תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > המורה המשמעותי > אמוץ כהן - המורה לטבע

אמוץ כהן - המורה לטבע

מאיר שלו

המאמר מספר על המורה הירושלמי המיתולוגי לטבע אמוץ כהן, על הקשר המיוחד שהיה לתלמידיו עימו גם עשרות שנים לאחר לימודיהם ועל החינוך שהעניק להם לאהבת הארץ ולהכרות קרובה ואישית עימה. פורסם לראשונה במוסף 'הארץ' 22/4/88, כמה חודשים לפני פטירתו של אמוץ כהן והוא בן 91.

אמוץ כהן - המורה לטבע / מאיר שלו

"אין לי ספק שהוא עיצב בנו את ההתייחסות לטבע, לארץ, לתנ"ך", אומר העורך אהוביה מלכין.
"הוא משהו אחר, אחר לגמרי", אומר יהודה ליטני מן ה'ג'רוזלם פוסט', "הוא ארץ ישראל. כמו האוויר, כמו הצמחים. כילד קטן חשתי גאווה שיש בארץ אנשים כאלה".
"כל האהבה שיש בי אל הארץ, אל פרחיה, צמחיה, קוציה וריחותיה, באה ממנו", מספר השחקן יוסף ידין.
ואליעזר שמאלי, בספרו על חוקרי הטבע של ארץ ישראל, כותב: "אם ישאלוני, מי הוא האיש אשר קרבני לטבע הארץ, פקח את עיני וחידד אוזני, חיבב עלי את ההר ואת מדרון הנחל, הצומח והחי והליכות הפלאחים הערבים? והריני עונה ללא היסוס - אמוץ כהן". 'אהבת הארץ' הוא מסוג הביטויים שערכם הולך ופוחת ומתמסמס. על אהבת הארץ הזו דיברו תלמידיו לשעבר של אמוץ כהן. הם נאנחו ברגשה כשדיברנו בו ובשיעוריו. אנשים שישבו בכיתתו לפני שלושים ושישים שנה לא נזקקו לשום תזכורות כשאמרתי את שמו.
בגיל 91 כבר אין אמוץ מלמד. הוא ממעט לצאת מביתו שבירושלים. כל חייו טייל בארץ, חקר ותיאר את נופה, את יצוריה ואת טבעה, וסקרנותו טרם שככה. עתה הוא חוקר את הטבע שבדלת אמותיו. "כבר אינני יכול ללכת לשדה, וירושלים התכסתה בבטון ובכבישים, ומכיוון שאינני יוצא אליהם, באים החרקים אלי". בקיר מוצף השמש שבמרפסת ביתו חפרה דבורה סוליטארית את מחילתה, והמורה הזקן לטבע עוקב אחריה באותה התפעלות בה גילה את המאובנים הראשונים שלו, בהיותו בן איכרים במוצא.

אחת לכמה חודשים עולה יואל פרוז'ינין מביתו בגבעת-שפירא שבשרון לבקר את אמוץ כהן בירושלים. יואל פרוז'ינין הוא בן 71, מומחה לגידול דגים, ולמד בכיתה הראשונה של אמוץ כהן, בבית-הספר הירושלמי של מיס דבורה קאלן. את הטלפון של יואל קיבלתי מבנו. "אני יודע שיש לאבא מורה זקן שהוא נוהג לבקרו", אמר לי, "וזה מפתיע אותי. אתה מבקר מורים שלך?' - "יש ואני נתקף פתאום געגועים אל אמוץ ונוסע לבקרו", מגלה לי אהוביה מלכין. שישים שנה עברו מאז חבש את ספסלי כיתתו, אותה כיתה בה למד יואל, והאהבה טרם פגה.

לרוץ בשדות ובנחלים
הרשימה הזו תהיה סיפור על מורה. מורה מסוג אחר. זן נכחד. הולך ונעלם. היא מיועדת להורים, מורים ותלמידים שלא ידעו את דור המורים ההוא.
כתיבתה קשה עלי. בראש ובראשונה משום שאני מכיר את אמוץ מימי ילדותי, הוא היה שכן של הורי, ועד היום אנו מקיימים קשר שאני גאה לתארו - כידידותי. שנית - על תולדותיו ותולדות משפחתו, המתיישבים הראשונים של מוצא, אפשר לכתוב רומן. למען האמת כבר נכתב הרומן הזה, הלא הוא 'המתנחלים בהר' של רבקה אלפר.
בפגישותינו האחרונות הרבה לספר לי על המלחמה. כשהוא אומר 'המלחמה', הוא מתכוון למלחמת העולם הראשונה. הוא גוייס אז לצבאה של תורכיה ושירת כמתורגמן בעירק. כשחזר לביתו התכוון לסיים את חוק לימודיו בסמינר למורים של דוד ילין. "אבל לא יכולתי לשבת בכיתה", הוא צוחק, "רציתי לרוץ בשדות ובנחלים".
הוא נשא אשה, את בתיה לבית מנידוב מיבניאל, וביקש להיות חקלאי כאביו, אך במוצא חסרו קרקעות. לפרנסתו עבד בבניין ובחפירת בורות בבית ההבראה שנבנה בארזה. אז סיפר לו ידידו נתן שלם שבית-הספר של מיס דבורה קאלן מחפש מורה.
מיס קאלן היא מיתוס ירושלמי שאינו מוכר ברבים. לפני שבעים שנה הגיעה לירושלים מבוסטון והקימה כאן בית-ספר פרטי. בית-ספר שהיה שייך ל'חברה החינוכית של ההורים'.
במונחים של היום אפשר לקרוא לזה חינוך אפור. אפשר גם לומר שזה היה בית-הספר הפתוח הראשון בעיר. בית-ספר ליברלי מאוד, שהפתיחות שלו לא התבטאה בכך שלתלמידים היה מותר לשבת עם ווקמן בשיעור.
בבית-הספר המיוחד הזה מצאה אישיותו של אמוץ כהן יכולת פעולה וביטוי. "זה היה בית ספר פרטי, ואני יכולתי לעשות שם כל מה שרציתי", הוא אומר. "גידלתי עם הילדים פרחים וירקות ומכרנו אותם בשוק, ופעם בשבועיים הוצאתי אותם מבית-הספר- לטיול של יום תמים. בנחלים, על חומות ירושלים, בתוך מנזרים, בכפרים ערביים. ביטלתי את השינון ואת הכפייה".

הטיולים היו עיקר עניינו ושיטתו של המורה הצעיר. "התחלתי ללמד ונשביתי", הוא אומר. "נשביתי כשראיתי שאני יכול להנחיל להם את אהבת הארץ. לימדתי בדרך ההמחשה. לימוד שאינו מוחשי הוא דבר-שטות, הוא כלום. סיפורים", הוא לקח אותם אל העמק של ילדותו במוצא. העלה אותם לקו הרכס של בית-וגן להראותם את מלוא רוחב הארץ. "משהו מוחשי, לא רק מלים".
"לא חינכתי אותם, הם חינכו אותי", אומר אמוץ על תלמידיו. "אמי אמרה לי שהחינוך הוא כמו סוכר בתה. הסוכר נעלם ואיננו, אבל התה הופך מתוק". הוא מאמין גדול בגנטיקה ובטבע העובר בתורשה. את אהבת הנוף הטבועה בו עצמו ירש מאמו, הוא אומר. "היא שנאה את העיר. היתה יושבת במוצא, מתבוננת בקצבי ההרים, שבויה, הוזה, להסתכל ולא לשבוע".
דבריו קצרים וקצובים, ברורים מאוד. הוא סולד מהצטעצעות ומרגשנות ואינו חושש לבטא את אבחנותיו. "יש תורשה ויש לימוד. לימדתי את הילדים, אבל לא התערבתי בנטיות לבם. מי שהיה ילד קבלן, הפך למבוגר קבלן, מי שהיה עבריין - נשאר כזה. מי שלמד אצלי יודע אולי מעט יותר תנ"ך. אבל לא השפעתי עליהם".

הילד ממוצא
אמוץ הוא בנם-בכורם של לאה ויצחק כהן. הוא הבן הראשון של מוצא, והוריו נתנו לו שם תנ"כי שהוא סיכול אותיותיו של שם המקום. "הם באו מווילנא, יהודים עם יהדות אמיתית, יהדות של אהבת הארץ, בלי פאות ושאר סממנים חיצוניים".
"אמי עלתה לארץ אחרי שראתה חייל רוסי בועט ברוכלות היהודיות בשוק. יותר לא יכלה לשאת את הגולה", הוא מספר. "אבי היה איש עבודה. לא יכול לסבול עץ לא מטופל. בלי סוף היה עובד בכרם וידע לגזום את הגפנים יפה, שתעלינה בקצב נאה".
אני שואל את אמוץ על הרומן שכתבה רבקה אלפר על משפחתו, והוא מתקפד ואומר בקולו הרך:"אלו הם הורי ויותר לא נדבר בזה".
במוצא ידעה משפחת כהן חיים של עבודה קשה ותקופות של מחסור, אבל אמוץ זוכר את הימים ההם באהבה רבה. "שם למדתי מה פירושו של הביטוי 'הזורעים בדמעה'. עם שחר יצאתי עם אבי לחרוש את מדרגות ההר, והקור היה כה עז עד שהדמיע את העיניים". הוריו העניקו לו חינוך מסורתי. "את פרקי אבות סירבתי ללמוד", הוא מחייך, "כי מצאתי בהם פסוקים בגנות הנשים". הוא אהב את שירי המעלות ואת מדרשי חז"ל, ובעיקר את התנ"ך, הספר שלא זז מיד אמו.

פסוקי התפילה והמקרא התממשו לנגד עיניו במוצא של אותם ימים. כשגאה נחל שורק בגשמי החורף היתה התמונה כה עזה ורישומה כה מתמיד, עד ששנים אחר כך, בספרו 'עונות השנה', הוא כותב: "הרי הוא הולך וגואה ומימיו מתרבים ומתעמקים וזורמים בכוחות-איתנים. הם שפים את גדות הנחל וסוחפים אבנים וחצץ, עפר וחול, עד שהם מתעכרים ונעשים אדומים כעין האדמה - 'יהמו יחמרו מימיו'. אוי לו למי שניסה לעבור נחלי-משובה כאלה. הלא הם 'נחלי-בליעל' הנוראים המבעתים את מי שנקלע באפיקם ברגע שהמים התחילו זורמים בו, מטבעים את האומלל תוך ריסוק אברים. אלה הם 'המים הזידונים' שהמשורר בספר תהילים מזכירם כסמל להופעת אויב שאין מפניו מפלט. מכאן שאב ישעיה את תיאוריו: 'כשאון מים רבים ישאון', 'ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו'...". הוא היה נער תאב דעת, תוהה וחקרני, ושלוש התכונות הללו לא סרו ממנו עד היום. "אני יודע הרבה ואיני יודע כלום. למדתי הרבה ולא התמחיתי בדבר'. לטינית למד מן הוולגטה, התרגום הרומי של התנ"ך. בגיל 15 קרא את ספר המדעים של יוליוס ליפרט בתרגומו של פרישמן, ויצא לחפש מאובנים. במשך שעות וימים ניפץ אבנים בנחל ובשדה עד שמצא מאובן דמוי מסרק. "מתוך שיגעון ושמחה המשכתי לחפש ומצאתי רבים נוספים. אז עוד לא ידעתי שבלנקנהורן ואהרונסון מצאו בארץ מאובנים לפני. הייתי בטוח שאני הוא המגלה הראשון". לא זכיתי לשבת בכיתתו של אמוץ, אבל במובן מסוים, גם אני אחד מתלמידיו. כשהייתי ילד התגוררו משפחותינו באותו בלוק בשיכון קרית משה בירושלים. השטח הסמוך, שהיום בנויה עליו ישיבת 'מרכז הרב', היה אז שדה פתוח ומסולע שפרות רעו בו, ורחוב בן-דור כפול המסלולים היה דרך עפר.

אמוץ לימד אז בגימנסיה העברית. אחרי הצהריים הייתי רואה אותו מהלך בשדה, לעתים גוחן לבחון את פני הקרקע, רושם לעצמו רשימות. בערבים היה נראה פנסו הקטן מאיר בין השיחים, כשהיה עוקב אחרי עכבישים הטווים שם את רשתותיהם. לעתים ראיתיו זוחל אל מתחת למרפסת. באבק הלח שהצטבר שם כרו זחלי זבובים טורפים את גומות המלכודת שלהם. הוא העבירם לצנצנות וערך בהם תצפיות וניסיונות.
רציתי להתקרב אליו. דבר-מה מושך היה יצוק באיש הזה, בשערו הלבן, בעיניו הכחולות מאוד, בהילוך האיכרים האטי שלו. יום אחד ראה אותי שאני תופס נחש בין הסלעים, והזמין אותי לצאת אתו לשיטוטיו. הייתי הולך אתו בשדה, תולה בו מבט ונושא את תרמילו. אמוץ היה ממעט בדיבור, וקולו רך, ורק לפעמים היה פולט הסבר קצר על הליכות חייו של בעל-חיים זה או אחר. הוא המריץ אותי לטעום מכל צמח שהיה בשדה, כדי שלא אשכחנו, ולימדני את ערכה של הסבלנות, שיעור שהסכלתי לשכוח במרוצת השנים.

אי אפשר להתחכם לטבע
בביתו היו אוצרות נפלאים. תצלומים עתיקים מן הצבא התורכי, פרחים מיובשים, מאובנים וכלי צור של האדם הקדמון שמצא במערות ובמוצא. בחדר האמבטיה התגוררה תקופה מסוימת נמייה תוקפנית. הוא גידל נמלים, גמלי שלמה, עכבישים וזבובים, האכיל את רימותיה של צרעת הפלך בגפרור טבול במי-סוכר, והתצפיות שערך במטבח ביתו, בגינה ובשדה, הפכו לשיעורי טבע ולמאמרים מדעיים שאותם הוא מפרסם עד עצם הימים הללו.

כשהייתי בכיתה ו' החליט שאני ראוי למשימה מדעית של ממש. הוא גילה בשדה קן של צרעות מזרחיות. הללו בנו את משכנן שם בתוך חור עמוק באדמה. מדי יום היה פוקד אותן ועוקב אחרי היוצאים והבאים. יום אחד ציווה עלי שאנהל יומן-תצפית על חיי הדבור. הוא השאיל לי את שעונו ולפי הוראתו ישבתי ליד הקן עם פנקס ורשמתי רשימות שנראו בערך כך:
10:05 - דבור נושא בפיו פירור-עפר ומשליכו מחוץ לקן.
10:07 - דבור שב ממערב, נושא שרידי ענב רקוב.
10:09 - שני דבורים יצאו ועפו דרומה.
המשימה הזו היתה חדגונית מדי לילד בן 11. לאחר כמה שעות של רישום מייגע החלטתי לערוך ניסיון מדעי עצמאי והשלכתי סמרטוט על פתח הקן. תוך דקות ספורות התקבצו דבורים זועמים על הפתח האטום, מבקשים להיכנס, ונורא יותר היה זמזומם החנוק של הכלואים. עתה כבר הבנתי שהרעותי לעשות, ומאחר שחששתי לגזור כלייה על הקן, הסרתי את הסמרטוט.
אף פעם לא הצטיינתי בשיעורי הספורט בבית הספר, אבל את המרחק מקן הדבורים ועד לביתי, מהלך מאתיים מטרים, גמאתי בעשרים שניות וחמש עקיצות. הורי לא היו בבית, אמוץ גם הוא לא היה בביתו, ואני ישבתי בחדר המדרגות של ביתי וראשי, צבה ומסתחרר.
כדי להגדיל את סאת הייסורים, הזדרזה שכנה רחמנית ששמעה את צווחותי, באה ויצקה על ראשי מלוא הצנצנת דבש.
שבוע ימים שכבתי בביתי, קודח מחום. הכל ריחמו עלי ופינקו אותי. הכל חוץ מאמוץ, הוא בא לבקרני ונזף בי על המעשה שעשיתי.
"אי אפשר להתחכם לטבע", אמר לי.

יחסי ציבור למפלצות זעירות
כבר עשרות שנים מפרסם אמוץ כהן מאמרי מחקר בבוטניקה ובתנ"ך, באנטומולוגיה, בגיאולוגיה ובבלשנות. שלושה ספרים כתב: 'עונות השנה', 'בסוד עכבישים' ו'חרקים'.
ספר העכבישים שלו הוא ספר יסוד לכל חוקר. תצפיות וניסויים של שנים ארוכות מרוכזים בו, וגם השמות העבריים שהעניק להם התקבלו בציבור החוקרים. הוא קורא לעכבישיו 'יכסופית', 'חוגית', 'כוכבית' ועוד שמות נאים שלא היינו מצפים להצמידם למפלצות הזעירות הללו, שיחסי הציבור שלהן גרועים בדרך-כלל.
"כיצד הגיע האטד לירושלים?' שואל אותי אמוץ, "כיצד הגיע האיריס הארץ-ישראלי מביתו בשפלה אל מוצא שבהר? כיצד זה יוצאת מתוך הבוץ השחור, מן האדמה העכורה, כלנית כזו? תחילה הגבעול הירקרק, ועלים גזורים ומפוצלים, ואחר-כך עלי הכותרת המבהיקים באור גנוז. זוהי היצירה האלוהית. על כך אמרו חז"ל, לכל עשב ועשב ,יש לו מלאך שמכה אותו ואומר לו גדל".
הוא אדם חילוני שתחושתו הדתית עמוקה מאין כמוה ומעוגנת במפעליו האמיתיים של אלוהים. כשהוא שב ומספר לי על הדבורה המקננת בחור שבקיר ביתו הוא אומר, "לא צריך ללכת לכותל לתקוע בו פתקאות, יש לי את החורים האלה שלי".

"כשלמדתי אצלו לפני שלושים שנה כולם אמרו שיש לי מורה זקן", אמר לי העיתונאי יהודה ליטני. "כולם הזדקנו בינתיים, והוא נשאר צעיר".
מה סודו של האיש הזה ? מה סוד רעננותו, ומדוע נמשכים אליו ילדים וילדים לשעבר כנמלים אל סוכר?
אין זאת כי מבחינים הם שגם הוא, כמותם, מלא סקרנות ופליאה. בין הורים יודעי-כל, מבוגרים בוטחים בעצמם ומורים המצוידים בכל התשובות הפסקניות הם מגלים את המורה שאינו חדל לתהות ולחקור ולהתפעל. מדי ביקור אצלו, מדי קריאה בספרו 'עונות השנה', אינני בוש אחר-כך לומר בפה מלא את הביטוי 'אהבת הארץ'. שתי המלים הללו, שבות ועולות לפני כמו הכלנית שתיאר לי אמוץ במלותיו המלוטשות. כמו אור גנוז על-פני האדמה העכורה.

 

 

 

הדפסה

אולי יעניין
אותך גם...

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים