד"ר עפרה מייזליש "אתגרי מערכת החינוך וכיווני מחשבה לקידום למידה עמוקה ומשמעותית http://www.levladaat.org/content/1198 וכן מאמרו של ד"ר נמרוד אלוני "הבניית התנסויות משמעותיות  בחינוך ובלמידה" http://www.levladaat.org/data/upl/SitePages/834-sRedirTo.pdf

[5] מרטין בובר, אני ואתה בתוך: מרטין בובר, בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, ירושלים, מוסד ביאליק 1959, עמ' 10.

[6] תלמוד ירושלמי, קידושין א, ז.

[7] פרנץ רוזנצווייג, נהריים, מוסד ביאליק 1977, עמ' 230. להרחבה על "בית המדרש החופשי" שייסד רוזנצווייג כדאי לקרוא בספרו של ד"ר חנוך בן פזי "עמנואל לוינס- האמנה החינוכית" הוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 156- 160.

[8] המודל פותח על ידי ד"ר משה וינשטוק וד"ר אורית פרנפס. ניתן לקרוא עליו בהרחבה במאמר הבא: http://www.levladaat.org/data/upl/SitePages/795-sRedirTo.pdf

9] ד"ר משה וינשטוק, "ידע, עמל והפנמה" מתוך אתר לב לדעת http://www.levladaat.org/content/266

[10] על ערוצי הלמידה השונים ניתן לקרוא במאמרים המצויים באתר לב לדעת: http://www.levladaat.org/content/49

[11] נחמה ליבוביץ, הוראת הפטרת יום ב' של ראש השנה, מתוך מאסף לענייני חינוך והוראה, ירושלים תשכ"ח. 

[12] להרחבה ניתן לקרוא במאמרו של הרב אורי ליפשיץ "על עבודה רוחנית בלימוד תורה" מתוך ספר לב לדעת http://www.levladaat.org/data/upl/SitePages/796-sRedirTo.pdf

 

הדפסה

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים