תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > קולנוע > נוער דתי יוצר סרטים - היבטים חינוכיים

נוער דתי יוצר סרטים - היבטים חינוכיים

מולי (משה) קימל

מאמר העוסק בהיבטים חינוכיים שונים העולים מתוך היצירה הקולנועית של נוער דתי.


היבטים חינוכיים ביצירה קולנועית של נוער דתי
מאת משה קימל

 

הקדמה:


בשנים האחרונות ניכרת פריחה גדולה של מגמות קולנוע ותקשורת בבתי ספר בציבור הדתי. נכון לשנה זו בלמעלה מחמישים בתי ספר, אולפנות וישיבות תיכוניות פועלות מגמות קולנוע ותקשורת ובהם מאות תלמידים הניגשים לבחינות בגרות בהיקף של חמש יחידות. כשתי יחידות מתוך החמש הינן הפקת סרט בקבוצות של ארבע תלמידים.
פריחה זו של העיסוק בקולנוע בפרט, וביצירה אמנותית בכלל, היא חלק טבעי מההתפתחות של הציבור הדתי ומתהליך ההשתלבות ההולך וגובר שלו בכל תחומי החיים. לרוב הקמת מגמות קולנוע ואמנות אלו נובעת מדרישה של התלמידים לפתיחתן. אין זו אופנה חולפת. תלמידינו חיים במציאות מורכבת. הם מחונכים למערכת ערכים יהודית אולם חשופים למערכת תרבותית מערבית מודרנית. מערכות כפולות אלו סותרות לא פעם אחת את השניה. קרע זה בין העולמות בא לידי ביטוי גם בתחומים נוספים בחיי התלמידים. תורה ומדע הינו נושא דומה שבו נחשפים התלמידים למערכות שלכאורה סותרות זה את זה והם מרגישים חובה לפתור את הסתירה כחלק ממערכת החיים שלהם. התמודדות שונה אך דומה קיימת בכל הנושא של "בינו לבינה" שגם בו נקרעים בני הנוער הדתיים בין מערכת ערכים מסורתית המחייבת הפרדה בין המינים עד הנישואין, לבין מערכת ערכים חילונית הקיימת סביבם והם נמשכים אליה.
ניתן לומר כי כל אלו הינן סעיפים של הדיכוטומיה העקרונית בין מסורת למודרניות הסתירה לכאורה, אך בעיני התלמידים בהרבה מקרים סתירה זו בעיניהם מהווה לגביהם משבר אמוני וחינוכי מהמעלה הראשונה.
תלמידי מגמות הקולנוע מבקשים מזור לבעיה זו. איש אינו רוצה לחיות בסתירה פנימית ומגמת קולנוע דתית נראית להם כאחת הדרכים ליצור סדר במערכת הערכים התרבותית שלהם. תלמידינו חשים כי חיבור זה במהותו (קולנוע ויהדות) מסמל את האפשרות ליצור סינתזה מתוך אותה סתירה. הם חשים כי הכלי הקולנועי מהווה כלי חילוני, ואולי הוא הכלי החילוני בהא הידיעה. האפשרות שלהם ליצור בכלי זה יצירה אישית משלהם, כנערים דתיים, בעלי מערכת ערכים דתית, תהווה לגביהם תשובה לסתירה בשני פנים: האחד הינו העיסוק בכלי הקולנועי בנושאים דתיים והשני בהיותו מהווה כלי להביע את מצוקות הנפש האישיות והאמוניות. אולם נראה כי כגודל האפשרות כן גודל הבעיות.

אמנות בכלל והפקת סרט בפרט הינן סוגי יצירה החדשים לציבור הדתי ולמערכת החינוך הדתית. שאלות ההתמודדות החינוכית עם נושא זה דורשת הבנת המדיום הקולנועי והיערכות מחשבתית וערכית אליו. כל אילו עדיין אינם קיימים בתוך מערכת החינוך הדתי. ברבים מבתי הספר שבהם כבר קיימות מגמות קולנוע ישנו נתק מסוים בין ההנהגה החינוכית לבין הפרקטיקה של התלמידים. נתק זה נובע מחוסר ידע בסיסי של ההנהלה על המדיום הקולנועי ואופיו. חוסר ניסיון מצטבר של המערכת גורם לכך שכל בית ספר עושה את הצעדים הראשונים בעצמו ואין איש לומד מנסיונו של חברו.
כדי לעזור במעט לתהליך ההטמעה של לימודי הקולנוע במערכת החינוך הדתית וכדי להפיק מהמגמה ומתחום הקולנוע המעשי את מירב התועלת החינוכית אנסה במאמר זה להאיר את הדילמות והתועלות העיקריות המתרחשות במהלך המגמה.
כדי להציע צורת התמודדות חינוכית כזו. בתחילה אבדוק היבטים אחדים של הקונפליקטים בין דתיות למודרניות ומה נעשה בחינוך כדי להתמודד עימם. בהמשך אשתדל להציע מספר קריטריונים שיעזרו לנו לפתח את המושגים והכלים להתמודדות זו. לבסוף אנסה להאיר מספר היבטים כללים וחינוכיים לפתרון הדילמות מתוך הניסיון המצטבר של המורים המעשיים להפקת סרטים בחינוך הדתי.


מבוא: יהדות ומודרניות - עקרונות חינוכיים.

עם פריצתן של המהפכות המודרניות בעולם המערבי, הושפע גם העולם היהודי. העולם המודרני נפתח אל היהדות והיהדות נחשפה אל העולם המודרני. אינטראקציה זו הביאה למספר אפשרויות תגובה כפי שמפרט פרופ' ארנד 1) יצירה של היהדות החילונית המנותקת ממסורת ישראל. 2) יצירת קהילות מסוגרות הנמנעות ממגע כל שהוא עם המודרנה 3) חלוציות ארץ ישראלית המזהה את הרעיון היהודי בארץ ישראל ומהפכת אותו לרעיון לאומי מודרני. 4) נסיון של יהדות נאו-אורתודוקסית המנסה לקשר בין העולמות הדתי והמודרני במגוון סגנונות.
לדיונינו רלוונטית דווקא היצירה הרביעית ובה ניתן להבחין בשלושה "טעמים" שונים ליתרון שיטה זו כפי שמנתח דר' זקש באותו מאמר.
1. יישום הרעיון של תורה עם דרך ארץ – שהוא חזונו של הרש"ר הירש הקורא לדו קיום של החול והקודש על בסיס מעשי פרקטי.
2. יישום הרעיון של קידוש החול – שהוא חזונו של הראי"ה קוק הקורא ליציקת תכני קודש ורוח קודש בחיי החול.
3. איחוי הקרע על ידי יצירה – שהוא חזונו של הרב סולובייצ'יק המודע לקושי האמיתי הקיים אצל המבקש לחיות חיים מלאים בשני העולמות.
גם בכל אחת משיטות אלו עדיין קיים המתח בין פתיחות לסגירות בין כניעה למודרניות לבין ריסונה.
בספרו אין פרופ' ארנד מבקש להכריע מהי השיטה הנכונה להתמודדות חינוכית בסתירת הקודש והמודרניות, אלא הוא פורס את היריעה לפנינו ומסכם: "מן המפורסמות הוא שאין חינוך יהודי דתי אפשרי אלא מתוך הסתגרות מסוימת, שעל כן חובה על המחנך להעמיד הסתגרות זו על מידתה הנכונה הכל לפי הנסיבות הספציפיות שבהן הוא פועל. מציאת "מידה נכונה" זו היא אולי המשימה החשובה והקשה ביותר הניצבת בפני החינוך הדתי בחברה פתוחה, יום-יום, שעה-שעה".
נמצאנו למדים כי ראשית דבר, לפי תפיסה זו, אין אנו סוגרים את דלתינו בפני המודרניות אלא אנו מתמודדים עימה בתוך בתי הספר ומוסדות החינוך. שלזינגר מעמיק את הצורך בהתמודדות החינוכית. לדעתו לא רק שיש להתמודד עם המודרניות בתוך כתלי בית הספר הדתי אלא ישנה חובה על המחנך לעמת את התלמיד עם הקונפליקט של היהדות והמודרנה במכוון, משתי סיבות עיקריות. האחת: ישנה חובה דתית על האדם להתעמת עם הכרתו הדתית ולבררה עד תומה. הבירור השיכלי (ולעניינינו גם הרגשי - מ.ק.) הינו חובה על האדם הדתי. השניה: הפגישה של התלמידים עם הסתירות הללו תבוא בכל מקרה אם לא עכשיו אז מאוחר יותר, בצבא או בחיים שאחר כך. עדיף אם כך להתמודד עם הבעיות בתוך בית הספר תוך הדרכת התלמיד. במיוחד נכון הדבר במקרה של היצירה הקולנועית שבה הבעיות מגיעות מתוך התלמידים ועולמם, עובדה המחייבת אותנו בכל מקרה לסייע להם לברר את מהות הסוגיות הללו.
מיכאל רוזנק מציב את הסתירה בין יהדות למודרניות לא רק על בסיס מקומי הנובע משאלות מקומיות או מדרך חיים מעשית אלא נוגע בשורש הבעיה שהינה: הסתירה בין האדם האוטונומי המעונין כי מעשיו ינבעו מתוך עצמיותו (בלשונו - "dignity") ולא מתוך הסכם חברתי (בלשונו - "honor") לבין התפיסה העקרונית של החינוך הדתי הדוגלת בכפיפות לחובות הזמן ההלכה והסמכות שמעליך. בעיית החינוך הדתי הינה כיצד לגשר בין המהויות הללו, היצירה העצמאית והסמכות הדתית המגבילה, בצורה מאוזנת. וכיצד לא ליפול למלכודת של איבוד המימד האוטונומי הנדרש גם בהתנהגות דתית מתוך חשש ופחד שעודף אוטונומיה תגרום להסחף לחלוניות. לדעתו האידאל התורני וממילא גם האידאל החינוכי הינו שהחניך ימצא את עצמו בתוך המסגרת של החוויה האוטונומית הדתית היצירתית. כלומר שהאמונה והמעשה הבאים מתוקף ציווי אלוקי, לא יסתרו בנפשו את חווית האוטונומיה האישית.
מתוך הנאמר לעיל עולה כי לדעת כל הוגי הדיעות הללו, במציאות החיים שנוער דתי חי בצמוד לחברה חילונית, הוא אינו יכול להסגר בפניה, ויתרה מזו, אנו מחנכיו איננו רוצים בסגירות שכזו. על כן על החינוך הדתי להיישיר פנים מול התמודדות זו ולתת לחניך בבית הספר את הכלים הדרושים להעמיק את זהותו הדתית העצמאית בתוך העולם החילוני הסובב אותו.

 

יהדות ומודרניות - בפרקטיקה של לימודי הקולנוע.

עד כאן עסקנו בדתיות ומודרניות בכלל וראינו את מכלול הדעות המנסות למצא דרך חינוכית לשלב ביניהן. אולם בעיה זו של האוטונומיות לעומת הציווי האלוקי מתחזקת עוד יותר כשאנו באים לדבר על העיסוק באמנות בכלל ובקולנוע בפרט. מחנכים דתיים העוסקים בחינוך ליצירה קולנועית דתית דנים בשאלה זו של היוצר האמן "המחוייב" לאמנותו למול הציווי האלוקי ה"חוסם" את היצירה. לא כולם מציעים פתרונות לבעיה זו אולם הצד השווה שבכולם הינו שאם האמן בא מתוך כיוון של יראת שמיים הרי ימצא את הדרך ליצור בצורה מותרת. אדמיאל קוסמן חוקר ומשורר מגדיר מחדש את האמנות לצורך הבנת היחסים בינה לבין היהדות. הוא טוען כי האמנות משמעותה כיום "ביטוי של חלקים מודחקים באישיות הפרטית של היחיד והחברה השואפים למצא דרכי ביטוי"… "בקבורה של חלקים אלו פועלת החברה נגד עצמה"…"פעילות רוחנית ברמה גבוהה כזו בודאי יש לה ערך מן הבחינה הדתית" כלומר קוסמן רואה בתהליך היצירה האמנותית גם כשסתום בטחון אך גם ככלי שמוציא לפועל של כוחות אישיים שמבלעדיו לא ניתן לבטאם. עד כדי היצירה האמנותית חשובה שהינה דומה בעיני קוסמן לעבודת ה' ולחוויה רוחנית בעצמה.
גישה זו רואה במעשה היצירה האמנותית (ולעיניננו היצירה הקולנועית) חוויה דתית מצד עצמה וערך דתי. ברם לרמה כזו אין אנו מצפים מתלמידי תיכון. ולכן המתח היסודי של היהדות והמודרניות, כפי שהוא מוצא את קיומו בשדה הקולנוע הולך ועולה הישר מתחילת לימודי הקולנוע המעשי.


לגישה האופטימית של קוסמן יש שלוש גירסאות חינוכיות של מחנכים העוסקים בקולנוע.
גירסא ראשונה היא הגירסא השמרנית "אנו מאמינים שיוצר גדול ימצא את הקודים שבהם יוכל לבטא גם רעיונות עמוקים ומופשטים באמצעות המדיה… הוא ימצא את הדרכים הטהורות והאמצעים הכשרים להביע באמצעותם את רעיונותיו." כלומר ניתן להמנע ממוקשים ובכל זאת לבטא את עצמך. כך גם מוגדר יוצר גדול, כאחד שאינו נכנע למגבלות אלא מוצא את הדרכים לעקוף אותם. זהו עדיין היגד כללי ויש לפורטו בהקשר החינוכי. ולהראות כיצד ניתן ליישם את התפיסות שראינו לגבי המודרניות בכלל ולגבי העיסוק הקולנועי בפרט.
גירסא שניה היא גירסת "המהפכה" . גירסא זו טוענת שכדי ליצור יצירה יהודית אמנותית אמיתית ובמיוחד בתחום הקולנוע יש צורך בפיתוח שפה קולנועית חדשה. השפה הקולנועית העכשוית ספוגה בסתירות כה עמוקות אל היהדות עד כי לא ניתן לישבן, ועל כן יש לפתח שפה חדשה, וכך כותב נוב: "אולי דווקא השפה היהודית המיוחדת בה יעשה הקולנוע היהודי, היא שתפתור חלק מן הקושיות ותיישב חלק מן הסתירות הקיימות ועומדות בין שני העולמות". דע עקא ששפה זו אותם הם מבקשים עדיין לא הומצאה, ובוודאי שלא נצפה מתלמידי תיכון להמציאה, ואנו נאלצים להתמודד עם השפה כפי שהיא כעת.
הגירסא השלישית הינה גירסא חדשנית. היא משווה את יוצר הקולנוע לנביא. המסר של הנביא מומחז בנבואותיו, אם לצרכיו של הנביא עצמו ואם לצורך ההמחשה לעם, התורה עצמה ניתנה בקולות וברקים. בדומה לכך, אומר ברנדס, המדיה הקולנועית היא שופר הנביא של דורנו. וכך ראוי לו ליוצר לחשוב על יצירתו.


למרות שלושת הגישות האופטימיות הללו של מחנכים דתיים, המצב הקיים הוא שתלמידינו אכן מתחנכים על ברכי אמונת ישראל ותורה, ועולמם עשיר בסיפורי תורה וחז"ל ובהוויות דאביי ורבא. אולם, חייו של נער דתי ממוצע הצופה במסך הקטן והולך לבית הקולנוע, מפגישים אותו עם עשרות סרטים וסדרות טלוויזיוניות. מאלו הוא שואב את רוב עולמו התרבותי ככלל, ואת עולמו הקולנועי בפרט. כפי שראינו עולם תרבותי זה סותר את העולם התורני שהוא מחונך אליו, התוצאה הישירה הינה זניחה של העולם התורני ואימוץ מלא של העולם התרבותי הקולנועי הסובב.
העולם הפנימי היהודי של התלמידים אינו יודע כיצד לצאת "החוצה" לעולם הפתוח. התלמיד רואה סרטים ו"יודע" כיצד מובעים התכנים החילוניים בצורה של סרט אך אינו מכיר את דרך ההבעה הקולנועית של התכנים הדתיים שספג בלימודיו. במיוחד בעייתי הדבר במסגרות כמו ישיבה תיכונית או אולפנה. לכן האינסטינקט הראשוני של התלמיד הינו לחקות סרטים שהוא כבר ראה; התסריטים הראשונים שמציגים תלמידים ותלמידות בחינוך הדתי מהווים חיקוי ל "רמת אביב ג'", ל"nypd" ושאר הסדרות הטלויזיוניות. אי לכך נראה שכדי לסייע לתלמידים ולתלמידות לבצע את השילוב הנכון של יצירה קולנועית דתית יש צורך מיד בתחילת תהליך הלימוד להבהיר לתלמידים ולתלמידות כי יצירה אמיתית אינה חיקוי חיצוני של מציאות אלא התחברות פנימית לסיטואציות ומצבים אישיים. כמו כן שומה עליהם להבין את ההבדל בין להיות מושפע וליצור ברוח השפה הקולנועית לבין לחקות אותה . בשלב זה חשוב מאד כי המורה יהיה מודע לתהליך הראשוני הזה של הסתירה וישתף את התלמידים במודעות למה שקורה להם. מודעות של התלמיד לסתירה המתרחשת בתוכו, הינה השלב הראשון לכך שהוא יוכל ליצור בעולמו היצירתי את הסינתזה הרצויה. לאחר שהופנם תהליך זה ניתן להגיע עם התלמידים ליצירה של תוכן דתי עצמאי. למרות שרוב הסרטים אינם עוסקים דווקא בנושאים בעלי תוכן דתי מובהק, יש רבים כאלו.
 

בחלק הבא אציג מספר דוגמאות מסרטים שעשו תלמידים בחמ"ד. ואציג ארבעה נושאים עיקריים העולים בסרטי התלמידים, בכל נושא ניתן יהיה לראות מאפיינים משלו ודרכי התמודדות חינוכיות הנדרשות ממורה הכיתה ומהנהלת בית הספר כפי הנדרש מסרט בעל אופי כזה.
מניסיוני ההוראתי עולה כי דרך זו של יצירה קולנועית הינה אחת הדרכים הטובות ביותר להתמודדות עם הסתירה הקיימת לכאורה בין היהדות והמודרניות. המאפיינים היחודיים של הקולנוע אכן מחזקים מחד את הקונפליקט, אך מאידך מעניקים למורה ולתלמיד כלים יחודיים לשאילת השאלות ולדיון בתשובות, דבר שמאפשר יצירת סינתיזה עמוקה ופיתוח השקפת חיים וזהות דתית עמוקה ומלאה יותר אצל התלמיד, ובעיקר השקפת חיים שלמה יותר עם עצמה מול העולם שבחוץ.

נושא ראשון: הקונפליקט הדתי - האדם מול האלוקים.

לניתוח נושא זה אציג שלושה סרטים שעוסקים בו: "גט מקושר", "תיק נישואין", ו"טיפה".

המדיום הקולנועי העיקרי הינו הדרמה. כבר אריסטו בסיפרו "הפואטיקה" לימד כי ליבה של דרמה הינו בקונפליקט, וככל שהקונפליקט חזק יותר כך הדרמה חזקה יותר. לפי עקרון זה פונים התלמידים ראשית אל ההתנגשות הפשוטה והחזקה ביותר במישור היחסים בין האדם לאלוהיו. הקונפליקט בין האדם להלכה.

בסרט "תיק נישואין" נודע לגיבור- תלמיד ישיבה העומד להתחתן בעוד חודשיים, כי מידע חדש שהגיע לרבנות מצביע על כך שהוא ממזר, ועקב כך אינו יכול להתחתן עם בחירת ליבו. הרב מנסה להרגיע אותו כי זו גזירת שמים והכל לטובה אך לגיבור קשה לקבל זאת, במהלך הסרט הוא מנסה להתמודד עם הסיטואציה בדרכים שונות ונע בין השלמה למרידה. הסרט מסתיים בסצינה בה הגיבור מעיף מתוך סערת רגשות, את מדף ספרי הקודש ואת הטלית אל הרצפה...
כמובן שתופעה זו, לפיה הדת הנובעת מתוך הציווי האלוקי, עוצרת את האדם מלעשות את רצונו האישי, והטרגדיה האישית משפחתית הצומחת מכך, יוצרת קונפליקטים חזקים מאד. הוויה טרגדית זו היא תוצאה של חשיבה ראשונית בדרך ליצירת קולנוע דתי. כיוון שיש כאן דרמה חזקה והצופה אינו יכול להישאר אדיש. סופרי ההשכלה השתמשו רבות באלמנטים מסוג זה בסיפוריהם (במטרה לעורר התנגדות ל"דת הכופה והלא הומנית") וחלק גדול מסיפוריהם הביא את הגיבור לעימות עם המצוות. עובדה זו עצמה מראה כי בחירה זו מעמידה אותנו, המחנכים לקולנוע, בהתלבטות. מבחינה קולנועית אלו אכן קונפליקטים טובים מאד, אולם הם מדגישים את הצד הלא הומני של היהדות. את הצד הקשה שלה.

למעשה דילמה זו של ביטוי עצמי מול ציווי אלוקי, מתחלקת לשתי בעיות משנה, בעיית יוצר הסרט, ובעיית הצופה בו.
מבחינת התלמיד היוצר הבעיה היא - מה הם ההשפעות על חשיבתו של התלמיד וכיצד הוא מפנים את הערכים בעולם שהוא בונה בסרטו? האם זה גורם לשנוא את היהדות?
מבחינת הצופה הבעיה היא - חלק ממוגבלותו של המדיום הינו הסופיות שלו, מה שיש בסרט הוא כל העולם. והעולם הדתי המוצג בסרט יוצר "חילול השם" ולא קידוש השם. ואנו אמונים בחיינו כאנשים יראי שמים להרבות את אהבת הדת ולא את שנאתה.
לכאורה הבעיה העומדת בפני התלמיד היוצר דומה בעיקרון לבעיה שהציג רוזנק בהתמודדות של מערכת החינוך עם השאלה של מיהו האדם האוטונומי? רוזנק, כאמור לעיל , בעצם רואה בבעיה יתרון, שכן העמדת התלמיד מול הבעיה דווקא היא הנותנת לו כוח להתמודד עימה. דווקא כאן, ביצירה הקולנועית, בית הספר - סביבה המבוקרת על ידי מחנכים, הוא המקום לדון בהתלבטויות מסוג זה ולתת להם תשובה במיוחד נכון הדבר כאשר הבעיות עולות מצד התלמיד. במצב זה תהליך עשית הסרט הינו תהליך חינוכי מדרגה ראשונה שבו מברר התלמיד יחד עם מוריו את הסוגיות המטרידות. גם אם הפתרונות המועלים תוך כדי עיסוק בנושא, אינן מוצאים את דרכם לסרט מפאת חוסר יכולת של התלמיד לעבד אותם קולנועית, הרי הם מגיעים לדיון בכיתה, ויותר חשוב, הם מגיעים לליבו של התלמיד. יש הטוענים כי עקרון זה נכון רק במקרה שהתלמיד יבוא באופן דיסקרטי אל המורה וישאל שאלות, אז ראוי לתת לו תשובות. אולם אלו סבורים שאין להרחיק לכת עד מתן לגיטימציה ליצירה קולנועית בנידון. סרט הינו מדיום סופי ויצירה יכולה להיגמר בהתרסה. לטענה זו אענה בשני מישורים. ראשית: לרוב, התלמיד לא יבוא לשאול את השאלה אם בגלל שאינו רוצה להראות "כופר" ואם משום שאינו יודע כלל לנסח את הבעיה בשפה ברורה. עקב זאת דווקא העבודה על הסרט היא המאפשרת לתלמיד לשאול את השאלה שאחרת לא תשאל. שנית: הסרט אמנם הינו מדיום סופי אולם התהליך החינוכי ביצירתו אינו סופי ובידינו לכוונו ככל יכולתנו.

דוגמא לבעיית הצופה אביא מהסרט "גט מקושר". במאית הסרט התלבטה קשות בשאלה זו, והיה זמן בו חשבה לגנוז את סרטה לחלוטין מפאת המחשבה כי הצופה יצא מתוך הסרט בהרגשה שהתורה אינה תורת חסד אלא תורת "ייקוב הדין את ההר". סרטה מספר על זוג דתי, שבו הבעל כהן והזוג נשואי ארבע עשרה שנה ללא ילדים. האישה הרואה כמה חשובים ילדים לבעלה, יוזמת את גירושיהם. בסיומו של טקס הגירושין האישה מתעלפת ומסתבר שהינה בהיריון, מכיוון שכהן אינו יכול לשאת גרושה הם אינם יכולים לחזור זה לזו. גם כאן הסוף הינו טרגי בעקבות דין התורה הנראה כדרקוני ובלתי אנושי. כדי להקל מעל כתפיה את כובד הבעיה, הוסיפה הבימאית בתחילת הסרט את הכתובית הבאה: "לצורך הדרמה מניח הסרט הנחות הלכתיות מסוימות. אפשר כי במציאות הפסיקה ההלכתית המעשית תהיה שונה". כדי לומר שאולי התורה אינה כל כך קשה וניתן למצוא פתרון הילכתי בו יוכלו הזוג לחזור ולחיות יחדיו. ובסופו של הסרט את הפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".
לצופה בסרט זה ישנה תחושה אמביוולנטית. מחד - מערכת היחסים בין בני הזוג הדתי הינה חמה אוהבת ומתחשבת, דבר שהינו "חיובי", ל"תדמית הדתית". מאידך - הסוף, הינו "שלילי" ואם כן מה לעשות עם הסרט? לכאורה סרט זה סותר את הציווי הראשוני של כל הנאמר לעיל על היצירה הדתית שתפקידה ל"בשם את העולם" כלשון הרב קוק.
לדעתי פתרון בעיה זו טמון בהגדרת מטרותינו בהקמת מגמות קולנוע בתיכונים דתיים.
מגמות הקולנוע בבתי ספר תיכון לא נועדו לייצר סרטים שיוקרנו בפומבי, והסרטים שנעשים בהם אינם מיועדים לצפייה! תפקיד בית הספר הינו לחנך את האינדוידואל, את התלמיד היוצר, (ובאופן עקיף גם לעורר את חיידק היצירה הטמון ביחידים מתוכם) ולא לייצר תדמית טובה לציבור הדתי.
נראה לי בעקבות זאת כי מכיוון שהתהליך החינוכי הינו חיובי והתלמיד עובר בעשייתו חוויה אמיתית וחיובית מצידו, הרי הסרט ראוי לעשייה, מכיוון שהוא נכון לתלמיד.

דוגמא נוספת לנכונותו של הרעיון כי עיקר השיקול אינו צריך להיות בשאלה מה יעבור על הצופה אלא על היוצר, הינו סרט בסגנון אחר, המישתמש באיסורים הלכתיים בדרך אחרת. בסרט "טיפה" ננקט סגנון קל יותר, קומדיה, זהו סיפורם של שני בחורי ישיבה הנוסעים לישיבה בסופו של יום צום, הימים ימי בצורת קשה, והם לוקחים איתם סנדביצ'ים מלאים כל טוב כדי לאוכלם בדרך בתום הצום. אך כשמגיעה השעה מתברר שאין להם מים לנטילת ידיים... לאחר מסע חיפושים, מתייאש אחד מהם ומחליט (לפי הדין ההלכתי) כי הוא אוכל וזהו, חברו (לפנים משורת הדין) מחליט לא לאכול, השכר על ההקרבה אינו מאחר להגיע בצורת גשם המרווה את האדמה הצמאה, ממלא את הנטלה שהם סוחבים איתם מים, ומאפשר לבחור הישיבה לנטול את ידיו ולאכול את הסנדוויץ'. אילו היינו מתחשבים בצופה, שוב היתה נוצרת אצלינו בעיה, לכאורה יש כאן סוף טוב והכל טוב, וציבור דתי הצופה בסרט מזדהה עימו מאד, אולם לציבור חילוני שוב נראית כל ההתלבטות על מים לנטילת ידיים או כדבר איזוטרי או כאכזרי. נראה לי כי ברור לכל כי למרות נימוק זה לא יעלה על הדעת לא לעשות את הסרט הזה שהינו כולו רצון לעשות את דבר ה', והשפעתו על יוצרת הסרט הינה כולה חיובית.

נושא שני: האדם מול יצריו.
סוג אחר של קונפליקט בסיסי הינו האדם מול עצמו, מול יצריו. התמודדות זו דומה בעיקרה להתמודדות בכל סרט שהוא, האדם המתמודד מול פחדיו, מול רצונותיו, הינו היסוד של כל סרט טוב בעולם, אולם כאשר צד אחד של הסרט הינו צד דתי, והמאבק הינו על קיום דבר ה', אנו נכנסים לבעיה נוספת.
הסרט "כרובים" נכתב מתוך מציאות החיים בה חי הבמאי. מדריך ומדריכה בבני עקיבא מתאהבים תוך כדי הדרכה משותפת. מתוך חשש של היסחפות ברגשותיהם הם נפרדים, אך כאשר ליאת – המדריכה חולה בשפעת, מאמין חברה המדריך כי הוא האחראי לכך. המדריכה, כך הוא חושב, חלתה עקב חלון שנשאר פתוח כדי למנוע מצב של יחוד בפגישתם האחרונה. הוא מרגיש רגשות אשמה ומגיעה לבקרה. בזמן הביקור נוצר רגע אינטימי בו נפגשות ידיהם במגע רגעי ההופך לליטוף הדדי. לאחר רגע הוא מתעשת, בורח מן החדר ומשוטט מתוך חרטה ברחובות ירושלים, עד שהוא מוצא את עצמו מלטף את אבני הכותל המערבי, כאילו מנסה להוריד מהיד את זכר המגע האסור.
בקטע הזה ישנו החטא ותחילת מעשה התשובה שלו, ובהמשך הסרט מגיע המדריך גם לתשובה שלמה (לפי הרמב"ם = אותה אישה, אותו זמן, אותו מקום).
למרות העובדה כי הסרט הוא כביכול דוגמא ל"חוזר בתשובה האידיאלי", נתקל הסרט בתגובות קשות מאד מצד חלק מהממסד הדתי הרבני (שנחשף לסרט בפורומים חינוכיים שונים) עקב התעסקותו בחטא. הטענה הייתה כי עצם העיסוק בחטא מהווה הכרה והסכמה אליו. וכן כי העיסוק בחטא יחשוף את התלמידים למציאות שאינה נכונה ושהם לא היו נחשפים אליה אחרת.
גם כאן ננסה ללמד מדבריו של שלזינגר שהובאו לעיל , העוסק אף הוא בלגיטימיות של העיסוק באסור. דברים המעסיקים את הנוער. הדילמות הללו הינן חלק מחייו. ו"טמינת ראש" בחול וביטול הבעיות הללו לא תועיל ואולי להפך, איסור התעסקות בנושאים אלו יגרום ל"מים גנובים ימתקו".כאמור לעיל, העיסוק בנושא בתוך כתלי המוסד החינוכי תוך שיתוף רב בית הספר והצוות החינוכי יביא לעיסוק חיובי ולא שלילי, כמו שאכן נעשה בסרט זה לדוגמא.
ניתן אולי ליישם כאן את תפיסתו של אדמיאל קוסמן על היצירה שהובאה לעיל, הטוען שעצם העיסוק בנושא בדרך של יצירת סרט, הינו התרופה ולא המחלה. בצורה זו נוצרת סובלימציה של המציאות; הנערים יכולים לחטוא בצורה "וירטואלית", ובכך למנוע מעצמם את הצורך לעמוד בפני הדברים גופם. בצורה זו של יצירת סרט התלמיד יכול לטפל בבעיותיו האישיות ובדילמות שלו כאילו "מבחוץ" ובצורה זו להתעמת עם פחדיו ו\או תשוקותיו בצורה "נקיה" יותר. (ו"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" גיטין מג:).
דוגמא נוספת להתמודדות האדם מול יצריו ניתן לראות בסרט "רגע פרטי" סיפורה המקורי של הבמאית היה אודות נערה דתית החברה בלהקה, ומבקשת לשיר לפני קהל מעורב בנות ובנים (דבר האסור על פי ההלכה - קול באישה ערווה). במהלך התחקיר ניסתה הבמאית למצוא דרך הלכתית שתוכל לפתור את הקונפליקט מבלי לעבור על ההלכה כך שהגיבורה תוכל לשיר, אולם הנסיון למצוא היתר כזה לא הצליח. הבמאית לא רצתה שהסרט ייגמר בתחושת ה"אסור" עליה דובר בחלק הקודם של המאמר ולכן העבירה את הסיפור לדילמה כללית יותר: אור (גיבורת הסרט) הפכה לבחורה יפה המנגנת בגיטרה ומתלבטת האם לעלות על הבמה ולתת את נגינת הסולו שלה למרות שחלק מן הצופים בעצם רק רוצים לראות את גופה. לעלות ולנגן על במה אינה בעיה הלכתית אלא בעיית "צניעות" שאיפשרה ליוצרת חופש פעולה גדול יותר וכך נוצרה דילמה שאינה רק דתית אלא היא במידה רבה דילמה של כל אישה באשר היא, כאשר יש לה תחושה שנעשה שימוש בגופה. למרות זו עקב היותה של הגיבורה בחורה דתית, הדילמה שלה שונה. בסרט זה מתעמתת היוצרת עם היותה אישה דתית, וכיצד עובדה זו משפיעה על השתלבותה בעולמנו המודרני. אולם זו היא גם דוגמא כיצד מכופף את עצמו היוצר הדתי אל מול הציווי האלוקי אולם אינו מוותר על הרעיון העומד בבסיס היצירה ומוצא לו את הדרך ליצור בתוך המסגרת המותרת.

נושא שלישי: אדפטציות של מקורות תורניים ליצירה קולנועית.
מקור נוסף המהווה חומר לסרטים הינו כמובן חומר ספרותי. כאשר אנו מדברים על קולנוע דתי, מה מתבקש יותר מאשר לעסוק בנושאים העולים מסיפורי התנ"ך ובמעשיות חז"ל. אי אפשר כמובן לצפות להפקה בסדר גודל של ססיל ב. דה-מיל ("עשרת הדיברות") אבל גם אין כוונה לכך. כאשר אנו באים להעביר את המדיום הספרותי לסרט אנו מחפשים משהו נוסף, מעבר למעבר למסך הגדול.
קבוצת תלמידים בישיבת כפר הרואה החליטה כי הערך המוסף שלהם הינו לשלב את מדרשי חז"ל בתוך הטקסט. הם ערכו תחקיר ולמדו את פירושי ומאמרי חז"ל על הסיפור של "משפט שלמה" ושילבו אותם באופן בלתי אמצעי בתוך סרטם "משפט שלמה". הסרט הינו סוג של שיחזור האירוע במינימליזם מודרני, אולם במהלך האירועים מוטמעים כבר מאמרי חז"ל השופכים אור אחר על הנאמר בפסוקים.
בחירה בדרך זו מעוררת מספר בעיות:
ראשית - יצירת דמות ממשית לדמות מיתית. האם שלמה המלך אכן היה תימני? (כפי שהיה השחקן שגילם את דמותו) איזו תספורת הייתה לו? ולמה הבגדים האלו דומים כל כך לבגדים של הבדואים? האם אין בכך זילות של דמות קדמונינו?
שנית - עד היכן אפשר ללכת בשכתוב הסיפור? במקרה זה (בסרט העביר הבמאי את הרעיון לפתרון הסיפור אל יועציו של המלך!!) התבססו התלמידים על מאמרי חז"ל. אולם האם ניתן להוסיף משהו אישי על הדברים? יש להבין כי כל שינוי ואף קטן בסיפור הינו בעצם סוג של פרשנות חדשה. האם בכלל ניתן להוסיף פרשנות כזו. או יותר מכך, האם ניתן אפילו לשנות בעקבותיה את הסיפור לחלוטין?
אפשרות שלשית היא לשאוב תכנים מסיפורי המקרא ולהרחיקם ממכורתם. בסרט "בארץ נכריה", לקחה הבימאית את סיפור רות המואביה וניסתה להבין את הרגע המכריע של רות. זהו הרגע שבו היא מחליטה לעזוב הכל וללכת עם נעמי אל ארץ ישראל. מה הביא אותה לזה? על שאלה זו בעצם אין תשובה לא במקרא וגם לא בפרשנים. לצורך התשובה הפרטית שלה, העבירה הבמאית את הסיפור אל המציאות העכשווית ויצרה סיטואציה המתרחשת בתחנת הרכבת בלונדון לשם מגיעות נעמי רות וערפה ומחכות לרכבת שתיקח את נעמי אל נמל התעופה בלונדון ממנו תטוס לישראל. הבמאית חיפשה את סוד החיבור בין רות ונעמי ברגעים הללו, והחליטה שסוד החיבור הזה הינו בצליל השפה העברית ובתפילתה של נעמי לאלוקים, תפילה שרות הייתה עדה לה והשאירה עליה רושם עמוק. זוהי כמובן המצאה של יוצרת הסרט, אין לכך שום עדות במקורות. במקרה זה הריחוק של ההתרחשות בסרט, איפשר לתלמידה את חופש היצירה, ואת בניית הפירוש שלה לטקסט התנכי.

לטעמי אולי זוהי הדרך הטובה ביותר לטפל בתכנים מהמקורות משום שבאמצעותה המסר האלוקי הטמון במקורות יישאר נצחי בלבוש חדש, והלימוד של ספרי הקודש ייהפך לתהליך חינוכי ואמוני עמוק יותר, ומעניין ורלוונטי יותר לתלמיד בימינו. כך התלמיד אינו רק דש במה שכתבו אחרים אלא יוצר דרך הבנה שלו את המקורות.

 

נושא רביעי: אני והעולם החילוני.
האלמנט האחרון אותו נסקור כאן הינו גילוי הזהות הדתית אישית של התלמיד מתוך חיכוך עם העולם החילוני הסובב אותו. הצומת התרבותי של התלמיד הדתי, המפגש בין עולמו הפנימי הספוג "יראת שמים" לבין העולם התרבותי שכמעט כולו חילוני לחלוטין, מביא את התלמיד לחפש את זהותו הדתית מתוך הקונפליקט עם העולם החילוני שמסביב. בעיה זו דומה בצורה מסוימת לבעיית היחס של כל החינוך הדתי אל החילוניות אולם כאן היא מקבלת ביטוי אישי. אם נמשיך את ניתוח התופעה בדרך שסללנו עד כאן, הרי לפי התאוריה, המפגש עם המודרנה, עולם בו התלמיד הדתי נתקל בחילוניות על כל צעד ושעל, דווקא הוא גורם ליתר הבנה של התלמיד את זהותו הדתית ולהפיכתה לשלמה יותר ולאמיתית יותר. גם כאן התהליך החינוכי של מציאת האני מביא לעומק מחשבה ולביסוס העצמיות האמיתית של התלמיד מתוך החיכוך הוירטואלי עם השונה ממנו.
בסרט "ואהבת" מגלה הגיבורה -בחורה חילונית למהדרין- כי החבר שלה, איתו היא יוצאת מזה זמן, הינו דתי. היא נפרדת ממנו בכעס. כדי לשכנע אותה לחזור אליו, למרות היותו "דוס", הוא מבטיח לה שהוא יוותר על התנהגותו הדתית בעבורה. ואכן הבחור הדתי מסכים ללכת בלי כיפה, לשבת עימה במסעדות לא כשרות (היא אוכלת והוא שותה רק קולה) וכד'. בסצינת השיא, כדי להגיע להופעה של שלמה ארצי במוצאי שבת בזמן, הוא מוותר על תפילת ערבית, ואז מגיע רגע המשבר בו מתעמת הבחור הדתי עם חברתו החילונית על רקע ויתוריו. הוא טוען שאינו יכול יותר ללכת בלי כיפה וחברתו אינה מבינה מדוע הכיפה היא כל כך "ביג דיל". הם נפרדים מתוך המילים "בטח אפשר לחיות יחד אבל כל אחד מאתנו צריך לחשוב אם הוא באמת רוצה את זה". הסרט המבוסס על סיפור אמיתי מנסה לטעון שיחסים כאלו בסופו של דבר אכן אפשריים, כפי שאכן ארע במציאות בסיפור עליו מבוסס הסרט.
עצם ההעמדה הזו, של הדתי כמוותר לחילוני, שעומדת בניגוד לתפיסה הרגילה של החילוניים כמוותרים, הינה חדשה ומעניינת, והביאה עימה, אצל התלמידה היוצרת, הבנה אחרת של הזהות הדתית האישית ושל היחס הכללי בין דתיים וחילוניים במדינה.
ביקורת אפשרית כאן תהיה שוב על עצם הרעיון אם חברות בין דתי לחילונית בכלל אפשרית, או רצויה. אולם הסרט אינו מסתיר את הקשיים ואינו מציג את האפשרות, שאכן קיימת, לאידיאל. להפך, הסרט מתעמת עימה ואכן שואל בראיה מפוכחת ואמיתית, האם וכיצד זה אפשרי. בעשיית הסרט הזה התלמידה היוצרת אינה ממליצה על החברות הנדונה אלא דנה בשאלה האם היא בכלל יכולה להתקיים. זוהי ההסתכלות הנכונה על כל סרט באשר הוא, סרט מתאר מציאות אלטרנטיבית ולא מציאות יחידה אפשרית או אידיאלית.


אפשרות אחרת לעמת את העולמות לא על מישור אישי אלא דווקא על מישור כללי נראית בסרט "דלתות נפתחות" סיפור הסרט מכניס נער דתי לפנימייה חילונית ומעמת את החבורה השולטת עם הדעות הקדומות שלה על הבחור הדתי. כדרכם של סרטים, בעקבות מבחן שהם יוצרים לו, בו עומד הגיבור בהצלחה, לומדים החברים החילוניים כי האינדווידואל הדתי אינו בהכרח מתאים לסטריאוטיפ. בסרט זה השינוי מתרחש בחברה החילונית הלומדת להכיר את הדתי. גם סרט זה בוחן את הזהות הדתית אם כי מבחוץ.
גם בסרט "כי אות היא" , נכנסת הגיבורה, בחורה דתית, למסגרת חילונית - צבא. הסרט מתאר את קורות הגיבורה בשבת הראשונה בה היא נשארת בבסיס. המפגש של בחורה שגדלה בישוב דתי המתעמתת לראשונה עם אווירת השבת החילונית למהדרין, מעמיד את "תפיסת השבת" שלה בסימן שאלה. עצה חברית שהיא מקבלת מחייל חילוני היא זו שפותחת את ליבה להבין כי השבת איננה רק פעולות חיצוניות אלא גם הרגשה פנימית התלויה רק בה. וכך היא מגיעה להכרה אמיתית יותר של זהותה כבת דתית בעולם חילוני.
סרט זה הביא איתו מספר התלבטויות, ראשית העובדה כי הוא מתאר נערה דתית בצבא. האם זה אומר שיש לגיטימציה בחינוך הדתי ובאולפנה לשירות צבאי לבנות? האם זה יעורר אצל הבנות רצון ללכת לצבא ולא לשירות לאומי. התלבטות נוספת הקשורה בעולם החילוני המוצג בסרט שיש בו ניבולי פה ושפה גסה מעורר את השאלות האם להציג את העולם כפי שהוא, או להציגו עם צנזורה חלקית בלבד. אם הפתרון נובע ממהות הסרט, אם כן מהו הגבול?

 

נושא חמישי: פתרונות קולנועיים לבעיות הלכתיות בעשיית הסרטים.

בעיה נוספת שיוצרי הקולנוע הדתי מתחבטים בה הינה הילכות צניעות.
בסרט "כרובים" שעסקנו בו קודם. בסצינת הנגיעה של הבן והבת, נוצרה בעיה נוספת, והיא האיסור ההלכתי על מגע של חיבה בין גבר ואישה שאינם נשואים, מאחר ושיאה של הסצינה הינו מגע האהבה הראשון ביניהם, והיה חשוב במיוחד להדגיש נקודה זו (בניגוד לסרטים אחרים בהם נפתרו בעיות מסוג זה דווקא על-ידי "התחמקות" מצילומים כאלו כפי שנראה בהמשך), עמד הבמאי בפני בעיה כיצד לצלם את שני השחקים נוגעים זה בזה. העיקרון הראשון במעלה הינו כמובן לא לעשות דבר האסור. אמונים על דברי הרב יעקב אריאל שצוטטו לעיל, חיפש התלמיד פתרון מעשי מקצועי. הפתרון שנמצא לבסוף, מקורו בשימוש יצירתי באמצעים הקולנועיים: בתמונה הרחוקה מתקרבות ידיהם של השחקן והשחקנית זו לזו אך לא מגיעות, לצורך ה- close up (צילום התקריב) צילם הבמאי את ידו עם ידה של אחותו הצעירה. כך יצר את הסצינה ואת המגע בלי לעבור על הלכות נגיעה. 30
בדרך אחרת הלך הסרט "נשר". בסרט מספר הבמאי את סיפורו של צעיר המחפש את דרכו האישית בין העולם החרדי לחילוני. הסרט כולו סמלי וללא מילים (הסרט מלווה במוסיקה שכתב רועי בן שושן – גם הוא תלמיד אותו מחזור). הסיפור מתאר את דרכו של הגיבור הבורח מהעולם החרדי ומחפש את דרכו בעולם החילוני, בין השאר הוא מגיע לסוג של "קומונת אהבה חופשית" שם הוא מתאהב בבחורה. בתסריט המקורי היו צריכים הגיבורים להתנשק. בהתייעצות עם רב בית הספר ומורי הקולנוע הוחלט להמיר את הנשיקה בהתקרבות של בני הזוג אחד לשני כאשר ברור לצופה לחלוטין מה עומד להיות, ואז המסך נחשך. גם כאן נמצאה דרך קולנועית לתת את אותה תחושת קירבה בין בני הזוג, אך בלי לעבור על אף לאו מפורש. גם אלמנט זה הינו חינוכי ביותר. אנו מראים בכך לתלמידינו כי אפשר ליצור בתוך מגבלות ההלכה, ולעיתים דווקא יצירה כזו הינה טובה יותר ומעבירה את המסר בצורה טובה יותר. וזהו עקרון חינוכי שלא יסולא בפז. צורה נוספת בה מתבטא העיקרון הזה הינו סיפור הסרט "רגע פרטי" שהובא לעיל וגם הוא מתאר התמודדות של יוצר דתי עם מגבלות ההלכה ומציאת פתרון בתוך המסגרת המותרת.

סיכום:
כפי שטענו לעיל וכפי שהדגמנו בסרטים המופקים, מגמת הקולנוע מחזקת את הזהות הדתית של התלמיד והתלמידה בחמ"ד. למרות שלא כל עבודות התלמידים והתלמידות במגמות הקולנוע הינן בנושאים דתיים, ניכרת בהחלט נטייה לכוון זה. נראה כי לפחות אחת הסיבות לכך, טמונה בעובדה, כי הסרטים הקיימים, בטלוויזיה ובקולנוע, מציגים מערכת ערכים השונה לגמרי מזו של תלמידינו. הצורך של התלמידים לבטא את עצמם כיוצרי סרטים מתוך עולמם הפנימי ומתוך מערכת הערכים שלהם מביא למבחר של סרטים העוסקים במערכת החיים הדתית. אלו הם מסימני בגרותה של הציונות הדתית הרואה ערך בשילוב האדם בכל תחומי החיים מתוך עולמו הרוחני הדתי. בסרטים אלו וברבים אחרים מגיע שילוב זה לידי ביטוי עז.
מגמות הקולנוע הפורחות כיום בחינוך הדתי מביאות עימן ברכה רבה בהרחיבן את התהליך החינוכי-דתי למחוזות חדשים, המאפשרים עומק וחוויה לתלמידי המגמה. דרך כלי הקולנוע מגיעים התלמידים ועימם המחנכים למחוזות שלא נפתחו עד עתה ועוזרים לעצמם ולחבריהם להתמודד עם הדיאלקטיקה הקיומית הקיימת לצעיר דתי כיום. עם זאת ישנן בעיות רבות הקשורות בתהליכים חינוכיים אלו עקב האופי השונה והלא מוכר של מורכבות השפה הקולנועית. עקב החידוש של הנושא בכללו ולא רק במערכת החינוך, יש מקום להמשיך ולדון בסוגיות חינוכיות אלו.
נותרו עדיין בעיות רבות בתהליך החינוכי של מגמות הקולנוע. שאלת "מהו הגבול המותר" הינה בעקרון השאלה העוברת כחוט השני בכל הנאמר, ולה עדיין אין תשובה ברורה. אך שאלה זו הינה השאלה היסודית בכל העשיה החינוכית ככלל. אולם היא מקבלת משנה תוקף בנושא שלנו עקב תופעה נוספת. ככל שנעשים יותר סרטים ישנו ניסיון מצד היוצרים לפרוץ לגבולות שלא נחקרו עדיין בסרטים הקודמים. ומשנה לשנה כ"ננס העומד על גבי ענק" נדחף הגבול רחוק יותר. השאלה היא עד היכן, מהו באמת הגבול הנסבל בתוך מערכת דתית? לכך אין עדיין תשובה מוחלטת. אולם האם זה אומר כי כל היוזמה אינה נכונה, חושבני לאור המקורות שראינו שאין זה כך אלא להפך.
אודי ליאון מנהלו לשעבר של ביה"ס לקולנוע "מעלה" אומר כי כמעט בכל שטח בחיים יש לנו "שולחן ערוך" שעוזר לנו לדעת מהו הגבול. יש לנו "שולחן ערוך" שחובר בעקבות ארבעת אלפי שנים של שקלא וטריא ודיון הלכתי. אולם עדיין אין לנו "שולחן ערוך" בהלכות קולנוע ובודאי לא בהלכות חינוך וקולנוע. ולא עלינו המלאכה לגמור…



בבליוגרפיה:
1. פרופ' משה ארנד, חינוך יהודי בחברה פתוחה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן 1995 מבוא.
2. יצחק מ. שלזינגר, שלוש הערות על החינוך הדתי בימינו, בתוך:מחקרים במקרא ובחינוך מוגשים לפרופ' ארנד, תשנ"ו, 356-366.
3. מיכאל רוזנק, בין סמכות לאוטונומיה בחינוך הדתי, בתוך: בין סמכות לאוטונומיה, ז' ספרא וא' שגיא (עורכים) 501-511.
4. הרב נחום לם, תורה ומדע, ספריית אלינר, המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, הרשות המשותפת לחינוך יהודי ציוני, משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל החינוך הדתי, תשנ"ז, פרק י"ב.
5. יהודה ברנדס, יצירה דתית, בתוך: מבסרט, הוצאת מעלה.
6. הרב יעקב אריאל, המדיה והיהדות בתוך: תקשורת השקפה והלכה. הוצאת משרד החינוך. ירושלים תשנ"ח.
7. דר' אדמיאל קוסמן, האמנות ההלכה והדת בתוך: מחניים כרך 10 עמ' 58-69.
8. ירמי סטוויסקי, בתוך: מחניים כרך 10 עמ' 74.
9. רוויטל שטרן, בתוך: תקשורת השקפה והלכה. הוצאת משרד החינוך. ירושלים תשנ"ח. עמוד 6.
10. יצחק רקנטי בתוך: מבסרט, הוצאת מעלה. עמוד 45.


פילמוגרפיה:
1. "תיק נישואין": תסריט ובימוי – זאב קלינהוז - בית הספר התיכון התורני ע"ש הימלפרב בירושלים תשנ"ה.
2. "גט מקושר": תסריט ובימוי - קיוית רחיפור, אולפנת "להבה" בקדומים, תשנ"ו.
3. "טיפה": תסריט ובימוי - בתיה כהן, אולפנת "עפרה", תשנ"ז
4. "כרובים": תסריט ובימוי - ישראל צדוק, ביה"ס התיכון התורני ע"ש הימלפרב בירושלים, תשנ"ז
5. "רגע פרטי" - תסריט ובימוי - רחל חביב, אולפנת עפרה, תשנ"ח
6. "משפט שלמה"- בימוי - אסי צובל, הישיבה התיכונית כפר-הרואה, תשנ"ז
7. "בארץ נכריה" - בימוי - אלישבע לביא, אולפנת להב"ה, תשנ"ז
8. "ואהבת" - תסריט ובימוי - טליה ברומקיש, אולפנת להב"ה, קדומים, תשנ"ח
9. "דלתות נפתחות" - תסריט ובימוי - ברוך דדון, תיכון התורני ע"ש הימלפרב בירושלים, תשנ"ז
10. "כי אות היא" - תסריט ובימוי - חן גלון, אולפנת להב"ה בקדומים, תשנ"ח
11. "נשר" - תסריט ובימוי דני בבלי, תיכון תורני ע"ש הימלפרב בירושלים, תשנ"ו

הדפסה

חדש באתר

השתלמויות - כנס פנים אל פנים
חדש! כנס פנים אל פנים המיועד למשתתפי השתלמויות הקיץ ולבוגרי ההשתלמויות המקוונות. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים