תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > בית ספר מצמיח > לצאת אל המרחב – למידה כמרחב להתרחשות

לצאת אל המרחב – למידה כמרחב להתרחשות

ורד ליפשיץ

על הלמידה כמרחב בו מתרחש משהו גדול ועמוק הרבה ממה שאנו חשים שם. אפשר לצאת מהשיעורים לא רק יודעים יותר, אלא סקרניים יותר, תוהים יותר, רוצים יותר.

' ... אתה הקורא, חייב לתת לי לכבוש אותך, את מחשבותיך, את תודעתך. מאחר שאין לי קול לדבר בו מלבד קולך. אם בדעתך לקרא ספר זה, עליך להרשות לעצמך לחשוב את מחשבותיי, ועלי להרשות לעצמי להיעשות למחשבותיך, ובאותו רגע אף אחד מאיתנו לא יוכל לטעון לחזקה על המחשבה כעל יצירתו הבלעדית....

בכתיבת משפטים אלה אני בוחר כל מילה וכל ביטוי, ומדבר אל עצמי באמצעות קולו של הקורא שיצרתי בראשי. זוהי האחרות של הקורא ... המאפשרת לי לשמוע את עצמי כהכנה לקריאתך שלך. בקריאה שלך אתה יוצר מתוך המילים שלי קול, אשר ייצור אותי במובן רחב יותר מכפי שאני יכול ליצור את עצמי. בתהליך זה אתה ואני ניצור זה את זה כסובייקטים שלא היו קיימים עד לנקודה זו'   (תומס אוגדן, על אי היכולת לחלום).[1]

 

בבואי לכתוב מאמר זה, אני מתירה לעצמי לצאת אליכם הקוראים, לאפשר לכם ליצור אותי יותר מכפי שאני יכולה לעשות זאת. אתם נוכחים איתי, יושבים לצדי במהלך הכתיבה. אני חושבת עליכם הקוראים, אני רוצה שתמצאו עניין, תמצאו את עצמכם, אך יודעת שייתכן שתתנגדו לי. איני לבד, נוצרים בינינו מרחבים רבים, חדשים, שלעת עתה הם בתוכי כבר בשלב הכתיבה של מילים אלו.

בבואי לדבר על הלמידה כמרחב להתרחשות, אני פונה אל מספר תחנות בביוגרפיה שלי כתלמידה, בכל אחת מהתחנות פגשתי מורה שפתח לי מרחב להתרחשות. דרכם אני בוחרת לספר את מחשבותיי. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי...

 

תחנה ראשונה:

זוכרת את עצמי ילדה בגן, אוחזת בספרים ומנסה לדלות מתוך הזיכרון את מה שסופר לי, היו ספרים שלמדתי על פה. באתי לאמי או לגננת בגן, ובגאווה השמעתי להן את הסיפור, "אני יודעת לקרוא", אמרתי בגאווה. כך ראיתי את הקריאה, כהצגה שמתבצעת עם ספר ביד, כל כך קסום היה בעיניי "לקרוא", שלמדתי זאת מצוין – שמתי לב מתי הופכים דף, מתי נושמים, מתי מפסיקים ומתי סוגרים את הספר.

אולם הקסם פג ברגע שניגשתי לספר אחר. אז כמו עמדתי מול גן נעול, מעיין חתום. לא יכולתי לבוא עדי הספר, ועדי המקומות שהספר יכול היה לפתוח בפניי. האותיות נראו בעיניי ככתב חידה שלא מיועד לי.

הייתה זו המורה רותי, מורתי היקרה מכיתה א, שפתחה לי את השער. בסבלנות הנדרשת למורי כיתה א, לימדה אותי קמץ א, קמץ ב... זוכרת את העונג המתפשט בגוף כששתי הברות מצטרפות למילה, כשמילים מצטרפות למשפט – 'אבא בא לבית'. האותיות על לוח הכיתה מקבלות פשר, 'שלום כיתה א'.

האושר להצליח לסיים ספר. האושר הגדול מהידיעה שכל הספרים פתוחים בפניי (לימים התוודעתי גם לתסכול המלווה אושר זה, חיים שלמים לא יספיקו כדי שאגיע אל כולם).

ים אוצרות, ארצות ויבשות, אנשים, ריחות וטעמים מוגשים לי במילים אלו הטמונות בספרים.

מורתי היקרה רותי פתחה לי את השער, ואני יכולתי בעזרת הקריאה ללכת לטייל לבדי במרחבי האינסוף. יכולתי להזמין חברים לשבת איתי על ספסלי הספרים שנפתחו בפניי. יכולתי להתרגש עם דמויות שחיו במחוזות שכף רגלי לא דרכה בהם ובתקופות היסטוריות אחרות משלי.

המורה רותי נתנה לי מתנה יקרה של עצמאות בעולם המילה הכתובה. גישה אל הספרים שמילאה אותי, את ימיי ואת לילותיי.

"אפשר שלא היו בילדותנו ימים שחיינו אותם כה במלאם... כימים שבילינו עם ספר אהוב..."

                                                                                 (מרסל פרוסט, על הקריאה)[2]

 

להלך בעולם בלא לדעת לקרוא נחווה בעיניי כעיוורון. חוויה של חוסר התמצאות, של תלות, ובעיקר תחושה של הצטמצמות בעולם צר כעולם נמלה.

המורה רותי נתנה לי מפתח לספרים. אוכל להשתמש בו כרצוני, אוכל לבחור לאן להיכנס ומתי.

מהמורה רותי קיבלתי כלים לשוטט ולטייל, לכבוש או לשהות, להיכנס ולצאת מתוך המילים הכתובות. על כך תודתי נתונה לה עד היום.

כאמא, אני מגלה כמה הנס הזה מפעים אותי עד היום. כשאחד מילדיי פותח ספר, שוקע בתוכו ושוכח אותי, את חובותיו, את שיעורי הבית, את החשיכה היורדת על החדר, את העולם סביבו, אני מבינה: הספרים נפתחו בפניו, גם הוא קיבל במתנה מהמורה של כיתה א' את המפתח הקסום. הם מפליגים ממני והלאה לעולמות אחרים, וחוזרים אליי אחר כך עשירים יותר, רחבים יותר ועמוקים יותר. וכשאני מביטה בהם, שקועים בספרים, אני מתמלאת געגוע לימים ההם, שיכולתי לשקוע בקריאה, לשכוח הכול ולחיות בהוויה הזו שהספר זימן לי באותה עת.

כמה חשוב להשקיע במתן כלים בהוראה. כלים שפותחים אופק ואינם מסתפקים בהוראה של סיפור זה או אחר, מרתק וחשוב ככל שיהיה.

 

תחנה שנייה

הרב דניאל אפשטיין, שממנו זכיתי ללמוד, פתח לי בשיעוריו מרחב. הייתי שבה הביתה משיעורים אלה אחרת משהגעתי אליהם. היו שיעורים שבהם ישבתי, לא מבינה, אך מרותקת למנגינה, מתרגשת מהתחושה שיש שם, מעבר למילים, עולם קסום. היו פעמים שבהן לאחר השיעור פתחתי ספר שהזכיר הרב אפשטיין וקראתי בו בחדוות גילוי. היו פעמים ששבתי הביתה והרגשתי אהבה גדולה יותר לילדיי ולאישי. היו פעמים שהתעורר בי רצון למפגש עם חברה שזמן רב לא פגשתי. שיעורים אלו עוררו בי סקרנות, פתחו בפניי ובתוכי מרחב חדש, עשו אותי אחרת. ממתיקות זו שאותה טעמתי בשיעורים אלו אנסה להטעים אתכם הקוראים.

באחת השנים השתתפתי בקורס 'מן המצר אל המרחב'. קורס בעל שם נוטע תקווה, התקווה שהייתי רוצה לטעת בקרב מורים ותלמידים. למדתי בקורס כמו שאני קוראת בטקסטים אהובים. תוך כדי הקשבה וסיכום, רשמתי לעצמי שמות של ספרים או שירים שעלו בי באופן אסוציאטיבי, ונוצרו קשרים תת קרקעיים בין צלעות של משולש – אני, השיעור והטקסטים.

היו פעמים שפניתי לחנות ספרים קרובה בעקבות השיעור ורכשתי ספר שהזכיר הרב אפשטיין. 'השמים שבתוכי', 'בעקבות הזמן האבוד', 'מכתבים למשורר צעיר' היו חלק מהם. כולם היו מעוררים וקראו לי לבוא אליהם עמוק יותר. בבית, לאחר השיעור, הייתי פותחת את הרש"י שהוזכר בשיעור ומוצאת בו אוצר שלא ראיתי קודם, פותחת גמרא, פותחת מדרש, הדברים הוארו באור אחר. כל מילה ביקשה ממני יותר עיון, יותר תשומת לב.

השיעור היה עבורי 'קריאה', קריאה לצאת למסע, להיות נכונה לשהות בערפל, לחפש. קריאה להיות ברגשות השונים של החיים, בעצב, בכאב, בשמחה, לחיות בעוצמות, לא להשטיח. נקראתי אל 'ההיות', נקראתי לקרב אל המקום.

מכיוון נוסף היה השיעור משמעותי. יכולתי לנשום, יכולתי למצוא מרגוע וחיבור לעולמות שונים שבהם נפשי משוטטת. עולם היהדות ועולם הספרים השונים. היכולת להביא מכאן ומכאן, לתת לדברים השונים לדבר בתוכי, להוות לבנים בבניית השקפת העולם, קיבלתי אישור לדרך שבה אני מנסה ללכת. השיעורים היו הד לרחשי לבי.

 

לכו, אמרה הציפור, כי העלים מלאו ילדים,

חבויים בהתרגשות, אוצרים צחוק.

לכו, לכו, לכו, אמרה הציפור: בני אדם

לא יכולים לשאת מציאות רבה מדי.

זמן עבר וזמן עתיד

מה שיכול היה להיות ומה היה

מורים על אחרית אחת שתמיד הווה.

 

(ת.ס אליוט – ארבעה קוורטטים)[3]

 

כך חשתי, כאילו אומר לנו הרב אפשטיין: צאו אל המרחב, צאו אל מעבר לגבולות החומר שבמציאות. שמעתי הזמנה למקום גבוה יותר, מקום בו נושבת רוח, מקום בו האוויר צלול ומשכר.

 

התפעלתי בשיעורים אלו ומשיעורים אלו. אף כי ישבתי בשיעור כאילו פסיבית, הייתי פעילה מאוד. התרחשות פנימית אינטנסיבית הייתה בי. התעוררה בי תשוקה להיכרות עם הדעת, עם הרוח, עם האדם.

מה הפעיל אותי? מה נתן לי הרב אפשטיין? ראשית את התזכורת כי העולם הוא יותר ממה שהוא נראה, שמאחורי כל 'אבן' מסתתר עולם שוקק חיים.

עוד נראה כי הוא הכניס אותי וליווה אותי בגן הרוח והדעת, והראה לי כי חדרים רבים בתוכו, ושבין החדרים יש חיבורים הסמויים מן העין. עליי לבחור לאן ללכת, וללכת לעתים בלי כתובת ידועה וללא מפה מסורטטת.

הוא לימד באופן בהיר וברור, ובו זמנית חשתי כי אני ניצבת מול חידה. לא יצאתי מהשיעורים יודעת יותר, אלא סקרנית יותר, תוהה יותר, רוצה יותר.

הוא ציווה עליי להתעורר, להתפעל, לצאת מתוך עצמי למשהו ומישהו אחר. לא במילים, אלא בדוגמה אישית. הוא הביא את עצמו בשיעור, את עולמו, את השאלות המעסיקות אותו, את הספרים המעוררים אותו, את החיבורים האישיים שנוצרים בתוכו. השיעור היה נוכחות מלאה שלו.

תודה שנייה מוקדשת לרב אפשטיין.

 

תחנה שלישית

פתאום באמצע החיים, קמתי ועשיתי שינוי. פתאום באמצע החיים עזבתי עבודה שאהבתי, עבודה בה ראיתי ברכה בעמלי. עזבתי מקום מסודר כדי להתחיל משהו חדש. משהו הדורש ממני השקעה, התגייסות, 'פרויקט' שכדי לצאת לדרך אליו נזקקתי לאחד משישים (או יותר) של שיגעון.

הייתה זו התאהבות, שהפכה לאהבה גדולה.

לפני שנים, כך באופן די מקרי, התגלגלתי לקבוצת כתיבה שגלגלה אותי להשתתף בקבוצת ביבליותרפיה בהנחיית מיכל שמחון. מדי שבוע פגשנו טקסטים שונים ויצאנו לכתיבה, הייתה זו כתיבה שהזמינה לבוא פנימה. הייתה זו כתיבה שפותחת מרחב פנימי. היה זה מסע של גילוי עצמי, של ביטוי עצמי. מסע מגלה ויוצר. מסע בנתיב אישי מאוד, אך לצד מסעות אישיים נוספים. חוויתי איך טקסט אחד מעיר תגובות שונות, מצפין בתוכו הזמנות שונות. היה זה שיעור שבו ישבנו במעגל, מביטים עין בעין, רואים איש את פני חברו, ומגלים כי תמיד פנים נוספות לפנים הגלויות.

 

קצר

 

אני עדיין מתקשה לעכל

שמאחורי כל חלון מואר

מסתתר סיפור חיים

לא פחות

עמוק

משלי.

(רחל חלפי)[4]

 

גיליתי את השוני בין אנשים, ואת יופיים. את הכאב והאושר שמביא האדם בבואו. הלימוד היה אישי, אנושי, פנימי. לימוד שחשנו בו את פעימות הלב. לימוד שבו נכנסתי לעצמי ויצאתי לקראת האחרים הלומדים איתי.

היה זה לימוד במעגל, מכיל, מעיר, מפגיש.

היה זה לימוד שבו נתינת המקום הייתה המשמעותית, לימוד שבו לא צפינו מבחוץ ולא ניתחנו, אלא צללנו פנימה, דיברנו את הדברים ולא עליהם. קידמנו את פני האחר. הכרנו שיש פנים והם נבדלים אלו מאלו.

ראינו את שכתב הרבי מפיאסצנה:

" ... שפותח את הספר, אף שרואה את הכול, מכול מקום דבר זה וזה מתנוצץ לנגד עיניו ומנענע את נפשו, והוא כבר מרגיש מה הדבר שנוגע אליו..." (האדמור מפיאסצנה)[5]

                                                 

כל אחד גילה את הנצנוץ במקום אחר.

חייתי יותר בשיעורים אלו. התאהבתי בדרך. והאהבה העניקה לי כוחות לקום וללכת הלאה, למקום חדש, למקום שתבע ממני כוחות שהאהבה היא זו שהעניקה אותם.

מיכל שמחון פתחה לי דלת לשינוי. שינוי יכול להיות חיצוני אך יכול להיות פנימי.

השינוי אצלי התעורר מהמפגש עם העולם הפנימי, מהמפגש עם האדם. היה זה לימוד שבו נפשי נעה וביקשה להצמיח כנפיים. התחלתי לחלום.

עד שהחלום תבע שאקום ואממשו, חשתי כי הגיעה השעה לקום ולעשות. בשלו התנאים והלכתי ללמוד משהו חדש.

למיכל תודתי שלישית.

 

האם תחנות אלו שתיארתי פותחות מרחב לכל אדם? לא בטוח, אפילו מתעורר בי חשד שיש כאלה שדבריי מכווצים אותם לכדי נקודה.

האם תחנות אלו פתחו לי מרחב? כן, בוודאות.

מה יוצר מרחב, מה פותח ומזמין למסע? נראה לי שהתשובה היא אישית.

אך על כל אחד מוטלת המשימה לחפש תשובות אישיות לשאלות אלו:

מה פותח לי מרחב? מה מוציא אותי מן המצר? מה מצייד אותי בכוחות לצאת למסע?

כמורים עלינו לחפש את הדרכים לפתיחת מרחב לתלמידנו.

כמורים עלינו להיות ערים לעִתות שבהן נפתח לתלמידנו מרחב. להיות ערניים לסיטואציות שבהן תלמידינו התעוררו בעקבות הלימוד.

כמורים עלינו להפנות תשומת לב למי מהתלמידים שהתעורר בעקבות ידע מסודר, למי שהתעורר בעקבות לימוד אסוציאטיבי, בעקבות סיפור אישי, בעקבות לימוד מובנה, בעקבות סיור או בעקבות ציור.

עלינו לעודד ולפעול בכיוונים שונים הגורמים לאדם להתפעל ומתוך כך להפוך לפעיל וליוצר בראש ובראשונה את עצמו.

זיהוי תחנות התעוררות, הרחבתן ויציאה מהן למרחב, נראים בעיניי כמטרות קודש לאדם בכלל ולמורה בפרט.

"אחת מתכונותיהם החשובות והמופלאות של הספרים הטובים, שאפשר לכנותם מנקודת מבטו של המחבר 'מסקנות' ומנוקדת מבטו של הקורא 'גירויים'. אנו חשים היטב שראשיתה של תבונתנו במקום שם מסתיימת תבונתו של המחבר, והיינו רוצים לקבל ממנו תשובות, בעוד שכל שביכולתו לעשות הוא לעורר בנו מאווים... אחריתה של תבונתם הם נראית לנו כתחילתה של תבונתנו אנו, באופן שברגע שאמרו לנו כל שיכלו לומר לנו, הולידו בתוכנו את התחושה כי עדיין לא אמרו לנו דבר... זה יתרונה של הקריאה וזה גם חסרונה... הקריאה עומדת על מפתן החיים הרוחניים. היא יכולה להכניסנו בשערם, היא איננה הם עצמם...

כל זמן שהקריאה משמשת לנו מורה דרך וכל עוד מפתחות הקסמים שבידיה פותחים לנו בתוכנו פנימה, את הדלת לחדרי מגורים שלא היה עולה בידנו לחדור אליהם בכוחות עצמנו, תפקידה בחיינו מבורך. לעומת זאת, הוא הופך מסוכן כאשר תחת לעוררנו לחיי רוח אישיים נוטה הקריאה לבוא במקומם, כאשר האמת שוב אינה נראית לנו כאידאל שלא נוכל לממשו אלא באמצעות התקדמות עמוקה של חשיבתנו ובמאמצי לבנו בלבד, אלא דבר מה מוחשי, המונח בין דפי הספרים, כעין דבש שאחרים הכינוהו ושאין לנו אלא להואיל וליטול אותו מעל מדפי הספריות בטרם נתענג עליו בבטלנות, במנוחה גמורה של הגוף ושל הרוח"...

(מרסל פרוסט, על הקריאה)[6]

                                   

נראה לי שתפקידנו כמורים הוא להיות כמו הספרים הטובים, המעוררים מאוויים ומגרים את התלמיד לצאת למסעו האישי, להביאו בלימוד למפתן חיי הרוח, לגרום לו להבין שיכולים אנו להכניסו בשערם, אך השיעורים שלנו, הלימוד שאותו הצענו לו, אינם חיי הרוח עצמם. תפקידנו להביאו לחוויה כי מעבר לשיעור, לפרק, לשיר, נמצא מרחב עצום. ותפילתנו היא שירצה בכל לבבו ובכל מאודו לבוא אליו, שרצון זה יפעיל אותו, שאותותיו ורישומו של השיעור יתבטאו בצאתו ממנו, ביום שאחרי, מחוץ לכתלים ומחוץ לממדי החומר.

 

 

[1] תומס אוגדן, על אי היכולת לחלום, תרגום אפרת גבאי, הוצאת עם עובד, עמ' 66.

[2] מרסל פרוסט, על הקריאה, הוצאת כרמל, עמ' 69.

.

[3] ת.ס אליוט, ארבעה קוורטטים, הוצאת קשב לשירה, תרגום: מאיה בז'רנו, 2008 עמ' 10.

[4] מתוך "פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף", הוצאת הקיבוץ המאוחד.

[5] הרבי מפיאסצנה, "דרך המלך", עמ' ע"ט.

[6] מרסל פרוסט, על הקריאה, עמ' 69, הוצאת כרמל.

 

** ורד ליפשיץ, ביבליותרפיסטית, מובילה את בתי המדרש לאמנות ויהדות ב"לב לדעת"

הדפסה

חדש באתר

לך ירושלים
שיעורים לתיכון ליום ירושלים

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים