תיכון
יסודי
גני ילדים
רעות ברוש

רעות ברוש

מנהלת תכנית לב לדעת, מפתחת השתלמויות מקוונות ושותפה בכתיבת חומרי למידה. מורה לתנ"ך ולספרות.
בלוג > תשע"ז > האדם שמאחורי הספר

האדם שמאחורי הספר

רעות ברוש, 14/11/2016

מחשבות בעקבות סיפור חסידי על הספר כמייצג ישות חיה, על הקשר בין הספר לאדם שיצר אותו ובין שניהם- לאדם הקורא ולומד בו ועל הלימוד כדיאלוג חי ומתמשך.

זכורה לי בילדותי חוויה מלהיבה, עת ראיתי בבית חברתי ספר שכאשר פותחים אותו, עולות מתוך הספר דמויות ואיורים בתלת מימד, הקמים לתחייה מבין עמודי הספר וממש קופצים לעבר הקורא בו. זו היתה חוויה מיוחדת לחוש את החיוניות הכמוסה בסיפור באופן ממשי ולא רק בדמיון...

ומזכרון ילדות נעבור לסיפור חסידי. רבי שמחה בונם מפשיסחה סיפר לתלמידיו מעשה שהיה:

פעם אחת סיפר לתלמידיו, שפעם אחת נסע ובא לפני הרב היהודי הקדוש ז"ל. והיה הרב היהודי ז"ל מתמיה על רוע פניו מאד כאילו היה חולה חס ושלום.

ושאל אותו מה היום מיומיים?

והשיב לו שאחד ביישו למאד, עד שנגע אל לבו ונפשו.

ותמה הרב: ואמר מי הוא זה אשר מלאו ליבו לעשות כן?

ואמרתי לו שלא אגיד לו.

והפציר בי הרב מאד שאגיד לו כי רצה להעניש אותו איש, עד שהקפיד עלי שאגלה אזנו.

ושאל אותי: מה השבת לאיש הזה אחר הביוש?

והשבתי לו איך שאחר הביוש נשקתי אותו בפי.

והוסיף הרב להפליא מאד. וגזר עליו שאגיד לו כל דבר שהוא.

והוכרחתי להגיד לו, כי איתא בירושלמי (שבת פ"א הל"ב) שצריך שיהא בעל השמועה עומד לפניו בשעת לימודו, והבטתי בספר שבט מוסר, והיה מבייש אותי עד למאד, עד שראיתי שמעולם לא התחלתי לעבוד את הבורא ברוך הוא, ואין לי שום יראה ובושה ולא שום מעלה המחוייבת לאיש היהודי בני אברהם יצחק ויעקב.  וראיתי בעצמי שאמת הדברים ונפל עלי בושה גדולה עד שכמעט יצא נפשי. ואח"כ נטלתי הספר ונשקתי אותו בכל ליבי והנחתי אותו בארגז בתוך שאר הספרים.

ויהי כאשר שמע הרב ז"ל זאת שמח שמחה גדולה על חכמתו.

(רבי שמואל משינאווה, רמתיים צופים עמ' 223)

זהו סיפור פואנטה. בתחילת הסיפור אנחנו חווים יחד עם המורה הגדול של רבי שמחה בונם, "היהודי הקדוש", את הדאגה העזה לתלמידו- מיהו שהעז כך לפגוע בו ולהעליבו במידה כה רבה עד שנעשה חולה ממש? ומדוע רבי שמחה בונם לא מגלה את זהותו? ומה גרם לו לנשק אותו אחרי שבייש אותו כל כך? אכן, הפליאה גדולה.

מה רבה הפתעתנו כקוראים כאשר אנחנו מגלים שלא אדם חי הוא זה שכה בייש את רבי שמחה בונם, אלא ספר! את הספר שבט סופר חיבר הרב אליהו בן אברהם שלמה הכהן האתמרי שחי באיזמיר בתחילת המאה ה-17. רבי שמחה בונים נולד כחמישים שנה לאחר פטירתו של בעל השבט סופר, אך כשהוא לומד בספרו (ובלשונו- מביט בו)  הוא חש את הספר כחי וקיים, וכשמו כן הוא- מצליף בו ומייסרו כשבט.

רבי שמחה בונם רואה את בעל השמועה עומד לפניו וכשהוא לומד בספר הוא אינו רואה לנגד עיניו מילים חלולות אלא חש את האדם שמאחורי המילים והלימוד פועל עליו פעולה רבת עוצמה- הוא מתבייש עד למאד ואחר בסערת רגשותיו מנשק את הספר בכל ליבו. העם היהודי ייחודי במחווה זו של נשיקה לספר. בזוהר הקדוש מתוארת הנשיקה כ"התדבקות רוחא ברוחא" חיבור הרוח אשר באדם עם אדם אחר. נשיקת הספר היא כחיבור רוחני בין דורי. וכך מתואר הדבר בתורה י"ב בליקוטי מוהר"ן:

וּכְשֶׁהָאָדָם לוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה אֵיזֶה דִּין וּפְסָק, שֶׁחִדֵּשׁ אֵיזֶה תַּנָּא אוֹ צַדִּיק אַחֵר, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת נְשִׁיקִין .  וּנְשִׁיקִין זֶה בְּחִינַת הִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא (=הדבקות רוח ברוח), כִּי הַפְּסָק הַזֶּה הוּא דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַתַּנָּא, וְדִבּוּר הוּא הַחִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וְתַרְגּוּמוֹ: `לְרוּחַ מְמַלְּלָא` [...] נִמְצָא, עַכְשָׁו כְּשֶׁלּוֹמְדִים אֶת הַחִדּוּשׁ הַזֶּה, וּכְשֶׁמַּכְנִיסִין הַלִּמּוּד וְהַחִדּוּשׁ בְּתוֹךְ פֶּה, נִמְצָא שֶׁמְּדַבְּקִין רוּחַ הַצַּדִּיק שֶׁחִדֵּשׁ זֶה הַחִדּוּשׁ עִם רוּחַ מְמַלְּלָא, הַיְנוּ עִם הַדִּבּוּר הַלּוֹמֵד זֶה הַחִדּוּשׁ עַכְשָׁו, וְזאת הַהִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא נִקְרָא נְשִׁיקִין. נִמְצָא, כְּשֶׁלּוֹמְדִין אֵיזֶה הֲלָכָה שֶׁחִדְּשׁוּ הַתַּנָּאִים, עַל יְדֵי זֶה נִתְדַּבֵּק רוּחַ הַתַּנָּא עִם רוּחַ הַלּוֹמֵד, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ נוֹשֵׁק אֶת עַצְמוֹ עִם הַתַּנָּא.

רבי שמחה בונם מסיים את סיפורו בכך שהוא הניח את הספר בתוך ארגז הספרים. סגירת הספר היא כסגירת ספר ובו יצורי תלת מימד מקפצים- הספר כעת סגור, תחום, אולם רבי שמחה בונם יודע כי חיים שלמים רוחשים בו ומצפים לו.

היהודי הקדוש שכה דאג למראה פניו של תלמידו האהוב שמח לשמע חכמתו של תלמידו שלימודו ויחסו אל הספר כה אמיתי וחי.

אל מול הדיבורים הרווחים בעולמנו הפוסטמודרני על מות המחבר וניתוק הקשר בין היצירה ליוצרה, בסיפורו של רבי שמחה בונם המחבר קם לתחייה והיוצר כביכול מתפרץ בחיוניותו מתוך היצירה. הלימוד בספר הוא כמפגש של רוח ברוח גם מעבר למרחק של זמן ומקום.

בעולם שמתמודד עם תחושת בדידות וניכור אנושי הולך וגובר, בתי הספר יכולים להעניק לתלמידיהם מתנה יקרה בגילוי הפנים הניבטים אלינו מן הספר. לראות את הספר כמייצג ישות חיה, לראות את האדם שמאחורי הדיבור ולחוש את הלימוד כדיאלוג חי ומתמשך. להזכיר לתלמידינו ולנו כי "הוא היה אומר": כל דעה, כל אמירה, כל יצירה, מקורה באדם ממשי שבאמת אמר את הדברים ודרך הלימוד בספר אנחנו יכולים להתקרב אליו ולהמשיך את השיחה הגדולה של כל הדורות.    

תגובה
הדפסה

חדש באתר

משחק
גיליון חדש של העיתון המקוון שלנו המוקדש כולו לנושא המשחק והשעשוע בלמידה. תהנו!

מהבלוג שלנו

קשר בין מורים לתלמידים
מחשבות והתבוננות על הקשר המיוחד שבין מורים ותלמידים
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים