תיכון
יסודי
גני ילדים
ענת בזק

ענת בזק

מחנכת באולפנת "חורב" בירושלים, מורה לתנ"ך והיסטוריה, מדריכה בית ספרית במנח"י ומנחת השתלמויות ב"לב לדעת".
מאמרים > למידה משמעותית > רחמנא ליבא בעי - יישום לב לדעת בהוראת ההסטוריה

רחמנא ליבא בעי - יישום לב לדעת בהוראת ההסטוריה

הרהורים והצעות ליישום "לב לדעת" בהוראת ההיסטוריה בחמ"ד

רחמנא ליבא בעי

הרהורים והצעות ליישום "לב לדעת" בהוראת ההיסטוריה בחמ"ד

 

הערה מקדימה: הדברים שלהלן לא מתייחסים ללימודים במגמת היסטוריה ו/או לכתיבת עבודות גמר וחקר לסוגיהן. לימודים אלו מטרתם שונה ומקצועית באופן שונה. דברים אלו מכוונים להוראה של כיתות שלמות בחטיבה ובתיכון ומתייחסים לאופן שבו לימודי ההיסטוריה בין אלו שמכוונים ליחידות הבגרות בשתי יחידות החובה ובין בשנים הקודמות לכך יכולים להיות משמעותיים ומהותיים לחיי תלמידנו כפי שהם מהותיים למלמדי המקצוע.

מקצוע ההיסטוריה נוגע באושיות קיומנו וזהותנו וככזה מערכת החינוך הדתית מתייחסת אליו כשני בחשיבותו רק למקצועות הקודש מבחינת יכולתו לתרום לבנייה החינוכית והערכית. מקצוע זה מאפשר שיח בין דורי מתמשך והקניית התודעה של חוליה בשרשרת הדורות. המורה להיסטוריה דומה לאמן המנגן בגיטרה ואצבעותיו נעות במהירות מאקורד לאקורד כדי ליצור מנגינה. ה"אקורדים" שלנו הם תקופות, דמויות, אירועים, שמות, פרצופים, שנים, תאריכים ותהליכים החיים בתוכנו ואנו "משוחחים" עימם כל הזמן. כמו לומדי התורה שהיום יום שלהם מורכב מדיון ער וחי עם תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים אנו במגע מתמיד עם רבים וטובים כגון אברהם אבינו, הרצל, נאפוליון ועם האיש הקטן ברחוב ביוון או ברומא.

"רחמנא ליבא בעי"- גם את לבבותינו ולבבות תלמידינו וגם את ה"לב" של המקצוע. את פרטי הפרטים ודיוקי הדיוקים אבל סביב ליבם של הדברים, מהותם הפנימית.כשאנו מלמדים מכל הלב ונוגעים בליבם של החומרים וב"נשמתם" בע"ה הדברים יתיישבו על לבבם של התלמידים ואף ישקעו פנימה. ידיעה היא כידוע החיבור העמוק ביותר שבו הדברים הופכים לאחד. אנו שואפים בע"ה לידע כזה אצל תלמידינו. לכך שהם יספרו וישוחחו על העובדות שאנו חושפים בפניהם בשיעורנו כמשהו שהם רכשו והפכו להיות חלק מעצמם ומבשרם. אנו שואפים לעלייה מהמצב שבו הם משננים בע"פ רשימות ופולטים אותם בלי שעברו עיבוד פנימי בנפשם ומגדירים זאת "לדעת".

תופעות, תהליכים, אירועים ודמויות היסטוריות מקיפים אותנו ביום- יום כל הזמן. השעות הספורות שבהן מוגדר "שיעור היסטוריה" במערכת יכולות לעורר את המודעות לכך ולהגביר את העיסוק בהיסטוריה לשעות רבות נוספות של כל תלמיד במהלך השבוע או בסדר היום העמוס שלו, ובודאי בעומדו לפני קבלת החלטות משמעותיות לגבי המשך חייו, אם הוא תופש את עצמו ואת משימותיו האישיות והלאומיות בפרספקטיבה היסטורית. חשיפתו למחלוקות שהיו בעבר מלמדות אותו איך להתייחס למחלוקות הקיימות היום ונותנות לו עוד טיעונים וידע בבואו לגבש את עמדותיו.

סידור התפילה שלנו המאגד בתוכו מזמורי תהילים מימי דוד המלך, סדרי תפילה שנהגו בבית שני על ידי הכהנים במקדש, ברכות בארמית מבבל ועד תפילה לשלום המדינה שנתווספה בדורנו הוא דוגמא אחת מני רבות לאופן שבו היום יום שלנו הוא יצירה רב דורית שאנו חייבים להגדיר את מקומנו בתוכה. הרגע שבו תלמידה שלנו עומדת לתפילה וממללת את מילותיו של שמעון הפקולי מתוך הטלפון החכם שלה היא תמונה השווה אלף מילים בהקשר ההיסטורי והאמוני.

ההיסטוריה היא מקצוע כל כך מורכב מכיוון שהוא עוסק באנשים- משתרע על פני יבשות שונות, זמנים שונים, נופים, אקלימים, מאכלים, לבושים, תפישות, אמונות, התנהגויות- אנשים הם המציאות המורכבת ביותר הקיימת על פני כדור הארץ, ולכן כנראה גם המעניינת ביותר.הקשרים הפנימיים בין טכנולוגיה, תרבות חומרית, יחס לאדם ,דת, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, לשון, תרבות, אמנות, מוזיקה, גיאוגרפיה, כלכלה, טכנולוגיה, אקלים- ומערכות הקשרים המסועפות שביניהם מאפשרים לנו כמורים לספר סיפור מרתק, מחכים ומעשיר שבו תלמידינו מחכים לשמוע את הפרק הבא. כדי לעשות זאת עלינו להיות מקצועיים ומעודכנים ברמות גבוהות ביותר. לקרוא, לשמוע, ללמוד ותמיד לדעת הרבה יותר מהנדרש בתכנית הלימודים. באופן כזה הדוגמאות שלנו תהיינה עשירות יותר וגם נהיה מוכנים לשאלות רבות שתצוצנה בכיתה ולכוונים מגוונים של דיונים שעשויים וצריכים להתפתח מכל נושא ונושא ב"חומר". כל פיסת מידע, שיר, סיפור, תמונה, מאמר, ספר שמורה אוגר בתוך עצמו לגבי תקופה שהוא מלמד היא קוביית "לגו" נוספת שאיתה הוא יכול לבנות את השיעורים. בכיתה אחת יבנה בית ובכיתה אחרת יבנה מגדל- הקוביות תשמשנה אותו על פי המתאים לכל קהל וקהל. כשאתה כמורה "צולל" לתוך תקופה, חווה אותה, מרגיש שאתה מכיר באופן אישי עד כמה שניתן את "תושביה" , את רוח הזמן והמקום וההחלטות שצריך היה לקבל בתוך סיטואציות מסוימות מתוך הבנת הסיטואציה בהקשר של זמנה, אתה יכול לקחת איתך את תלמידיך לביקור באותה תקופה כמו ביקור בביתם של בני דודים רחוקים. באופן פרדוקסלי היסטוריה הוא הנושא המתחדש ביותר כי הוא דו שיח המתקיים בכל רגע נתון בין המציאות כפי שהיא מתהווה בכל רגע לבין כל הרגעים שקדמו לה ושיבואו בעקבותיה.

אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו בשיעורי היסטוריה הוא ההימנעות מאנכרוניזם.כדי להימנע מאנכרוניזם אפשר לשאול את הכיתה אילו היינו מבקשים להעלות הצגה או להסריט סרט על התקופה או האירוע שבהם אנו עוסקים (כפי שעשו בסידרה "ארץ מולדת") מה האביזרים שהיינו חייבים לאסוף כדי שיהיו על הבמה, איזה תסרוקות עלינו לעשות בשיער (די להתבונן בתמונות של ההורים, קל וחומר של סבים וסבתות, בצעירותם, כדי ללמוד כמה מהר מתחלפת האופנה בכל הקשור בלבוש, במסגרות של משקפיים, בתסרוקות, בריהוט, בדגמי מכוניות, בעגלות תינוקות וכו'. קל וחומר כשאנו מתרחקים במאות ובאלפי שנים). גם מילים ומושגים שאנו משתמשים בהם צריכים לעבור בדיקה אם הם מתאימים לתקופה הנידונה. (ודאי שחשוב להבהיר פערים עצומים בתקשורת. אם אנו מדברים על משהו שקורה כשאין עדיין טלפון/ חשמל/ מטוס... לדמיין את הרצל מנהל את התקשורת הבינלאומית שניהל בתנאי זמנו.)מעבר לחפצים, מאכלים, ריחות, היתכנות של קשר וכד' הדיון באנכרוניזם גולש לרמות עמוקות יותר שאפשר לראות בהן סמנטיקה ואפשר לראות ערך בדיוק של כל תופעה בפני עצמה. למשל- האם ניתן להתייחס להמן הרשע כאנטישמי (ודאי... שונא ישראל.... להשמיד להרוג ולאבד... בכל דור ודור.... או שנכון יותר להבהיר שאנטישמיות מיוחדת לתופעה מודרנית ספציפית שצמחה בתנאים ספציפיים למאה הי"ט. גם אם עושים שילוב יש חשיבות לתת את הדעת). דוגמא דומה היא האם ניתן לקרוא לאברהם אבינו או אפילו לעולים בעלייה הראשונה "ציוניים".בסרט בן חור המשחזר בצורה מקסימה את שלהי ימי הבית השני לפרטי פרטים מופיע באחת הסצנות שחקן ששכח להוריד את שעון היד שלו... פעמים רבות אנו משתמשים בסצנה זו בכיתה כקוד לכך שדעה מסוימת או המחשבה שקבוצת אנשים מסויימת ("חרדים"/ "דתיים לאומיים") הייתה קיימת בכל זמן היא אותו שעון יד ששכחנו להוריד.יש הנוטים באופן טבעי לחשוב ולדמיין את העבר באופן דומה למוכר או לדמיין תקופות ומקומות רבים באותו סגנון (או כמו לבוש ערבי של ג'לבייה כאפייה ועקאל או בשמלות מנופחות). רוב תלמידנו לא מקשרים בין סיפורי התורה על עם ישראל במצרים וההליכה במדבר לבין ציורי הקיר המצריים המוכרים לחלקם ממוזיאונים או משיעורי אמנות. בחלק מהמקרים קיימת מגמה חינוכית ליצור האחדה בין כל התקופות (כביכול אברהם אבינו, משה רבנו, רבי עקיבא ורש"י נראו כולם כמו דמויות רבניות מסוימות בנות זמננו). ייתכן שאחד מהתפקידים שלנו כמורים להיסטוריה הוא ליצור את ההבחנה בין דברים דומים ודברים שונים מתקופה לתקופה, ממקום למקום ומהשקפה להשקפה (לדוגמא הדיון המרתק על ההבדל המהותי ביחס למוות על קידוש השם בין פוסקים שחיו תחת שלטון נוצרי לבין פוסקים שחיו תחת שלטון מוסלמי) ועל ידי כך לחדד את הקו המאחד, הנצחי, ההמשכי העובר כחוט שני מדור לדור דווקא מתוך הבנת שונות ומגוון ולא מתוך האחדה והשטחה כביכול "מה שהיה הוא שיהיה" ואין לנו אלא לחקות את העבר כדי לשמור על צביוננו לעתיד. מתוך לימוד כזה עולה דיון אמיתי וכן על הבדלים בין תפישות אורתודוכסיות ורפורמיות תוך הבנה עמוקה של ההבדל בגישה ולא מתוך סיסמאות.

היה היו חיים- בתקופת המקרא, בבית שני, בימי הביניים, בראשית העת החדשה... החיים, כמו חיים, היו מורכבים מאהבות, ושנאות, משמחות ומתסכולים, מלחם לאכול ובגד ללבוש, ממחשבות, רעיונות, תהיות, החלטות. גם ממנהיגים, ומונהגים, ממלחמות והסכמים וגם מגילויים והמצאות שהובילו תהליכים, ששינו תפישות עולם ושחזרו אף הם בחלקם אל האדם הקטן ושינו במשהו את אורחות חייו ושאיפותיו....ואז הם הפכו לספר, ל"חומר", לטבלה שצריך לשנן . והחיים הפכו בסוף למבחנים. לשנים, לתאריכים, לגורמים, תוצאות, הסברים, תיאורים והצגות. אחד האתגרים שלנו כמורים להיסטוריה הוא להחזיר את החיים כפי שהם היו למרכז הבמה, לאפשר לתלמידנו להתמודד מול העולמות השונים שיתגלו להם ולקיים עימם שיח מתוך מציאת הדומה והשונה בינם לבין קודמיהם, שעל כתפיהם הם נישאים. כשמתרחשים בתודעתנו תקשורת בלתי פוסקת ומפגש מתמיד בין הרמב"ם לבן גוריון, בין משה רבנו לגולדה מאיר, בין יהודי מגורש מספרד לבין ידידו מגטו ורשה. כשכל האנשים והתקופות  חיים בתוכנו כגופים בעלי נשמה שמהדהדת דרכנו בעולם את כל פעולתם אנו חיים כל הזמן עם מגוון עצום של דעות, מחשבות, אופני תגובה למציאות, אופני פעולה והבעת תרבות, אמנות ואמונה . אנו מקרינים לתלמידנו את העושר העצום שהם נושאים בתוכם על גביהם וממילא בלי להכביר מילים הם מבינים את הטרגדיה והפספוס שקיימים במקומות שבהם התרבות, היהדות, הלאומיות והאמונה מרודדות ומוצגות באופן שטחי או חד מימדי.

אם לדוגמא, אדם מכיר את אנשי העליות הראשונות כפי שהוא מכיר את שכניו, חבריו או מכריו ואז הוא נדרש להשוות ביניהם- הוא חושב על כל אחת מהקבוצות- למשל- את מי "פגש" בעת סיור במזכרת בתיה או בראשון לציון ולעומת זאת את מי "הכיר" בדגניה, בחוות העלמות או בבית העלמין בכנרת, וממילא יתחיל לדבר עליהם ולומר שאלו צעירים ואלו מבוגרים יותר, אלו רווקים ואלו בעלי משפחות, אלו בעלי הון זעיר ואלו חסרי הון. הוא דולה את התשובה מתוך ידיעה. מתוך "הבטן". הוא יודע כל מה שצריך לדעת לצורך הבחינה- אבל לא בגלל שראה מולו טבלה שאותה שינן על פה. בגלל שבהידרשו לדבר על נושא מסוים- הוא חי בפרק כלשהו של חייו את אותו נושא- ולכן האנשים שעליהם הוא מדבר הם עכשיו חלק מחייו, חלק ממנו ולא גוף "ידע" זר שיישכח אחרי שיקבל על השימוש בו את מלוא הנקודות.

אחת הדרכים למפגש בין דורי כזה היא השימוש בכמה שיותר מקורות ראשוניים- מכתבים, יומנים, קטעי עיתונות, שירים, סיפורים, מטבעות, סרטים- כל מה שנשאר מאנשים שחיו לפנינו ויכול לקשר אותנו אליהם במגע בלתי אמצעי. בד בבד עם הצגת עובדות ולימודן אנו גם מציגים לתלמידינו את המורכבות של עבודת ההיסטוריון. אנו מלמדים אותם כיצד הגיעו העובדות הרבות אל ספר הלימוד, כמה תעודות ומסמכים נקראו כדי להסיק את המסקנות הכתובות בספרינו ומה עשוי לקרות לתמונה המצטיירת אם וכאשר נמצא מאגר חדש של תעודות שישפוך על התקופה אור חדש. יש לנו נגישות לאלפי מקורות; מפות, תמונות, סרטים, ספרים דיגיטליים וקלאסיים, מאמרים, הרצאות, ארכיון מוזיקה, ארכיוני עיתונות ומסמכים. כפי שהתמונה שהחוקרים- ארכיאולוגים והיסטוריונים -מציירים לגבי תקופות שונות היא פונקציה של המקורות שבהם השתמשו, כך ככל שאנו כמורים מכירים ומתוודעים ליותר ויותר מקורות תמונת העולם שלנו לגבי התקופה שאותה אנו מלמדים עשירה ומגוונת יותר וכך גם תלמידינו זוכים בעושר רב יותר מתוך הדוגמאות אותן אנו מציינים ורמת השיעור עולה.לא צריך לחפש "רלוונטיות" כדי "להחיות" את השיעור. כשאתה חי עם כל כך הרבה אנשים ואופציות סביבך הרלוונטיות פשוט נמצאת שם בכל נושא ונושא ובכל סעיף בספרים ובמסמכי ההלימה. הרלוונטיות לא חייבת להיווצר על ידי אקטואליזציה או רלוונטיזציה שלעיתים חוטאת לאמת (האצ"ל זה כמו... הפלמ"ח זה כמו...). הדיונים עצמם מאד רלוונטיים גם בלי להשליך מתוכם אחד לאחד על המציאות הנוכחית. לעיתים דווקא ההכרה שהיו דעות שאבדו ואינן (כמו צדוקים או איסיים, בונדיסטים או אוטונומיסטים) גם היא מרתקת ועשויה להכניס לפרופורציה.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא... יצא ממצרים, לחם בתעלה במלחמת יום כיפור, בחר אם למרוד או לא בגטו ורשה, החליט האם להתפלל בבית הכנסת הקראי או הרבני, לחיות כאנוס או לצאת מספרד ואם תרצו- גילה את החשמל, לחם למען חרות שוויון ואחווה, השתתף במסעות אימפריאליים או שחרר את עבדיו. "כאילו הוא" דורש הזדהות כמעט מוחלטת, ובנושאי המשכיות יהודית מוחלטת לחלוטין, כפי שמציין הרמב"ם שבליל הסדר יש לספר את יציאת מצרים בגוף ראשון יחיד. הצגת ההיסטוריה כאוסף של דילמות שבהן נתבקשו בני תמותה כמו כל אחד מהתלמידים להכריע הכרעות ערכיות; לשמור על זהות יהודית או להתבולל, לעלות לישראל או ליסוע לארצות הברית, לחיות בעיר או להצטרף לקיבוץ, להבליג או להתקיף... כשאנו מסבירים בעומק את הצדדים לכאן ולכאן ומדגישים שאילו אנשים בחרו בחירות אחרות (כולל לעלות לארץ בשנות העשרים של המאה העשרים...) ההיסטוריה יכולה הייתה להיות אחרת. הבנה זו מטילה אחריות רבה על כתפינו וכתפי תלמידינו- מה יהיה כתוב בעמודים שמספרים עלינו, וחשוב יותר מזה, לאן אנו מנתבים את דרך העם והעולם? אנו רומזים לכך כשאנו מלמדים את תולדות התנועה הציונית וזוכים להבין ולחוות את הנסיבות שבהן באה לעולם "הציונות הדתית". לפני שיש ציונות לא יכולה להיות הגירסא הדתית שלה. גם בנושא זה מצד אחד יש נטייה במערכת החינוכית לצייר תמונה כיצד מצוות יישוב הארץ, אהבת הארץ והעליות הבלתי פוסקות לארץ ישראל עוברות כחוט השני מדור לדור מריה"ל והרמב"ן ועד לעליות החסידים אך מצד שני כיצד יבין התלמיד את המורכבות שבזהות הציונות הדתית ואת התרתי דסתרי שיש בהגדרה הזו מבחינות מסוימות. מתי ילמד שהמורכבות של שותפות בשיבת ציון בגירסא החילונית וההחלטה לראות בה המעשה הנכון ביותר לעם ישראל בשלב זה לוותה את הרב ריינס ושאר אנשי המזרחי מימים ימימה. גם הבנת השינויים שעברו ועוברים על החברה הדתית לאומית והערכים שהוצבו לאורך השנים בראש סולם העדיפויות שלה נלמדים בין היתר מתוך לימוד עמדת המזרחי בשאלת אוגנדה. לימוד נושא "המרד הקדוש" והקמת הפועל המזרחי מתוך אידיאולוגיה של "תורה ועבודה" מפגיש אף הוא את הלומדים עם התהוות של צורת הגשמה חדשה ומקורית של קיום תורה ומצוות שנולדה מתוך המפגש החי עם קומוניזם, הגשמה, עלייה לארץ ורצון לחיות חיים של הלכה ותורה עם עמל ועבודת כפיים בארץ ישראל. באחד השיעורים סיפרו הבנות שבבני עקיבא הוסיפו בשנים האחרונות שגם היי-טק נחשב "תורה ועבודה". קיימנו דיון על השאלה אם בני עקיבא יכולה להגדיר אידיאלים חדשים נוספים בהתאם למקום ולזמן ו"להלביש" אותה על אידיאולוגיה מאד ספציפית הנוגעת לקרבת אלוקים ולמידות הנובעות מעבודת אדמה בלבד. זוהי דוגמא לאופן שבו הדיון ה"היסטורי" הוא בעצם מאד רלוונטי, לא באופן מתודי אלא באופן מהותי. לא פעם ולא פעמיים כשאנו קוראים יומנים או מכתבים של אנשים בני גילם של תלמידינו בין אם מדובר בלוחמי פלמ"ח או בלוחמי מצדה הם עצמם יעוררו את הדיון של "איפה אנחנו ואיפה הם" ועל איזה ערכים אנו מוכנים, אם בכלל, למסור את נפשנו או את זמננו.

יש עוד ערכים הנובעים משיעורי ההיסטוריה ללמידה בכלל ואדגים כמה מהם: היות וכל מה שנאמר בכיתה בכל נושא יהיה קצה קרחון של עוד מאות פרטי מידע הקיימים לגביו והסתעפויות הנובעות ממנו אנו מלמדים אותם שלא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה- ואידך זיל גמור. כשאנו ממליצים לתלמידים על ספרי קריאה/ סרטים/ ספרי מחקר נוספים שאפשר לקרוא או אתרים שאפשר לבקר בהם אנו מעבירים את האחריות על הלמידה, ההעשרה, הידיעה מעבר לנדרש- עליהם. היום קצר והמלאכה מרובה.חינוך לידע לשם הידע ולא ברמה תועלתנית. כמקצוע רב מלל אנו מאפשרים לתלמידים לשמוע מאיתנו שפה רהוטה ולהתאמן בקריאה ובכתיבה. מקצועות רבים שהם לומדים לא דורשים את המיומנויות האלה ואנו צריכים במודע לפתח גם את התחום הזה של התבטאות רהוטה ואינטליגנטית בשיעורים ובמטלות.

היציאה מהכאן והעכשיו והרגע אל הנצח בבחינת "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון..." הן כאדם, הן כחלק מעם והן כחלק מהאנושות הופכת אותך מלומד היסטוריה ליוצר אותה ולוקח בה חלק פעיל. ב"מסע אל העבר" לא פחות משאנו נוסעים אליהם אנו מסיעים אותם אלינו. לא מדובר בנבירה ובחיטוט בעובדות ובאירועים מתים שעבר זמנם ואנו מעוררים אותם מרבצם אלא באש תמיד בוערת שנמצאת אי שם ומחכה לבואנו אליה כדי להמשיך ולחיות איתנו כאן ועכשיו.אנו מעשירים את עולמם של תלמידינו ונותנים להם דברים טובים וחשובים לחשוב עליהם לפני השינה, לשתף את הוריהם וחבריהם, לקרוא, לצפות, להתווכח בשולחן שבת. להפוך את הביטוי "חוליה בשרשרת" לתחושות בטן ואופציה קיומית עבורם. לתת משמעות לדעת ולהפוך כל שיעור לחוויה.

ואם תרצו- אין זו אגדה...

הדפסה

חדש באתר

גשם גשם בוא
אסופת מערכי שיעור בתיכון העוסקים בבקשת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים