תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > לימוד תורה > על אהבת התורה וגאולת נפש הדור

על אהבת התורה וגאולת נפש הדור

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק

במאמר זה עוסק הרב סולובייצ'יק בכמה עניינים, כשהעיקרי שבהם הוא היחס שבין ה"הכרה השכלית" של ההלכה והכרת האידאות שבה, לבין "חווית המציאות" הטמונה בה. הלמידה של התורה כפועלת על תודעתו הקיומית ואישיותו של הלומד השוקע בה.

על אהבת התורה וגאולת נפש הדור/ הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק

תשובה לשואל - דברים שנמסרו בשמי

... אני מצטער על שלוש תופעות שליליות המעכבות את גישות החלום החינוכי שלנו .

ראשית, האחוז של הנוער הלומד בישיבות מצער מאד. אמנם חינוך זה הולך וגדל מדי שנה בשנה, אבל אין בגידול זה כדי להניח את הדעת עדיין. שנית, עוד לא זכינו לחנך גדולי תורה אמיתיים שעליהם נתגאה , יש חוגי תורה וגם תלמידי חכמים, ואין אנשי קומה תורתית. הניצנים נראו בארץ, אבל עוד לא פרחה הגפן בכל תפארתה. שלישית - ואני נוגע בבעיה חינוכית פילוסופית חמורה המטרידה את מוחי זה עידן ועידנים - לצעירים החרדים נתגלתה התורה בצורות מחשבה למדנית, בהכרה שכלית והיגיון צונן. אולם לא זכו לגילויה בהרגשה ה"חושית" החיה, המרעידה והמרנינה לבבות. מכירים המה את התורה כאידיאה, אבל אינם נפגשים עמה כ"מציאות" בלתי אמצעית הנרגשת ב"טעם, מראה ומישוש" . מחמת העדר "התחושה" התורתית, מסורסת היא השקפתם של רבים מהם על היהדות. מצד אחד נוטים המה, צעירי אמריקה, לפעמים, לקיצוניות מופרזת המבהילה בשחצנותה, ולעתים תכופות מתנועעים המה בכיוון מהופך ומסכימים לוויתורים ולהליכה בדרך ההתנגדות הקלה. במלה אחת - נבוכים המה בשבילי היהדות, ומבוכה זו היא בת תפיסת עולם וחוויית עולם בלתי משוכללות.

דו-פרצופין להלכה: ראשיתה היא הכרת אידיאה, וסופה – חוויית מציאות. יש בה מן השגב של הדיאלקטיקה הנועזה ביותר. פותחת היא ב"גדלות המוחין" , בהעפלה אינטלקטואלית אמיצת הכוח ורבת הביטחה של בן-חורין אביר לב ומוח, וחותמת ב"קטנות המוחין" , בהתמכרות תמימה של תינוק נבוך הכרוך אחרי אמו , שכולו סופה אמוציונלית, תליאות, ייחול ובקשה, ללא אימון עצמי, ללא הכרה עצמית וללא גאוות בת ההשליה ששמה עצמאות פרסונלית.

 תחילת דרכו של בעל תורה הוא הלימוד. כשתלמיד חכם עסוק בפעולתו הקוגניטיבית, שיעור קומתו הולך וגדל. חירות הדעת והרצון הוא ראשון למושגים אצלו . הדעת העצמאית, ולא מקורות חוץ, הוא יסוד חייו. "לא בשמים היא" , ציטט רבי יהושע את לשון הכתוב, כשיצאה בת-קול והכריעה כר' אליעזר בעניין תנורו של עכנאי (ב"מ נט ע"ב) . האדם בשקידתו על דלתות התורה מוצא את עצמותו ועצמאותו ובונה את עולמו כולו משלו , בלי סיוע חיצוני . הוא האדריכל הקובע את מידת הבניין, תבניתו ומראהו . ריבונות נפלאה ניתנה לו מאת הבורא, נותן התורה. "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" (אבות ו, ב). עולמו של תלמיד חכם, שהוא בונה מכוחות עצמו , אינו נתפס בקטיגוריות של המוחשיות, הדמיון והרגש. מופשט הוא מכל סרך חוויות אלו . היגיון חותך, שאינו נענה לקסמי הפנטסיה, דייקנות מחשבתית נטולת צפרונות והתחטאות נעורים, והבנה עמוקה, ללא משוא פנים לשום ערך ומאווי, מעצבים את דמותה של פעולת ההכרה ההלכתית. השכל האובייקטיבי בעל הביקורת החדה, המעוף וההיקף, הוא יסוד היסודות של העיסוק בדברי תורה. 

גם אמונת תלמיד חכם בשלב זה מושתתת על גדלות אינטלקטואלית. האמונה יונקת מן האמת שמתגלית לו. כשהאדם מתעמק בתורת אלקים וחושף את המאור וההוד שבה, כשהוא נכנס לתוך תוכה של המחשבה ההלכית על כל גידוליה, משרשה עד נופה, ונהנה הנאת יצירה וחידוש, הוא זוכה להתייחדות עם נותן התורה. חזון הדביקות מתגשם על ידי הזדווגות השכל עם הרעיון האלקי שהתגלם בדפוסי דינים, הלכות ושמועות. "כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה וכו' הרי שכלו מלובש בה באותה שעה והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה וכו' הרי זה משיג ותופס בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה וכו' והוא יחוד נפלא שאין כמוהו ולא כערכו נמצא כלל וכו'." כך כתב הרב הזקן ז "ל בספרו "לקוטי אמרים" שבו נתנסחה מחשבת יסוד של החסידות במלוא תפארתה ושלל צבעיה. "ויכוון להתדבק בלימודו בתורה בו בהקב"ה, היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה', זו הלכה ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול כי הוא יתברך ורצונו חד כמ"ש בזוהר וכל דין והלכה מן התורה הקדושה הוא רצונו יתברך וכו' ". אלה הדברים אשר דיבר רבי חיים, איש ואלוז'ין, תלמידו המובהק של הגאון מווילנה, בספרו "נפש החיים" המשקף את תפיסת עולמו של רבו , המתנגד הגדול, בכל תקפה ובהירותה.

 ברם ההכרה ההלכית אינה נשארת סגורה בתחום השכל. פורצת היא לה דרך אל התודעה האקסיסטנציאלית ומשתלבת בה. ההוויה האישית מתמלאה תוכן חי ומפעפע, בעל כיוון ומבט חדשים. המנוחה והעמידה בתוך ההווה הסופי מפנות מקום לתנועה קדחתנית אדירה, ללא הפסק וללא סיפוק, אל האין-סוף. החוויה הדתית הגדולה, המתבטאת בתסבוכת הרגשות, במצבי נפש אנטיתטיים, בגילוי צורות הוויה חדשות, בסער של כיבוש ובחרג על-עצמי , נולדת. בניה של תורה נכספים אל הנעלה והנשגב וגם מתייראים מהם. מתבודדים המה במעמקי יחודם מתוך ביישנות וצניעות, ובשעת מעשה המה מתאווים להתחבר אל הזולת. שמחים המה בקיומם וגם מבטלים אותו תכלית ביטול, לועגים למוות וגם מפחדים מפניו , עולים המה, נופלים וקמים, וכן כל כיוצא בזה. בשלב זה מתקיימת מטמורפוזה נפלאה. האידיאה הופכת לניסיון מרתיח ומסעיר, הדעת - לאש דת, משמעת הלכית דייקנית וקפדנית - לאהבת חשק בוערת באש קודש ; ריבוא רבבות אותיות שחורות, שלתוכן נתכווצו תלי תלים של דינים, ביאורים, קושיות, בעיות, מושגים ומידות, יורדות מן המוח הצונן והשאנן, השוקט על הפשטותיו הדקות ומערכותיו השיטתיות, אל הלב המלא רעד, רטט וחרג, ומתגלגלות בזיקי שלהבת של חוויה אדירה הגורפת את האדם אל קונו .

והאדם הנסחף אל הא-ל, איננו עוד איש מבוגר, כביר הדעה ושליט הרגש, כי אם תינוק רך , שכולו מתלהב ומתרגש ושכולו נפעם מחמדת הילדות ומגעגועים טמירים שאינם נתפסים בקטיגוריות של ההגיון הבהיר.

הגדלות השכלית שהגיעה לשיאה, חוזרת לשרשה, לקטנות המוחין , לקטנות ילדותית, שטל שחרית וטהרת התמימות לא נמחו ממנה. במקומו של גדול העומד ברשות עצמו , מופיע קטן הנתון כולו ברשות אחרים, שאין לו בעולמו אלא ישרות ופשטות מרנינות לב ומשיבות נפש. ילד זה, שאינו טורח להבין את המופלא ואת התעלומה - בעדו המציאות כולה מהווה פלא וחידוש מרהיבי עין, הוא חי את חייו עם האלקים ומתייחד עמו – לא דרך אידיאות, כי אם מתוך התלהבות ילדותית-ספונטנית. אמונתו פשוטה ותמימה, טהורה כמי המעין הצחים השוקקים ממקור סתרים. גישתו ישירה ללא התעלות שכלית, ללא " גדלות המוחין " . הוא מרגיש בנוכחות אלקים בכל חושיו , והרגשה זו משכרת את נפשו הערנית עד כדי דרגת שגיון-שגעון . כתינוק בוכה הרץ לתוך זרועותיה של אם אוהבת, כן נחפס איש- ילד התורה, אל אלקיו. והא-ל מקבל את הילד באהבה וברצון . חובב הוא תינוקות של בית רבן וילדים קטנים, תמימי רגש ומחשבה. אין הקב"ה מזדקק לאדם אלא כשהאדם פושט את עטיפת הגדלות והגאות החופפת על הילד הקטן המתחבא אי-שמה בנקרי אישיותו . אין לבוא אל מלך מלכי המלכים בלבוש גדול-דעה. רק על ידי המעטת הדמות האנוכית והשפלת הקומה האינטלקטואלית זוכה האדם לקבלת פני השכינה, הקטן נכנס לפני ולפנים, הגדול נשאר בחוץ. שערי שמים סגורים לפניו . "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה' " (ירמיהו ל, יט). רק הילד אהוב על אביו שבשמים , רק הנער מתחטא לפניו .אין חוט של חן משוך על המבוגר, העומד ברשות עצמו, "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע יא, א) .

גם הזיקה בין רב לתלמיד, בסיס המסורת הדתית, מתגבשת בשתי רשויות. באחת מהן מזדמנים שני בני-אדם מבוגרים, בעלי דעת והכרה, נושאים ונותנים ומתעמקים בתורה, מזדקקים למידותיה, עקרונותיה ודקדוקיה ומטפלים בהם. היחס הוא טכני - הרב ממציא ידיעות לתלמיד. הקומוניקציה היא פורמלית. הפעולה היא מכוונת. ישנה התכוונות כלפי חוץ, אל הזולת, בין מצד הרב ובין מצד התלמיד. דו-שיח מתפתח ביניהם. מוחות נפגשים . המסורת היא עיונית. משתמשת היא בכלים קוגניטיביים-דקדוקיים. משפטי הגיון ולשון , מורכבי מלים ואותיות, קולטים מסורת זו . ברשות השנייה משתעשעים שני ילדים, שטופי אור וחום, הנישאים בשטף חוויותיהם התמימות, ואינם נזקקים לאומר ודברים של הגדולים. הקומוניקציה אינה משתמשת בשקלא וטריא הגיונית-לשונית, כי אם בקצב משותף של פעימת הלבבות. אין ביניהם מאמץ מכוון , ואין פעולה  מועדת-חוץ מקשרת אותם. אין הרב עסוק בדו-שיח עם תלמידו . הוא מושקע, ראשו ורובו , במונולוג - בחוויות עצמו על כל השוני שבהן . התלמיד, מבלי שיתכוון לצייתנות, בולע פירורי רבו , ומסתבך בה. מיזוג חוויות והשתתפות רשויות-קיום מבצבצים ועולים מתוך המונולוג של הרב והקשבת התלמיד, קרב רב קשב, אל צלילי שיחת פלאים זו . תהליך זה של הקשבה מתחיל בשנות הילדות המוקדמות, כשהתינוק עדיין אינו רואה כלום מעבר לעולמו הקטנטן . המסורת היא חווייתית, כליה הם מחוץ לגבול המחשבה והלשון .

מבשרי , אמרתי , אחזה את זה. הרבה, למשל, למדתי ולימדתי על דבר ימי הדין והרחמים, ראש-השנה ויום-הכיפורים. דנתי לפני אבא מרי ז"ל בעניינים אלה וגם דרשתי עליהם לפני קהילתי ולפני תלמידי וחברי מכל הבחינות - מצד ההלכה, האגדה והמחשבה הדתית. גם יש לי בכתובים מאמרים רבים הדנים בנושא זה. ובכל זאת עיני נשואות בימים אלה לחויותי הילדותיות הנחשפות מתוך הערפל בגבורת-איתנים. רק הן, כשהן חוזרות וניעורות בזכרוני, משיבות לי את ששון-רוחי וכנותי. רק אז אני שופך את נפשי הדוויה לפני א-ל עליון . ונדמה לי כאילו השכינה מתרפקת עלי בבת-צחוק של אם יקרה. כשאני רואה את אבא מרי ז "ל, יושב ולומד בלילי יום-הכיפורים, בצניעות אינטימית, מתוך עצבות וגם חגיגיות, את סדר עבודת היום במסכת יומא (פרק ה) - "הוציאו לו את הכף ואת המחתה, חפן וכו'", וצלילי הניגון, שתקוה וגם יגון לו, בוקעים ועולים מן האתמול הרחוק, הנני נמשך בחבלי כיסופים עזים אל עולם אחר, הרחק מעולמי המזוהם, האהבה מתעוררת בי, והאש ניצתת בקרבי. רק אז אני מתחיל להרצות בהתלהבות הטבעת ממעמקי הווייתי את ברכת קדושת היום : "מחל לעוונותינו ביום-הכיפורים". כשעיני נתלות בו או בזקני ז"ל, בעמידתם הכפופה, עת אשר התוודו על עוונותיהם מתוך השתוחחות הנפש הנכנעת לקונה, גאוותי האבסורדית נשברת, ואני מרגיש, כי יד נעלמה זורקת מים קרים וטהורים על נפשי העייפה ומשפשפת ומנקה את הזוהמה ממנה. די לי לפסוע פסיעות "אחדות" לאחורי, אל דמדומי שחר ילדותי , ולמצוא את עצמי עומד על-יד אבי, בתוך קהל חסידי חב"ד השקועים בתפילה, ולקלוט את האיוושה שהתנשאה מעל לראשי המתפללים בליל יום-טוב של ראש-השנה, "ליל ההכתרה" ("די קאראנאציע-נאכט") , בלשונם של זקני החסידים, כשיהודים שבעי דלות, רוגז ועלבון היו נותנים כתר-מלוכה לחי העולמים - כדי להרגיש את כל עומק האידיאה של מלכות. אמנם הכרת היהדות שקניתי לי העמיקה, הרחיבה ופיארה חויה זו, וגם העניקה לה שפעת תוכן ומשמעות. ברם חיותה וגם כוחה מפכים מקטנות-מוח של ילד תם, שעדיין הוא מסתתר אי-שם במכמני נשמתי.

כבר נטע מסמרים למחשבה זו רבי יהודה הלוי בדברו על ההבדל בין שם האלקים לשם המפורש, כי הראשון "יטה אליו ההקשה" , והשני "תיכספנה אליו הנפשות בטעם ובראיה" . ועוד אמר בנוגע לרעיון זה : "והטעם ההוא יביא מי שיגע אליו שימסור את נפשו על אהבתו ושימות עליה, וההקשה הזאת היא רואה כי רוממותו חובה בעוד שלא תזיק ולא יגיע בעבורה צער" (כוזרי, מאמר ד, יט) . אע"פ שדברי רבי יהודה הלוי שם מוסבים על ההכרה המטפיסית ועל העיון ההלכי, מכל מקום הדגשתו, כי הזיקה לאלקים צריכה להתקיים בטעם ובראייה, חשובה לנו מאד. ההלכה עצמה, שתחילתה התאמצות שכלית טהורה של גדול הדעת, סופה טעם וראיה, מראות אלקים, יש בתווייה זו משום נובלות רוח הקודש. הכתוב עומד ומצווח: "טעמו וראו כי טוב ה' " . התכלית העליונה היא הרגשת ה' ה"מוחשית".

 כאמור למעלה, הנוער החרדי הצליח בתחום המאמץ השכלי. ניצוצות "גדלות המוחין" נקלטו בו . רכש לו ידיעות, סברות ופסקי דינים. נהנה הוא משיעורים יפים ומהתעמקות בסוגיה מסובכת. ברם , עדיין אין הלב משתתף בפעולה זו . לא זכה עוד ל"קטנות המוחין " . אין ההלכה נעשית לו מציאות נפשית. ההתוודעות הממשית עם השכינה חסרה. בלשונו של רבי יהודה הלוי הייתי אומר : ההקשה קיימת, אבל הטעם והראייה נעדרים. בטוח אני, כי ברבות הימים יתגשם גם חזון החוויה. ברם לעת עתה עוד לא זכינו לגישום זה.

גם זיקת הנוער התורני לארץ-ישראל, שבמהותה דתית היא, משתקפת בראי זה. יודעים הצעירים את כל הערך שההלכה מייחסת לארץ-ישראל, אבל הכרה זו , כיתר ידיעותיהם, מובעת בניבים עיוניים היונקים מ"גדלות המוחין" , ואינה משתלבת בחוויה דינמית שיש בה מגעגועי הדורות. לכן חסר הרטט הפנימי . ואין מקום להתלהבות ולהקרבה עצמית. הכל מחופה בשקט ובשאננות. במצב כזה התקווה לעלייה היא בבחינת חלום יפה. ומפני מה לא טיפלתי באמצעי שיפור המצב? התשובה מחוורת כשמלה. אינני נמנה עם בעלי המופת שמעלים ארוכה לכל נגע ומחלה. אובד-עצות אני בעניין זה. בעיית יסוד זו , העמוקה והרחבה, נוגעת בבבת עינם של החיים הדתיים פה ואין שאלת היחס לארץ-ישראל אלא אספקט אחד שאיננו נתפס בניתוח בפני עצמו . מי שיבוא ויתבע עלבונה של תורת חיים, הנופחת רוח ונשמה בלבבות אלמים, ויגאל את הנוער משוממותו החווייתית, יפרק גם את הבעיה שרבים מתלבטים בה. בסגולות מלאכותיות אינני מאמין . הרבה עושה ,האווירה הדתית, ספוגת התועלתיות השטחית הרבה גורמת הנטייה לצרמוניאליזציה של הדת – שהיא גם לפרקים וולגריזציה  - והרבה מסבב העדר כושר אינטרוספקציה רצינית וחישוב חשבון עולם ונפש.

 אולם מכיון שבאה לידי שאלת האחריות למצב זה, הנני נוטל רשות לגלות את הרהורי לבי . ההלכה לימדה אותנו לפשפש במעשינו , להתחרט על שגיאותינו ולהתוודות עליהן . אוי לו לאדם, אומרת ההלכה, שבמקום לגלות עוונותיו הוא מחפה עליהם וטופל את האשמה על אחרים. אויה לו ואוי לנפשו אם התמחה בחיטוט במגרעות הזולת, ותחת להתוודות בגוף ראשון , לשונו שנונה בסדר וידוי בגוף שלישי . גם הכהן הגדול ביום- הכיפורים היה מתוודה על עצמו וביתו עובר לווידויו על אחיו הכהנים ועל קהל ישראל. לפיכך, אם תובעים ממני שאצביע על האשמים בדלות נפשית- רוחנית זו , אי אפשר לי לתלות את הקולר בצווארי מישהו ולהודות על חטאיו . הדבר שאני חייב לעשות הוא לפשפש במעשי . פישפוש כזה סופו קיטרוג עצמי . זו היא חובתו של אדם מישראל. לפיכך אני מצהיר, כי יש בידי להצביע על אחד האחראים למצב הנוכחי , והוא אני בעצמי . אני לא יצאתי ידי חובתי כמורה דרך והוראה בישראל. חסרו לי הכוחות הנפשיים שמורה ורב זקוק להם, או נטול-רצון הייתי ולא הקדשתי את כל אשר לי למשימתי. בשעה שהצלחתי , במידה מרובה או מועטת, כמלמד ומורה במישור "גדלות המוחין" - תלמידי קיבלו ממני הרבה תורה, וקומתם האינטלקטואלית התחסנה והלכה וגדלה במשך השנים שבילו בסביבתי - לא ראיתי ברכה מרובה במעשי ידי במישור החווייתי. לא עלה בידי לחיות עמהם חיים משותפים, להתדבק בהם ולהעניק להם מחום נפשי . דברי לא הציתו כנראה את שלהבת י-ה בלבות רגישים. חטאתי כמרביץ תורה שבלב, הנמסרת בכוח המעטת הדמות עד כדי "קטנות המוחין " ; אתי תלין משוגתי .

מובן , שאין אני נותן תשובה המניחה את הדעת ומחייב אני את עצמי בנוגע למספר מצער של תלמידים שבאו ללמוד תורה ולקבל השראה ממני . אבל השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה וחריפותה : על מי מוטלת האחריות לטמטום הלבבות הכללי שלא הוסר? לפתח מי רובצת האשמה לאי-התעלות רוחנית כזו בכלל? מימי לא נלחמתי ביצריו של הזולת ולא הרציתי וידוי דברים על טעויותיו . אם ישנם עוד אשמים, יעמדו נא ויעידו על עצמם. ממאן אני להופיע כקטיגור המלמד חובה על אחרים. כל אחד יקיים בעצמו את דברי הברייתא (עירובין יג ע"ב): "נוח לו לאדם שלא  נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו" .

בדבר אחד יש להודות ללא כל פקפוק והיסוס, והוא שההכרעה הגדולה שנפלה אחרי מחלוקת ארוכה של שתי שנים ומחצה, כי "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא" נאמרה לא רק עלינו , יהודים פשוטים, נאמני ה"שולחן ערוך" בארץ ובגולה, אלא גם על בלתי-דתיים, בני העולם הגדול ורחב- הידיים, בין אלה שאין להם כלום חוץ לד' אמות של חילוניות ובין אלה החורגים אל מקורות עתיקי ימים, חרג שאינו קשור באורח חיים מסוים של שמירת המצוות, אפילו תופסים המה מקום מכובד מאוד בדברי ימינו וזכויותיהם מרובות. הישגים היסטוריים-פוליטיים, אף אם חשיבותם גדולה, אינם משנים אפילו קוץ אחד בפסק רבותינו , המטפיסי-אקסיומטי , שהווייתו של האדם תלויה על בלימה וזקוקה לזיקוק, לטיהור ולתיקון . מעתה חובת תיקון קיומו של בחיר היצורים על-ידי חישוב חשבון עולם ופישפוש במעשים חלה לא רק עלינו אלא גם עליהם. לצערי הגדול, מפרק לפרק אני שומע את ההשקפה הרווחת בחוגים מסוימים, כי רק היהודי חובש הכיפה צריך לפשפש במעשיו , בשעה שהיהודי גלוי-הראש הופקע מחיוב זה. הווייתו שלמה היא, ופעולת תיקון למותר היא. אחרת איני יכול להבין את הזיקה שכולה אומרת לפעמים ותרנות ונטיית חסד חינם מצד נציגי המחנה החילוני אלינו , יהודים מזוקנים, שומרי מצוות ישנות, המאמינים בחוקות עולם ובערכי נצח והמסתגרים בגבולות אשר גבלו ראשונים.

 היה לי רב מובהק, אבא מרי ז"ל. הרבה תורה למדתי מפיו . עדיין אני ניזון בזכות תורתו . אחד הנושאים החביבים עליו ועל אביו , רבם של ישראל, רבי חיים איש בריסק ז"ל, היה עניין קדושת הארץ והמקדש. תלי תילים של חידושים וביאורים דרשו על כל קוץ וקוץ של שאלת" "קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" . בעיקר טיפלו בשיטת רבינו משה בן מימון , כי קדושת יהושע בטלה, וקדושת עזרא על- ידי חזקה קיימת לעולם ועד. בנחת-רוח מיוחדת ומתוך התלהבות שהיה בה מעין השראה עילאה היה אבא מרי מצטט את דברי רבינו הגדול בהלכות בית הבחירה, פרק שישי, שמתוכם מוכח, כי קדושת-הארץ השנייה, המתמידה בכל תפארתה אף בחורבנה והשתלטות זרים עליה, דומה בנידון זה לקדושת המקדש הראשונה והיחידה - על-ידי שלמה - שאינה נתונה להפקעה ואין כוח אנוש יכול לבטלה. נראה, היה אבא מרי מדגיש, שרבינו סובר שיש לארץ ולמקדש מקדש משותף, והוא השכינה שאינה זזה ממקומה אפילו היא מוקפת עיי אפר ותלי חורבות.

מעתה הגע עצמך , האם יאמר אדם שמשחר ילדותו קלטו אזניו מלות פלאים כאלו , ושמיום עמדו על דעתו רחפה נגד עיניו דמות אם ענוגה - השכינה התועה בין הרי יהודה השוממים ומבקשת את בניה שגלו ממנה - כי תקומת המדינה ע"י בנים-בונים השבים אל חיק אמם תוציא את הארץ מקדושתה?! שאל נא : קלגסי רומא לא הפקיעו את כבודה ותפארתה של ציון , ולמרות העובדה כי ירשוה לגיונות עידן ועידנים ויבלעוה עובדי כוכבים, קדושתה בתוקפה עמדה - ופלא לידת המדינה הסיר את כתר הקדושה מעל ראשה? אמנם הרבה מבניה-בוניה טועים ותועים, לפי עניות דעתי , בהשקפותיהם ודעותיהם על דבר ייעודו הרוחני של עם ישראל - ברם הפרחת הקדושה, שלא הוסעה על- ידי צר ואויב, עקב התנחלות בנים בארץ אבות - מאן דכר שמיה?

שום קיטרוג לא ינתק את כלל ישראל מהתקשרותו וזיקתו אל המדינה כמתנת ה'. העם יודע, כי אין תפארתה המתמידה של המדינה נפגמת על- ידי טעויותיו של גוף פוליטי המושל בה לפי שעה. מצד שני , הנהגה רוחנית לא נמסרה לשליטים מדיניים ; רב להם בכתר מדיניות. במקצוע זה זכויותיהם גדולות ומזהירות. אבל כתר כהונה רוחנית מוכן לאחרים. 

אף-על-פי שאני תושב אמריקה זה שנים רבות, עדיין לא סיגלתי לי את ההשקפה הפרגמטית על הדת. לדעתי , אין האמונה באה לשמש את צרכי בני-אדם, ואין השאיפה הטכנולוגית-שימושית, שמקומה בהכרה המדעית, אופיינית לחרג הטרנסצנדנטלי שבאדם. מעולם לא נסיתי לבאר את תורת ישראל בקטיגוריות של בריאות הנפש, שלוות הרוח וכיוצא בהן , אף-על-פי  שגישה זו רווחת כאן גם בין הוגי דעות יהודיים, חרדים ובלתי-חרדים. אין אני מתלהב למראה כל אלה החיבורים  והמסות, שתוכם רצוף רציונליזציה בורגנית שטחית, השואפים להביא את תורת ישראל בכתר מלכות מודרני- בוהמי ולהראות לשאננים בפרברי בוסטון, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, כי מוכשרת היא להיכנס לטרקליניהם המקושטים. נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד : שמירת המצוות טובה לעיכול המזון , לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית.

הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא . כשהאדם מזדמן עם הא-ל לפונדק אחד, הוא נתבע ע" י הא- ל להקרבה עצמית המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון , בקבלת "משא" טרנסצנדנטלי,בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר המוזר, בהתנגשותו עם משטר חילוני ובכמיהותיו אל עולם פרדוקסלי שאינו מובן לאחרים. הקרב את קרבנך ! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת. בחירי האומה, מאותה שעה שגילו את הא-ל, התעסקו בפעולת הקרבה מתמידה. הקב"ה אומר לו לאברהם : "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' ". כלומר אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על-גבי המזבח - תישאר גלמוד וערירי . שום בן לא יוולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו , כל ימיך תהרהר בו . אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם, לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתיקץ תמצא אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של יסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה. מובן, שסופה של החווייה, ששורשה סבל וחרדה, הוא גיל עולמים. בשעה שהסיר אברהם את בנו מעל המזבח על פי פקודתו של המלאך, נהפך הסבל לשמחת עולם, והחרדה - לאושר נצחי . תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמות וסופה - מציאת העצמות. ברם אי אפשר לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה. אין האדם מוצא אלא מה שאבד לו , ואין מי שזוכה בדבר משלו , אם אותו דבר לא הופקע מבעלותו ורשותו קודם לזכיה. אמנם התורה הבטיחה גם אושר זמני ממשי למקיימי מצוותיה, אבל אין הבטחת תועלת זו אלא תופעת לוואי למהותה הנשגבה של האמונה באלוקי עולם החודרת הכל ומקיפה הכל, תכנית מהות זו היא למעלה מכל הצלחה סופית. כשאני מפקיע את הגישה התועלתית אל הדת, אני מתכוון לא רק ליחיד וצרכיו הפעוטים, כי אם גם אל הציבור וענייניו הגדולים. אין הדת מותנית בהליכותיו השימושיות של היחיד או הציבור, ואינה כפופה לצרכיו אפילו היותר חיוניים. הלכך אין אני סובר שהדת צריכה לשמש כלי שרת למדינת ישראל על אף חשיבותה ההיסטורית המרובה.

אין ערכה של הדת, שמהותה היא פגישה אפוקליפטית-טרנסצנדנטית עם האין-סוף, נמדר באמת-המידה של אידיאות פוליטיות המעורות בפעולה הסופית של האדם. מתעטפת היא האמונה הדתית בשוני שלה ובייחודה המוחלט ; היא השורש והיא גם הצמרת של התודעה האקסיסטנציאלית. בלעדיה אין חוויית הקיום אפשרית, אין משמעות לשום דבר או תופעה, והכל נהפך לאבסורדיות גמורה. הלא זוהי הגדרת האמונה, כפי שנוסחה על-ידי רבנו משה בן מיימון בראש ספרו הגדול, היד החזקה : "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו . ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי , אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי. ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכין לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם". האמונה היא התגלות מוחלטת ואינה זקוקה לשום הצדקה. עצמאית היא מכל הבחינות והמובנים. בעצם העמדת השאלה : "מה חשובה הדת למדינת ישראל? " יש בה, לפי שיטתי , משום זיוף מהות האמונה והדת.

כשם שאני מבדיל בין מדינה לממשלה, כבין קודש לחול, כך אני מבחין בין מדינה הרפודה קדושת הארץ לכנסת ישראל בדמותה המקורית, בהתייחדותה עם אלקי ישראל והזדהותה עם תורת הנצח, כבין קודש לקודש, גבוה מעל גבוה שומר, ומעל הכל שוכן א-ל עולם שנתגלה לאומתו והתווה לה דרך-חיים מיוחדת. זיקה זו של עם לא-ל היא תכלית הכל ויסוד הכל. גם קדושת הארץ היא פרי ההשראה העליונה שנחה על האומה בהתקשרותה אל קונה. מחוץ לגדר מופלאה זו אין ערך לארץ קטנטנה מוקפת אויבים.

שתי בריתות כרת הקב" ה עם אברהם . הברית הראשונה הנציחה את הקשר בינו לבין האומה : "והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" . הברית השנייה באה לקיים את מתן הארץ לאומה : "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם" . ברם , אין ברית הארץ חטיבה עצמאית ; משתבצת היא בברית האומה עם הקב" ה כחתימת הכתוב : " והייתי להם לאלהים" (בראשית יז , ז-ח) . לפיכך אני תופס את כל גדולתה, ערכה וחשיבותה של המדינה, את כל הפלא שהתרחש בתקומתה ובהתמדתה , רק מתוך מערכת יחודה של האומה ואחדותה עם אלקי ישראל. כיצור היסטורי-חילוני שאינו מוזרם על ידי הייעוד שבברית, אין המדינה מלבבת אותי , ואין היא מלבה אש יוקדת בקרבי . כמו כן אין אני יכול לצייר בנפשי את זיקת יהודי התפוצה למדינה בתחום התפיסה החילונית. 

אפילו אם בהגה השלטון יתפוס איש חובש כיפה לא ישתנה היחס של הנוער היהודי בגולה אל המדינה . שלטון פוליטי, אפילו יעמוד בראשו איש דתי , לא ישנה ברב את מצב הדברים. אוכלוסי ישראל, בין בארץ ובין בגולה, זקוקים לגאולה נפשית-רוחנית, להשראה מלאה ולגילוי שכינה. פדיון נפשו של הדור והתעלותו לא יבואו על- ידי מנהיגים פוליטיים, אף- על-פי שכוונותיהם רצויות וזכויותיהם מרובות בהרבה תחומים. אין אני בז למפלגות דתיות-פוליטיות, הנלחמות על ביצורה של הדת במדינה. אני מעריך ומכבד את עמידתן האיתנה למען הגנה על קדשי האומה, ואף-על-פי שלא תמיד הנני מסכים לקו הפוליטי שהן נוקטות, מכל מקום אני רוחש להן חיבה ואהדה. הסיסמה שהן דוגלות בה, הקוראת לעמידת גיבורים בתוך העולם החילוני על כל נפתוליו , במקום נסיגה שהיא תחילת נפילה, ולמאבק בחרף-נפש על טיהור החיים המודרניים, במקום פרישה בת הייאוש - מעוררת בי רגשי כבוד. בכל זאת, ההתעוררות הדתית הכללית שלה אנו מייחלים, לא תתקיים בזירה הפוליטית. נחוצה התעלות מעבר לגבולות הצרים של הפוליטיקה (אפילו היותר טובה) למישור עליון של תנועת רוח חובקת זרועות עולם. המפלגות הדתיות עצמן צריכות להעתיק את נקודת-הכובד של העסקנות מן הכנסת אל בית-הספר והישיבה, מאסיפת מנהיגים למלמדות והוראה, מן הפולמוס בזירה הפוליטית להשפעה רוחנית רבת ממדים. היהדות המסורתית צריכה לתת תוכן ומשמעות לחיי היחיד והציבור, לפתוח לנבוכים ותועים את שערי הדת המרננת והמשמחת לבבות. ישנה תביעה אלמת מצד אלפים ורבבות המכוונת אלינו, לקרבם אל מקור המקורות של תודעת הקיום של האדם - האמונה באלקים חיים. בערגתם אל הנשגב והנהדר, למשהו מרומם ונעלה, נמשכים הם בכוח סטיכי אל מרחקים נפלאים. אם נחמיץ את השעה הזאת, שעת כמיהה וחרג , נצטרך לתת דין- וחשבון לפני בורא העולם.

אני בטוח, שתשובת הציבור שעליה הבטיחה תורה (דברים ל, א-ג ;רמב"ם, הלכות תשובה ז , ה) ,תתגשם מחר או לאחר זמן על ידי השראה עליונה מצד אחד, ויקיצת הרצון הטהור הפנימי הטבוע במעמקי נשמת האומה מצד שני , אף אם נשב בחיבוק ידיים ולא ניחלץ לגאולתה הרוחנית. מתי? אינני יודע! ברם, בוא תבוא אף אם בוששו פעמיה, ועמה יופיע מלך המשיח, אף אם התמהמה הרבה. ברם יש לאל ידינו להחיש פעמיה וגם פעמיו .

הדפסה

חדש באתר

חגים יחד
שיח בין דורי העוסק בסימני החג.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים