תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > בית הספר היסודי > בית הספר היסודי - הזדמנות לבניית הרצון

בית הספר היסודי - הזדמנות לבניית הרצון

הדסה פרומן

אנחנו מרבים לעסוק ב"יש": בהגדרת מטרות חינוכיות ובבניית מסגרות בהתאם לכך. אך מה היא הקרקע? מה הוא מקור היניקה? מה הם כלי ההזנה, השורשים? מה הוא הגזע עליו אנו נשענים? ומה הם השמים אליהם אנו שואפים? על חפץ הלמידה, על חינוך "צומח", ועל אומנות המחנך - האמונה.

 

בס"ד

בית הספר היסודי- הזדמנות לבניית הרצון

הדסה פרומן

1. שעמום ואי עשייה כבסיס לחפץ הלמידה

אנו נמצאים בסוף החופש הגדול, אשר בו התלבטנו כולנו בשאלה- מה עושים בחופש.

אצטט כאן את עצתה של אימי מורתי, מימנה קיבלתי את עיקרי תורתי החינוכית: כשמתכננים תכניות לחופש, חשוב להשאיר זמן לשעמום, זמן בלי תכנית ובלי עשייה- כי משם מתחילות הפעילות והעשייה האמיתית. אל תחששי להשאיר הרבה זמן לאפס מעשה, כי מתוכו מגיע כל ילד למגע עם עצמו ולרצון לעשות משהו בעצמו.

נקודה זו של אי עשייה, של הבטלה- ביטול- היא הבסיס לתפיסה הקיומית חינוכית שלי.

התסכול הגדול של "בעיית הדור" שמתלבטים בה כל המחנכים, הוא בעיית המוטיבציה. איך יוצרים סביבה חינוכית שתצמיח את הרצון ללמוד? נאמר:" אין אדם למד  אלא במקום שליבו חפץ". ואילו אנחנו רואים כל כך הרבה תלמידים הנמצאים במקום של "אין אדם לומד"- ואיננו מצליחים להביא אותם אל "המקום שלבו חפץ". כיצד יוצרים את המקום הזה, שמעורר את החפץ?

עולמינו מלא כוחות אלימים המשתקים את הכוח העדין הזה, החפץ ללמוד.

הכוח העיקרי שאנו, המחנכים, משתמשים בו הוא כוח האינרציה: "ככה עושים", ו"ככה תעשה". זה כוח כובש, ממית.

כוח נוסף הוא מה שהרב משה לוינגר הגדיר פעם כ"כוח הכובד": האמביציות, הכוח הבלתי נלאה לספק את האגו, להצליח להצטיין. זהו כוח שיכול לדחוף קדימה אבל בסופו של דבר הוא כוח משחית, משום שהלחץ האדיר הזה להתקדם ולהשיג  עלול לנתק את הלימוד ממקור חיותו.

מול כוחות אלו ואחרים שאנחנו משתמשים בהם, כיצד ניתן לחשוף את כוח הרצון הפשוט האמיתי ללמוד ולדעת? היכן חבוי החפץ? כיצד מעוררים אותו? מתוך איזו קרקע נכון לו לצמוח?

יפה כתב על זה ר' צדוק הכהן (צדקת הצדיק קפ"ד):

ההתחלה לדברי תורה  היא החשק  כמו שנאמר: "כי בתורת ה' חפצו", ואז נקרא" תורת ה'", כמו שאמרו שאמרו בע"ז (י"ט ע"א) ואחר כך ההשגה שנאמר: "בתורתי יהגה".. ומכל מקום זהו בהתחלה ובילדות, שאז החשק גובר. על זה אמרו בשלהי (מסכת) שבת (קנ"ב ע"א) :"ינוקתא כלילא דוורד": (הבחרות היא נזר וורדים), על  שבח הילדות וגנות הזקנה שאז החושך כבה.

ר' צדוק מעמיד את החשק (שהוא היפוכו של החושך) כתנאי ללימוד אמיתי: "שאז נקרא תורת ה'", ומציג אותו כיתרונו המובהק של הילד ועיקר כוחו- כוח שאובד עם הבגרות.

אספר סיפור קצר משנת עבודתי הראשונה בבי"ס בתקוע, סיפור הממחיש סוג כזה של התרחשות. לקראת הטיול השנתי התקשרתי לחוות התנינים בבקעה כדי לתאם ביקור שם. המדריך אמר לי שמניסיונו ההרצאה לוקחת כ15 דק' ואחר כך מסיירים בחווה- סך הכל חצי שעה. אמרתי לו שמניסיוני זה לא מספיק זמן. קבענו שנחיה ונראה.

הגענו לחווה המדריך הסביר 15 דק' ואז אמר: "למי יש שאלות?"... ואז התחילו השאלות: עוד ועוד שאלות, עברה שעה והשאלות לא נגמרו. המדריך התחיל להסמיק ואמר שהוא מצטער אבל הוא חייב גם לעבוד בחווה. ואז קפצו הילדים ואמרו: "יופי נעזור לך!" וכבר היו על העגלה מוכנים לשלב הבא של הלימוד: העבודה.

בסיום הסיור המדריך אמר לי: מעולם לא פגשתי קבוצה כזו! ואני עניתי: ככה זה ילדים...

2. חינוך צומח

אחד האתגרים הבלתי נלאים של החברה הוא לבנות מערכת חינוך מצמיחה. אי אפשר שלא להתרשם מהאסכולות, מהאידיאולוגיות ומבתי הספר השונים שקמים להם  חדשות לבקרים. השוק רחב ומגוון: בית ספר סביבתי, מדעי, אומנותי, תורני, ועוד ועוד- ובהתאם לכך גם עזרי הלימוד, וספרי הלימוד, ועוד ועוד. ומה הן התוצאות? האם המוטיבציה הגדולה שמושקעת בכל זאת נותנת את אותותיה בתוצר? ומה עם ה"כוח הצומח"?

נראה שכאן נמצאת נקודת החולשה שיוצרת את השבר הגדול. ההרגשה היא, שככל שממלאים את הפח- לא נוצר אלא מפח, לא ממש קורה כאן משהו, וזה לא ממש עובד.

ר' נחמן מציע פתרון לבעיה. לדעתו, כוח ההצמחה הוא באמונה, כלומר: באי עשייה, באמונה שהדברים האמיתיים יקרו לא בגלל שאתה יודע את דרכך , אלא משום שאתה מודע לכך שאינך יודע. הרבה פעמים הידע נותן שליטה, והמחנך רואה בידע שלו את הבסיס לשליטתו במרחב החינוכי. אבל מאידך, המקום של מוכנות למפעלי השליטה שבאה מהידע הוא המקום, אתה מאמין בילד, ומאמין בקב"ה שיצמיח תוצאות טובות מן העמל החינוכי הרב.

התוצאות הן ההתרחשות, אשר תקרה כאשר תאמין- ותאפשר לדברים להתרחש.

מחנכים רבים מרבים להשתמש במושג "אמון"- או בהעדרו ב"משבר אמון". אם נקשיב להם היטב, נשמע שבמקרים רבים הם אומרים לילד: "אני מאוכזב ממך. אתה לא מאמין בי, אתה לא מקבל את סמכותי", ומה משדר הילד? הילד אומר: "אני לא מאמין בך כי אתה לא מאמין בי".  או בהקשבה עמוקה יותר: "אנחנו שנינו חייבים להאמין בקב"ה, לפתוח את עצמינו אליו, לצפות שמשהו יקרה".

אמון אמיתי חייב להישאר פתוח. כיצד אפשר לשלב את המאמצים הגדולים  הכרוכים בבניית ה"יש" עם האמונה, שהיא הכרה טוטאלית ב"אין"?  הרי אלו תנועות נפשיות סותרות! זאת אומנותו של המחנך כאומן.

לאחרונה ניטע בי המושג "חינוך צומח".

אנחנו מרבים לעסוק ב"יש": בהגדרת מטרות חינוכיות ובבניית מסגרות בהתאם לכך. אך מה היא הקרקע? מה הוא מקור היניקה? מה הם כלי ההזנה, השורשים? מה הוא הגזע עליו אנו נשענים? ומה הם השמים אליהם אנו שואפים? התשובות צריכות להיות במונחים של צמיחה, במונחים דינמיים של חיפוש, ובמרכזן יש את ה"אין".

3. קרקע חינוכית מצמיחה "חללים"

ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן קנ"ה מציע מצע לצמיחה:

כשמניחין חיטה בארץ טובה אזי הוא גדל לצומח יפה ואינו מזיק לו שום רוח ולא זיקים ורעמים, וזה מחמת שיש כוח הצומח וכוח הגודל, על כן אינו מזיק לו שום דבר. אבל כשנותנים חיטה בארץ שאינה טובה לזריעה, אזי הוא נרקב בארץ מחמת שאין לו כוח הצומח וכוח הגודל. ואמונה היא בחינת כוח הגודל וכוח הצומח. כמו שכתוב: "ויהי אומן את הדסה", לשון גידול. וכמו שאומרים רבותינו ז"ל (שבת ל): "אמונה כח סדר זרעים", ועל כן כשיש לו אמונה, אזי אין מזיק לו שום דבר ואינו ירא משום אדם ושום דבר...

בליקוטי מוהר"ן תנינא ל"ז  מחדד ר' נחמן את ההסתכלות הזו עוד יותר, ואף נותן לה ביטוי ציורי:

ואין ראוי לאדם שיהיה לו כוונה אחרת בעבודתו ית' כי אם למלא את רצונו ית'. ויש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות העולם הזה, ויש מי שעובד ומשתדל כדי לזכות לעולם הבא... ושניהם הם בחינת מילוי בטן כנ"ל, אבל אני אין בוחר לעצמי משתי הכיתות הנ"ל כי  אם לזכות לחזות בנועם ה'.

 ר' נחמן מעדיף את ה"בטן הריקה", את העגלה הריקה, על פני זו שיודעת את ייעודה ושואפת למילוי חסרונה- ואפילו יהא חיסרון זה לא בעולם החומר כי אם בעולם הרוח. ר' נחמן מעדיף את המאמין העומד חסר בעולמו, ואינו משתדל למלא את  החסר, אלא משאיר אותו במצב קבוע של כיסופים לאין- סוף.

ראיית החללים כמצב של לכתחילה מאפשר את האמונה, משום שהוא מאפשר צמיחה והתחדשות.

כיצד פותחים חללים בתכנון הלימוד ובהבנה החינוכית?

  1. חלל בזמן הלימוד- לתכנן ולאפשר זמן שבו מתרחשת פעילות לא מובנית ולא מכוונת ולדעת שזהו עיקר הלימוד.
  2. חלל ביחסי כוחות תלמיד-מורה- לאפשר לתלמיד להיות המרכז הפעיל, הדומיננטי, המוביל.
  3. חלל בחומר הנלמד- לא להגדיר  חומר לימודים עד הסוף, אלא לאפשר התפתחות אישית לכיוונים בלתי צפויים, לפתח את יכולות החקר והסקרנות.
  4. חלל בתפיסה החינוכית- להעדיף לימוד ששואל שאלות על פני לימוד שקובע עמדות ומכתיב אמיתות.

תפיסה זו אינה שוללת את הלימוד המקנה ידע ואת החינוך המעצב,  אלא רק מצמצמת את ערכם. לשם כך יש לשחרר את התלמיד מתלות יתר במערכת ובמורה הדומיננטיים, שהרי כולנו יצורים "חלולים", כולנו בטלים מול הקב"ה וכולנו שותפים בתהליך של חיפוש וצמיחה.

החללים הנוצרים בלימוד הם המקומות שבהם מתעורר הרצון, החשק האמיתי ללמוד ולחפש. הם מעוררים את הילד לעשייה, ללמידה פעילה, להתפתחות.

תפקידו של המורה כפי שהגדירו ר' צדוק הוא אפוא להיות אומן- מכוון, מלווה, והכלי הוא אמונה.

הדפסה

חדש באתר

גשם גשם בוא
אסופת מערכי שיעור בתיכון העוסקים בבקשת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים