תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > לימוד דיאלוגי > חברים מקשיבים

חברים מקשיבים

הרב אייל ורד

הרב אייל ורד מציע שיטת לימוד מיוחדת במינה- "לימוד החבורה", בה האווירה משתפת מאד, לומדת ומלמדת כאחד. המאמר מציג את עקרונות הלימוד בשיטה זו ויתרונותיה, תוך הבאת מקורות המצביעים על השיטה ומחדדים אותה.

חברים מקשיבים

אייל ורד

 מוקדש באהבה רבה לאחיי ורעיי בני החבורה

 

הלימוד הכיתתי מאופיין בדרך כלל בריבוי של שעות למידה פרונטאליות. יש מקום להתבונן בצורת לימוד זו שגוררת בעקבותיה פעמים רבות שעמום של התלמיד יחד עם עייפות ושחיקה של המורה.

האם לנו כחינוך דתי יש מה להציע לא רק בתכני הלימוד אלא גם באופן שבו הוא מתבצע? להלן ננסה לטעון שכן. ישנה צורת לימוד ייחודית, שבה מתאפיינים בעיקר לימודי הקודש, אך דומה שניתן לאמצה גם לתחומים אחרים. לצורת לימוד זו נקרא במאמר "לימוד החבורה".

בשורות הבאות ננסה לאפיין את הלימוד בחבורה, ולהבדיל אותו מן הלימוד הרגיל, שמקומו בשיעור הקלאסי. תוך כך ננסה לדלות עקרונות לימודיים היפים גם למקצועות אחרים. לקראת סוף המאמר ננסה לתמוך את דברינו במספר מקורות המצביעים על דרך לימוד זו ומגדירים אותה.

 

מיקום הישיבה וצורתה

לימוד החבורה דורש  סוד של מרחב פתוח. צורת הלימוד הקלאסית, טורים טורים, אינה מתאימה לו. לימוד החבורה מותאם יותר לישיבה במעגל, בה פניהם של הלומדים נראות אחד לשני. היכולת ליצור בתוך הכיתה מרחב פתוח מסוג זה, בדומה למתרחש בבית המדרש, יכולה ליצור אווירה אחרת של לימוד פתוח ומזמין.

צורת הישיבה הזו, שבה כולם רואים את פני כולם, מזמינה דיון בין הלומדים, מאפשרת פנייה שלהם אחד לשני, ויוצרת למעשה לימוד  בחברותא בקנה מידה גדול. אותה התרחשות לימודית שנוצרת בתוך חברותא, בתווך שבין לומדים, מתרחשת פעמים רבות בתוככי חבורה. למיקום ולצורת הישיבה יש חלק חשוב בכך. הלימוד בחברותא, כידוע, הוא פלא, ויש לו תכונה מדבקת:

שניים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם. היווצרות השראת השכינה היא תוצאה של התווך שמתקיים בון שני הלומדים. השכל שנוצר בין שניהם, כלשון המהר"ל, הוא השכל האלוקי. הלימוד בחבורה מאפשר יצירת אווירה כזו גם בהרכב גדול מחברותא. השמועה מתבררת בתווך שבין חברי החבורה.

 

מועט המחזיק את המרובה

צורת הלימוד המקובלת היא על פי רוב חד-כיוונית, מן המורה אל התלמיד. אמנם יש אפשרות לשאלות, אך כיוון הזרימה הוא אחד. פועל יוצא מכך הוא שאת רוב המלל בשיעור אומר המלמד. יש לצורה זו רווחים משל עצמה, וייתכן שהיא באמת מתאימה יותר כאשר נדרשת העברת מידע. צורת הלימוד בחבורה מזמינה הרבה פחות מלל מצד המלמד והרבה יותר מלל מצד הלומדים. דבר זה גורם בחלק גדול מהמקרים לתחושת לימוד משמעותית. פעמים הלימוד מקבל תפנית כתוצאה מדברים שנאמרים על ידי אחד הלומדים. נפח הדיבור מתחלק, ונוצר תהליך שניתן לכנותו "מועט המחזיק את המרובה". כלומר, מעט מלל (יחסית לצורה המקובלת) של הרב יוצר לימוד מרובה של בני החבורה, מפני שניתנת האפשרות, ואולי יותר מניתנת, לכל אחד מהחבורה לקחת חלק בלימוד ולתרום את חלקו.

ובכלל יש לדעת שלימוד תורה אינו נמדד כלל בכמות החומר הנלמד, אלא דווקא באיכותו, ושחלק גדול מהאיכות הלימודית תלוי בהנהרה פנימית של הנקודה שבה עוסקת הסוגיה. בהירות כזו תיתכן רק אם התלמיד לוקח בה חלק. אם הוא מתנגד, שואל ומקשה, ובעיקר אם הוא עצמו שותף בתהליך בניית הבירור, הרי שכשתבוא הנקודה הזו לכלל גילוי, לכל המשתתפים יהיה חלק בגילויה. הדבר נכון הן בלימוד הגמרא, והן, ואולי בעיקר, בבירורי אמונה. היכולת לקחת את החבורה הלומדת ולעבור איתה תהליך שבסופו תיחקק בלבבות הנקודה הפנימית שאותה רוצה המלמד ללמד, באה לידי ביטוי ביתר שאת כאשר הלימוד הוא חבורתי, ובאופן של מועט המחזיק את המרובה.

 

ומתלמידיי יותר מכולם

דווקא הרעננות המחשבתית וחוסר הידע המוקדם של התלמידים יכולים לספק כר נרחב של התחדשות למלמד, שעלול מאוד להגיע לנפילה בסכנת השגרה. חז"ל קבעו לנו צינור משמעותי מאוד להתחדשות: התלמידים. אך דווקא הפערים הגדולים שמתקיימים בין הרב לתלמיד - פער הגיל, פער הידע, פער ההבנה ופער מהירות ההבנה - עלולים לסתום את המעין החשוב ביותר למלמד. התלמיד עלול להתבייש לשאול. כדי לשאול שאלה באמצע שיעור, ובכך להפסיק את שטף דיבורו של הרב, צריך אומץ מסוים, ואומץ כזה לא תמיד קיים. הרבה יותר קל ומפתה לוותר על השאלה, לתרץ זאת ב"נשאל אחרי השיעור", ובכך להפסיד פעמיים, פעם אחת את עצם השאלה שכל הלומדים יכלו להרוויח ממנה; ופעם שנייה את קטיעת חוט המחשבה של התלמיד הקורית לפעמים בהעדר היכולת לשאול שאלה, קטיעה הגורמת לאיבוד רצף הדברים, ומכאן ועד ניתוק מלא הדרך קצרה. זהו הפסדו של התלמיד, אך חמור ממנו הוא ההפסד למלמד, שכפי שאמרנו לעיל הפסיד את המעיין המרכזי דרכו הוא אמור להתחדש וללמוד.

הלימוד בחבורה עוקף את הבעיות האלו. במהלכו נדרש הרבה פחות אומץ כדי לשאול שאלה. למעשה, כל שאלה נתפסת יותר כהערה מאשר כשאלה. מכיוון שהמלמד תופס פחות נפח, לא קיים בשאלה המימד המרתיע של ההפרעה לרצף השיעור של הרב. הרצף עצמי מורכב פעמים רבות מדברי בני החבורה. הולך ונוצר מצב הפוך: מי שלא מדבר הוא החריג.

 

כוחה של חבורה

למבנה של חבורה יש כוח רב. גם התלמיד החלש והמתקשה, זה שנותר פעמים רבית מאחור, יוכל למצוא את מקומו בתוך החבורה. חבריו עוזרים לו, והוא נעשה שותף בדיון, חלק מההכנה. בין אם מדובר בלימודי קודש, כאשר תפקידה של החבירה גובר והולך ביצירת תנועה לימודית בתוך "סדר ההכנה" ללימוד, ואפילו בלימודי חול, כאשר יש ביצירת מרחב לימודי פתוח וסוער, נכון לדיונים ולמגוון של דעות, כדי לתת אתגר נרחב גם לתלמידים שצורת הלימוד הרגילה משעממת אותם או קשה להם.

תובנות אלו נצברו אצלי במהלך שנה מאד מיוחדת, שבה מספר התלמידים שאתם למדתי עיצב לעצמו את הסגנון הזה. לאט לאט זנחנו את הסדר המקובל של שיעור בשעה ידועה, ועברנו לצורת לימוד של חבורה. דינמית, זורמת יחד עם התלמידים בקצב שלהם, משתפת מאוד, לומדת ומלמדת כאחד. הייתה זו חוויה יוצאת דופן.

מובן שהשאלה המתבקשת כעת היא האם ישנו מקור בדברי חז"ל המאפיין צורת לימוד כזו או אחרת. האם הדברים דלעיל הם (רק) שיקוף של המציאות בפועל, או שמא נוכל למצואא להם שורש ועיקר בדברי רבותינו.

דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות יוכלו להיות לנו לנתיב מאיר להתבונן בו: 

דע כי כל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ע"ה, נתנה לו בפירושה, היה אומר לו המצוה ואחר כך אומר לו פירושה ועניינה, וכל מה שהוא כולל ספר התורה. וענין למודו לישראל היה כפי שאומר (עירובין פרק ה, דף נד ע"ב) היה משה נכנס באהלו ונכנס אליו בתחלה אהרן, ומשה היה אומר לו המצוה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה, ויסתלק אהרן ויחזור לימין משה רבינו. ונכנסו אחריו אלעזר ואיתמר בניו, והיה משה אומר להם מה שאמר לאהרן, ויסתלקו וישב האחד לשמאל משה רבינו והשני לימין אהרן. ואחרי כן יבאו שבעים זקנים, וילמדם משה כמו שלמד לאהרן ובניו. ואחרי כן יבאו ההמון וכל מבקש ה' וישם לפניהם המצוה ההיא עד ישמעו הכל מפיו. נמצא אהרן שומע המצוה ההיא מפי משה ארבע פעמים, ובניו שלש פעמים, והזקנים שני פעמים ושאר העם פעם אחת. ויסתלק משה, וחזר אהרן לפרש המצוה ההיא אשר למד, ששמע מפי משה ארבע פעמים, כמו שאמרנו, אל כל הנמצאים. ויסתלק אהרן מאתם אחרי ששמעו בניו המצוה ד' פעמים, ג' מפי משה ואחד מפי אהרן. וחוזרין אלעזר ואיתמר, אחרי שנסתלק אהרן, ללמד המצוה ההיא לכל העם הנמצאים  ונסתלקו מללמד. ונמצאו שבעים הזקנים שומעים המצוה ד' פעמים, שתים מפי משה ואחת מפי אהרן ואחת מפי אלעזר ואיתמר. וחוזרים הזקנים גם הם אחר כן להורות המצוה להמון פעם אחת. נמצאו כל הקהל שומעים המצוה ההיא ד' פעמים, פעם מפי משה ופעם מפי אהרן ושלישית מפי בניו ורביעית מפי הזקנים: ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה, וכותבים המצוה ההיא במגילות.וישוטו השרים על כל ישראל ללמוד ולהגות עד שידעו בגרסא המצוה ההיא וירגילו לקרותה. ואח"כ ילמדום פירושי המצוה ההיא הנתונה מאת השם.

 

התהליך המתואר כאן הוא חשוב ביותר. מתברר שבלימוד תורה גם הדרך מאוד משמעותית, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מאופן קבלת תורה. לא רק התוכן, הציווי עצמו, הוא העיקר, אלא גם האופן שבו מגיע הציווי הזה אל אוזניהם של ישראל.

לכשנתבונן על מה שכתב הרמב"ם נראה שסדר קבלת התורה מסתיים ביצירת לימוד בחבורה. השלבים הראשונים של הלימוד, בהם משה היה מלמד וכולם היו מקשיבים, היו בעלי תפקיד כפול, הראשון: עצם השמיעה ממשה רבנו, לימוד תורה כפשוטו, תלמיד מפי רב. אך היה תפקיד נוסף: תוך כדי לימוד משה יוצר את ה"חבורה" שתמשיך ללמוד בינה לבין עצמה גם כשהוא יסיים. כל מי שכבר למד והבין לא יצא מן האוהל לעסקיו אלא ישב לימין משה, ושמע פעם שנייה ושלישית. לאחר שמשה מסיים ללמד הוא יוצא, ואהרון, שעד עתה היה תלמיד, נהיה מלמד בעצמו. לאחר שאהרון מסיים, בניו נהפכים מלומדים למלמדים, וכן שבעים זקנים, עד שמגיעים למצב אותו מתאר הרמב"ם בסוף דבריו: "ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש את אחיו מה ששמעו מפי משה". זהו תיאור מדהים. כל ישראל יושבים חבורות חבורות ומלמדים ולומדים איש מאחיו. בסיום התהליך אין מלמד אחד מובהק, אלא החבורה היא המלמדת, פלוני זוכר את הדברים שנאמרו בדייקנות, אלמוני מבין את עומקם של הדברים, פלמוני זוכר גם את ההקשר למצווה הקודמת, וכר מיניה ומיניה ומיניה מתחוורת השמועה.

למדנו מכאן עוד עקרון בלימוד החבורה: בלימוד כזה כל לומד יכול וצריך להיהפך בשלב מסוים למלמד בעצמו. זהו כמובן גם אופן מוצלח כדי ללמוד. העובדה כי תוך כדי הלימוד התלמיד הופך למלמד תורמת בצורה משמעותית גם לריכוז בעת הלמידה וגם לזיהויים של דברים עמומים שאותם ממילא קשה להסביר לאחרים. התלמיד נהיה למלמד וחוזר אחר כך להיות שוב תלמיד, וכל המעברים האלו יוצרים בסופו של דבר את מה שתיאר הרמב"ם בסוף דבריו: לימוד בחבורה בקנה מידה לאומי.

אולי זהו פשט נוסף במאמר חז"ל שהוזכר לעיל "מכל מלמדי השכלתי": מכל מלמדיי, שהם רבים מאוד, מפני שכל אחד מבני החבורה, בתורו, נהיה גם למלמד. שוב ראיתי כי כך פירש את הפסוק הילקוט על תהלים: "רשב"ג בר רב יצחק היה שותל עצמו מחבורה לחבורה על שם מכל מלמדי השכלתי".

ובמקום נוסף במדרש תהלים על מזמור קי"ט מובא:

"מכל מלמדי השכלתי". מהו מכל מלמדי, צריך אדם שיהיו לו חבריםו,תלמידים בתורה,  שאם שכח דבר אחד שואל לחבריו ומזכירה אותו. וכן הוא אומר (קהלת ד, ט): טובים השנים מן האחד (שם, יא) וגם אם ישכבו שנים וחם להם (שם, י') כי אם יפולו האחד יקים את חברו. לכך נאמר "מכל מלמדי השכלתי". 

לדברינו, חברים ותלמידים אינם שני דברים נפרדים, אלא עניין אחד. התלמיד הוא גם חבר. לא חבר במובן הפשוט והסוציולוגי של המילה, אלא חבר ללימוד, וזאת מעובדת היותו חלק מחבורה.

נראה שלכך התכוון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה יג: 

התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו. אמרו חכמים: הרבה חכמה למדתי מרבותי ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם, וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה. 

את העובדה שהתלמידים מוסיפין בחכמת הרב אנו מכירים. שאלות התלמידים מחדדות את השמועה. אך מה פירוש "מרחיבין את ליבו"? רוחב הלב הוא תוצאה ישירה של תהליך למידה הדדי. לא רק חידוד של התלמידים את הרב, אלא לימוד שמרחיב את הגבולות הידועים של הרב עצמו. זהו כפי הנראה לימוד החבורה.

 

חברים מקשיבים      

אפשר לומר כי הפסוק המאפיין את סוג הלימוד שבו אנו עסוקים הוא הנאמר בשיר השירים: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני". זה הפסוק אותו בחרה הגמרא להביא כמקור לצורת הלימוד הראויה בין תלמידי חכמים, לימוד שבסיסו הוא ההקשבה המשותפת: אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני".

וכתב השל"ה הקדוש בשער האותיות:

עוד יש חלק שני בחברת תלמידים, שכל אחד חסר ידיעה, ומכח התחברות ירצו לבוא להבנת הדבר ולידיעתו, ועל זה אמרו שם: אמר ר' אבא אמר ר' שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" וכו', ופירש רש"י: המקשיבים מלמדים זה את זה ומבינים זה את זה.

 היושבת בגנים - זהו בית המדרש, מקום בו נושבת ריח גן עדן מקדם, בו נטוע עץ החיים.

חברים - אלו תלמודי חכמים של ארץ ישראל המנעימים זה לזה, תלמידי חכמים היושבים חבורות חבורות ועוסקים בתורה. הם המקשיבים האמיתיים לקול דופק לבה של האומה ההולך ומופיע דרך התפרטות אותיותיה של תורה. אליהם פונה הקב"ה ואומר:

השמיעיני! השמיעני את קולך, הקול המיוחד הזה שיוצא כולו מתוככי עומק ההקשבה ופונה אל המשמיעים אותו, והופכם לדבוקה אחת הנקראת חבורה.

 

הדפסה

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים