תיכון
יסודי
גני ילדים
הרב אחיה פרינס

הרב אחיה פרינס

רב האולפנית בתל אביב, שותף בצוות פיתוח הוראה ובית מדרש יוצר בישיבת כפר גנים, מנחה השתלמות מקוונת וכותב קצת באתר לב לדעת
בלוג > תשע"ז > שלהבת עולה מאליה

שלהבת עולה מאליה

הרב אחיה פרינס, 18/12/2016

מחשבות על חנוכה ועל יחס אישי לתלמידים בעקבות מפגש מפתיע ביער ביום סיום הלימודים.

זה היה ביום האחרון ללימודים שנת תשע"ו.

לאחר חלוקת התעודות נסענו יחד הצוות החינוכי של אולפנית תל אביב מזרחה לדרך עפרון, חורשה מרחיבת לב בכניסה לאריאל.

המטרה הייתה לצרף את האחרית לראשית, ולתת קריאת כיוון לשנת תשע"ז. היעד היה בניית תפיסה חינוכית ויצירת כלים מעשיים לליווי אישי של הבנות מתוך הבנה שלכל אחת יש נתיב יחודי משלה.

פתחנו בלימוד על שבט לוי ותפקידו הרוחני לייצר ליווי לעם ישראל, וארחנו דמויות מפתח מהתחום.

בשלב מסוים הגיע אלינו גבעון הלל, ראש מדרשת 'בשביל הרוח'. גבעון העביר לנו סדנא מרתקת עם תרגילים וכלים ליצירת קשר אישי משמעותי. ואז זה קרה.

תוך כדי ישיבה במעגל אני רואה בזווית העין שני נערים צעירים נכנסים עם תיקי גב לחורשה הם עשו כמה סיבובים והתמקמו מרחק כמה עשרות מטרים מאתנו. אנחנו המשכנו בסדנא ואני רואה אותם קמים ואוספים עצים וקרשים קטנים, עושים מדורה. אש קטנה. דווקא נחמד.

גבעון פותח דיון בעקבות התרגיל עם הסכינים, ואני רואה שהם מתחילים לתלוש גם ענפים מהעצים.. לא כל כך יפה. אני מתלבט: לקום..? להגיד להם משהו? אני נשאר לשבת. מתעצל להתערב. הם ממשיכים ומגדילים את האש. 

הדיון מתלהט במעגל שלנו והם פותחים את התיקים, מוציאים משהו מהתיק וזורקים לאש. מה קורה שם?? אני מחדד את הראיה ומרחוק אני שם לב לדפים נתלשים אחד אחרי השני ונזרקים לאש.

זה כבר היה שלב שבו כולנו הבטנו לשם, וגם הבנו, למרבה הצער, מה קורה כאן...

שני הילדים הללו החליטו לשרוף את הספרים והמחברות שלהם מהשנה האחרונה. טקס עם הקשר ברור ומדאיג ליום האחרון ללימודים. 

זה היה הזוי לגמרי, אנחנו יושבים כאן בחורשה, צוות שלם של מורים, עסוקים בדיון חינוכי ולא רחוק מאתנו שני נערים שורפים ספרי לימוד! לא ידענו מה לחשוב.. צריך לעשות כאן משהו, לא?

למצולמים אין קשר לכתבה :)

אבל גבעון דווקא חייך. זו הייתה הזדמנות טבעית בשבילו לדיבור.

"הי!" קרא לכיוון הנערים.  "אתם יכולים לבא לפה רגע"..?

רגע של שקט. אחד מהם התקרב אלינו. נער מתוק מדבש, נבוך קצת מהמעמד. גבעון מקרב אותו אליו ופותח בשיחה שאני לא שוכח אותה, למרות שעברה כבר חצי שנה:

-- "שלום, איך קוראים לך?" 

-- ... (אמר את השם..)

-- "מאיפה אתם? מאיזה כיתה?.."

-- "כיתה ז, לומדים פה בבית ספר באריאל.."

-- "תגיד לי רגע, מה אתם שורפים את הספרים, המחברות?"

-- "הה.. כן"... (מחייך בביישנות)

-- "ומה זה עושה לכם ככה לשרוף?" (הוא שואל בשקט)

-- "משחרר". (החיוך גדל)

-- "משחרר הא? (צחוק)

אנחנו יושבים מרותקים, מביטים בצמא איך הוא יוצר את הקשר ופותח בשיחה החמה עם הנער. בשביל זה באנו, לא?

ואז גבעון מצביע לרגע עלינו ופונה שוב לנער;

-- "תשמע רגע, אתה רואה את כל האנשים האלו שיושבים כאן?"

-- (הילד מביט בנו בסקרנות, מנסה להבין לאן זה הולך..)

-- "תראה איך נפלת עכשיו.. תראה את כל האנשים האלו, אתה לא מאמין אבל כולם פה – מורים!!

(הילד מתכווץ קצת) ואני חושב איך מרגיש ילד ששורף ספרי לימוד ועומד עכשיו מול מורים של בית ספר..

גבעון עוצר רגע וממשיך: "עכשיו שים לב, יש לך כאן הזמנות גדולה להגיד להם משהו, יש לך הזמנות לשפוך מה שאתה רוצה על המורים. ואני מבטיח לך שהם יקשיבו לך! – יאללה תגיד משהו?" 

הילד השתתק, חושב לרגע מה לומר, ואז הוא מבקש קצת זמן לחשוב. הוא חוזר אל המדורה וממשיך במלאכת השריפה. אנחנו חוזרים לשלנו. 

היה נדמה לי שכאן הכל הסתיים, אבל אחרי איזה 20 דקות חוזר הנער אלינו ופונה לגבעון:

-- "תגיד, זה חייב להיות משהו טוב, או יכול להיות גם משהו רע?" הוא בודק. 

-- "ח-ו-פ-ש-י!" צוהל גבעון, "תגיד מה שאתה רוצה, הם מקשיבים!"

הוא פונה אלינו. מישיר מבט. אנחנו ממתינים  ואז הוא אומר בביטחון:

-- "רציתי להגיד לכם שכשאתם בודקים שיעורי בית, אל תשאלו "מי הכין", אלא תעברו אחד אחד... שלא יעבדו עליכם."

שתיקה. קימטתי את המצח. נפרדנו ממנו בידידות. ובעוד הוא מתרחק אני מהרהר שוב במשפט הזה. ברגע הראשון קצת התאכזבתי שזה מה שהיה לו לומר. בעצם הוא רומז שאי אפשר להאמין לילדים בכיתה, והוא גם נותן לנו טיפ איך לא להתפתות. אבל אז לפתע התנוצץ בי סוף המשפט – "תעברו אחד אחד"! אני לא יודע אם הוא התכוון לזה, אבל פתאום אני שומע בדבריו את הבקשה לקשר האישי, הישיר, לעבור לידו ולא לשאול בכללי מלמעלה.

זה היה פלא גדול בעיני. לשם כך בדיוק התכנסנו היום! לא יכולתי לבקש יותר מזה.

 

ועוד רגע חנוכה. רבות דובר על הקשר בין חנוכה וחינוך, וכל פעולה קטנה בנרות החג מרמזת על סודות של הדלקת הנשמות בילדנו ובתלמידנו.

ההלכה קובעת כי הנרות צריכים להיות בגובה שווה. אין אחד בולט מחברו, וצריך לראותם באחדותם, אבל יחד עם זה ההדלקה היא מנר לנר. השמש יורד ממקומו הקבוע, עובר נר אחרי נר ומדליק.

ובאמת, אני שם לב שיש נרות הנדלקים ברגע אחד, ויש נרות שצריך להתעכב אצלם להיטיב את השמן או להחליף לפתילה מתאימה יותר. גיליתי גם שההדלקה אמנם עושה מצווה, אבל לא תמיד האורות הקטנים מצליחים לעבור את הלילה בשלום. צריך לשוב אל החנוכייה גם מאוחר יותר, אז יש רוחות חזקות, ולעיתים הנר צריך התייחסות נוספת. 

תעברו אחד אחד!! עד שתהא השלהבת עולה מאליה. 

 

 

תגובה
הדפסה


תגובות גולשים

נוגע ללב
תהילה, 18/12/2016

התרגשתי לקרוא. קודם כל- תשומת הלב העדינה, החינוכית, למה שמעבר למילים שמתבטאת למשל בשיח של גבעון והנער ובהתבוננות העצמית עלינו כמחנכים, ההקשבה הסמויה החשובה הזאת..
תודה על התזכורת בהתבוננות המיטיבה של "אחד אחד". נשמות יקרות שאיתנו.

חדש באתר

עין רואה
תלמיד, כמו כל אדם, רוצה להיות נראה. שיבינו אותו, שיקשיבו לו ושיראו אותו. על כוחה של העין הטובה והמיטיבה. פוסט חדש בבלוג!

מהבלוג שלנו

אג'נדה או לבטים
בעולם של טשטוש זהויות, תפקידנו כמחנכים הוא לחנך לערכים בהם אנחנו מאמינים ולאורם אנו חיים, ולא רק להציף לבטים ושיקולים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים