תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > המורה המשמעותי > דרך מורה- הרהורים על משמעות ההוראה

דרך מורה- הרהורים על משמעות ההוראה

דורית ברחנא לורנד

על מעשה ההוראה בהקבלה למקצוע המיילדות, ועל התכונות הנדרשות מהמורה המשמעותי.

משמעות ההוראה בעידן הידע הנגיש לכול


בעבר הייתה ההשכלה סממן מעמדי מבדל. בזמנים שבהם מעטים ידעו קרוא וכתוב ולמעטים יותר ניתנה הגישה למקורות מידע, יוחסה חשיבות מיוחדת לתפקידו של המורה, זה שבידו היה הכוח, המפתח לסודות המחקר האנושי. כיום, בעידן הליברליזציה של הידע, נראה כי תפקידו של המורה הולך ומצטמצם. לכאורה, איננו זקוקים עוד למתווך בינינו לבין המידע, כיוון שהמידע הופך נגיש לכול. ככל שהטכנולוגיה הממוחשבת הופכת יותר ויותר ידידותית למשתמש, היכולת הנדרשת לשימוש בה היא כמעט אינטואיטיבית. מרחבים אינסופיים של מידע פרושים לפנינו, ואנו יכולים למצוא בהם את כל מבוקשנו בעצמנו. האמנם הפך מקצוע ההוראה למיותר? כלל וכלל לא, שכן הרעייה באותם כרי מידע נגישים-לכול עדיין מצריכה רועה. מבחינה מסוימת נותרה ההשכלה סממן מעמדי מבדל, אלא שכעת נובע ההבדל לא מנגישות המידע, כי אם מן היכולת להשתמש בו כדי להפיק ידיעות בעלות ערך. את ההסבר לנחיצות המורה ניתן למצוא בתפישת ההוראה בראשית ימי הפילוסופיה.

 

בראשית מעשה ההוראה


אם, כפי שקבע הפילוסוף האנגלי, אלפרד וייטהד, כל הפילוסופיה המערבית הנה בגדר הערות שוליים לאפלטון, הרי כולנו תלמידיו של אפלטון. כולנו – חניכי מערכת החינוך המושפעת מפילוסופיה זו – גדלים לאור המתווה האינטלקטואלי ששרטט לפני למעלה מאלפיים וארבע מאות שנים. דמותו של סוקרטס, מחנכו של אפלטון, מהווה עבורו (ובעקיפין, גם עבורנו) את נקודת ההתחלה. סוקרטס הוא המורה של המורה, בראשית מעשה ההוראה. על מורה ראשון זה אנו יודעים רק מתוך עדות תלמידיו, ובראשם אפלטון. סוקרטס עצמו לא כתב את תורתו כיוון שדגל רק בהוראה ישירה: דיאלוג חי בין מורה לתלמיד. קשר בלתי אמצעי זה הנו הכרחי להוראה.

 

מהות ההוראה


תפקידו של המורה, לפי סוקרטס, אינו להנחיל ידע, אלא ליילד ידיעה. אי אפשר ללמד אדם מה שאינו מסוגל לדלות מתוך עצמו: מבחינה זו, אומר סוקרטס, "אין לימוד אלא זכירה".1 הדיאלוג הסוקרטי, המורכב משאלות מכוונות ומתשובות, מגלם את מהלך ההוראה הראוי. המורה אינו קובע עובדות, אלא שואל. התלמיד הוא זה המוצא את התשובות הנכונות. בדיאלוג "מנון" מציג אפלטון את הניסוי הראשון בבני אדם, ניסוי בהוראה. בדיאלוג זה מדגים סוקרטס כיצד, באמצעות סדרת שאלות, מגלה עבד צעיר וחסר השכלה את התובנה של משפט פיתגורס. טענתו של סוקרטס בדבר היזכרות מוצגת כחלק מתפישה בדבר גלגול נשמות: המורה מסייע לתלמיד להיזכר בידע שהושג בטרם נולד בגלגולו הנוכחי. אולם כדי להפיק תועלת מאפיון ההוראה הסוקרטי ניתן להבין את רעיון ההיזכרות באופן מטפורי. אם לשפוט לפי המקרה של סוקרטס, מורה טוב צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות כדי לעזור לתלמיד "ללדת" את הידיעה שלו. הוראה היא תמיכה, הכוונה וליווי בתהליך של גילוי עצמי.
עמדתו של סוקרטס הניחה, כאמור, את התשתית להמשך הדיון בתחום. שאלת תפקידו של המורה הוסיפה להעסיק דורות רבים של פילוסופים אחריו וזכתה לפרשנויות ולהגדרות חדשות, חלקן נותרו קרובות ברוחן לתפישתו של סוקרטס מעצם הדגשת ההכוונה, העידוד והסיוע במימוש הפוטנציאל הטבעי, בעוד אחרות התרחקו מעמדתו והדגישו את ההיבט המנרמל של החינוך, את היותו כלי שרת בידי המדינה להקניית ערכים של נאמנות ושל תרומה לחברה (גם את היסוד לתפישה זו ניתן למצוא אצל אפלטון). במבט רחב אפשר לטעון כי אין סתירה בין היבטים שונים אלה של ההוראה, וכי עידוד התלמיד לגילוי עצמי הופך אותו לאזרח מועיל הרבה יותר מאשר התעלמות מיכולותיו המיוחדות ואילופו באופן שרירותי. זאת ועוד, אפשר לטעון כי חברה המאפשרת הוראה טובה היא גם חברה טובה יותר ועמידה יותר.

 

תוכני ההוראה


ובכל זאת, האם סביר להתייחס לכל הוראה כאל מעשה מיילדות? האם אפשר ליילד מתוכי את ידיעת השפה היוונית, את ההיכרות עם טכנולוגיה ממוחשבת או את ההיכרות עם תולדות עם ישראל? האין זה מתפקידו של מורה להעביר את הידיעה: את אוצר המילים וכללי הדקדוק, את האפשרויות היישומיות של הטכנולוגיה ושיטות העבודה אִתן, את המידע אודות מה שהתרחש בשנים אלו-ואלו במקום זה-וזה? הבה נעיין לרגע במקרה סוקרטס והעבד: כדי שהעבד יגלה בעצמו את התובנה, שלפיה ריבוע היתר במשולש ישר זווית שווה לסכום ריבועי הניצבים, עליו להבין את מושגי המפתח בגאומטריה, להכיר את השפה. אלא ששפה אינה ידיעה שלמה. שפה היא כלי לגילוי תובנות. המונחים המשמשים בגאומטריה, מאפשרים חשיבה סיסטמטית על אודות צורות. יסודות השפה היוונית מאפשרים ללומד לחשוב ביוונית, להגיע לתובנות על אודות דברים שאפשר להבינם רק תודות לידיעת שפה זו. טכנולוגיה ממוחשבת היא כלי לפיתוח וליצירה של סקרנות, של רצון ושל עניין אצל המשתמשת בהם. ההיסטוריה של עם ישראל מורכבת מעובדות המאפשרות ללומדים להבין מתוך עצמם ומתוך השקפתם את היווצרותם של תהליכים. מורה טובה היא זו המסוגלת לעזור לתלמידיה לטפח את סקרנותם וליילד מתוך עצמם את החיבורים העצמאיים ומלאי המשמעות שאפשר לקשור בין התכנים הנייטרליים לבין הכלים הטכניים. היא מגלה להם את אותם צדדים החבויים בעצמם.

 

אהבה שבמעשה ולא אהבה שברגש


עד כאן עסקתי במהות ההוראה. ומה לגבי אישיות המורה? לעתים תכופות מוזכרות בדיון על המורה הטוב תכונות אישיות או הופעות התנהגותיות, כמו חום, אמפתיה, אכפתיות, דאגה לזולת ואפילו אהבה. האם הכרח הוא שמורה תאהב את תלמידיה כפי שאם אוהבת את ילדיה? נכון שקשה מאוד להיות מורה טוב (או רופאה טובה או נהג אוטובוס טוב או מתווכת נדל"ן טובה וכיוצא באלה) תוך הפגנת קור, זלזול, אדישות, גסות רוח ומיזנטרופיה, אך לא לכך הכוונה. מורה טובה היא מורה הנוהגת במקצועיות. מקצועיות בהוראה פירושה, ממילא, התייחסות למצב הזולת (התלמידים) ביחס לנושא הנלמד, אולם הדרישה המופרכת ביחס לרגשות המורה כלפי התלמידים יכולה רק להעיב על המקצועיות. המקצועיות, בתחומים רבים והוראה בכללם, מתנהלת טוב יותר כאשר מרסנים את הרגש. לכולנו נטייה טבעית לחיבה כלפי אנשים מסוימים ולאי-חיבה כלפי אחרים. מורים עשויים לחוש תסכול אם יחשבו כי עליהם לחוש רגש חיבה, או אפילו אהבה, באופן שווה כלפי כל תלמידיהם. הפילוסוף הגרמני, עמנואל קאנט, מסביר כי את הציווי התנ"כי "ואהבת לרעך כמוך" יש לפרש כציווי של עשיית טובה מתוך חובה, ולא כציווי על רגש מסוים, "מפני שאהבה בתורת נטייה אינה יכולה להיות מצווה עלינו". לפי קאנט, הציווי התנ"כי מתייחס לאהבה שאיננה רגש או נטיית לב: "זוהי אהבה שבמעשה, ולא אהבה שברגש".2 האם אהב יאנוש קורצ'אק את תלמידיו אהבה שברגש? אין לדעת. ייתכן. ברור, מכל מקום, שאהב אותם אהבה שבמעשה. אהבה שבמעשה ההוראה היא העניין בהתקדמות האינטלקטואלית של התלמידים, וכן, כאשר מדובר בהוראת ילדים, באחריות לשלומם. מעבר לכך, בהתנהגות זו מדגימה המורה לתלמידיה את האופן הראוי לנהוג בזולת.
את האהבה שברגש ראוי לרסן גם כאשר מדובר בנושא ההוראה. מורה העוסקת בנושא באופן רגשי, עלולה ליפול לבורות משני קצות המנעד הרגשי: ללקות, מחד גיסא, בשיכרון נלהב, ומאידך גיסא להפגין שעמום בוטה. מתינות עשויה לשרת את התלמידים, לאפשר להם להתייחס עניינית לנושא ולראות אותו כפתוח ליישומיהם העצמאיים. מורה הרואה את עצמה כמיילדת, מבינה כי אינה אלא מלווה בתהליך הלמידה. התלמידה היא הלומדת, והיא הנמצאת במרכז. לפיכך ראוי כי רגשותיה של הדמות המלווה ימותנו, ויותירו מקום להתפתחות המחשבה של זולתה.

 

הרהור נוסף


העלו בדעתכם את המורים המשמעותיים בחייכם. אפשר שתמצאו כי האנשים שאותם אתם מונים ברשימה זו, היו אלו שעוררו בכם את היכולת לגלות תובנות משלכם, למצוא עניין, אלו שעזרו לכם להפוך להיות מי שאתם ביסודכם, ולאו דווקא המורים שעסקו בתחום שאליו התגלגלתם. אפשר שלא היו אלה הידענים במורים שבהם נתקלתם, ייתכן אף שלא גילו כלפיכם חיבה אישית יתרה, אבל סביר שהיו אלה המורים שהיו צנועים דיים כדי להבין עד כמה חשוב הוא תפקיד המיילדת, והיו מוכנים להיות השמשים בתהליך ההיזכרות העצמית שלכם.

 

ד"ר דורית ברחנא-לורנד היא מרצה לפילוסופיה, בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד, המתמחה באסתטיקה ובחינוך לאמנות. מלמדת בבית הספר לאמנות של סמינר הקיבוצים.

המאמר נלקח מתוך קטלוג התערוכה- דרך מורה.  אוצרת הפרויקט -איילת השחר כהן, הפקה-בית הספר מוסררה ירושלים. 
_____________

הערות

1. אפלטון, "מנון", כתבי אפלטון, כרך ו', תרגום: י' ג' ליבס (תל אביב: שוקן, 1979), עמ' 431. 
2. עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, תרגום: מ' שפי (האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, 1994), פרק א', עמ' 31.

 

הדפסה

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים